פוסט על טראומה? לא, זה משחק מילים יותר מורכב, פוסטראומה, כן, מה שבא אחרי הטראומה.
הטראומה היא שכל עוד לא הוגדר הפוסט הזה, יש טראומה לא מוגדרת, והמצב די ביש
זה בעצם המצב שלי, או מה שהמטפלת שלי החליטה שהיא רואה בי ובמצב שלי.
אתמול היתה פגישה. חצי שנה בערך אחרי השלב הראשון.
ישבנו ודיברנו, העליתי כל מיני דברים. קצת קשה לעקוב אחרי כל מה שהיה בחצי שנה, אבל בעצם דיברנו לאורך התקופה כך שלא היה צורך של ממש לסכם, אלא פשוט לדבר. אחרי שעה וחצי של כל מיני סיפורים והגיגים והחלפת דיעות, עם הרבה יותר הקשבה ממנה מתוקף תפקידה, היא ראתה את האור, או יותר נכון - ראתה את האור בסיפור שלי.
אם לפני חצי שנה דיברנו על העצמי האומלל שלי שלא מצליח להרים את הראש, הרי שעכשיו הוא מתרומם קצת, והנה מתגלה הלב במלוא תפארתו האומללה, זה שעבר טראומה ועוד לא הצליח להתגבר.
הרגשתי בדומה לבן שלי שנאמר לו באופן רשמי שהוא דיסלקט - הוא הבין שהוא לא מטומטם, שהוא יכול להפסיק להיות מתוסכל, שיש לו אישור להיות מי שהוא, ועם זה ללכת ולהיות הכי טוב שאפשר.
אז הבנתי שאני לא מטומטמת, אני לא חסרת אונים בחוסר היכולת להתקדם בחיים, יש לי אישור לעצור, ועוד יותר מזה - יש לי אישור להבין שלא הייתי מודעת לאישור הזה כל הזמן, ולצאת כבר מהתחושה המעייפת שאני מוכרחה להתגבר ולהיות "נורמאלית" עוד פעם.
לא מובן מה שכתבתי, אבל אני מבינה,
ואני מבינה שזה בסדר לאהוב את הזוגי שלי אבל עדיין לסבול מתסמינים של פגיעה ובגידה,
זה בסדר להיות איתו בעולם מושלם ולא להרגיש את המושלם הזה כי משהו חסר שם כל הזמן
זה בסדר לא להצליח להתגבר, כי אני לא מנסה להתגבר על הדברים הנכונים, אולי אפילו עדיין לא מסוגלת
וזה בסדר להיות לא מסוגלת, כי עוצמת הפגיעה הותירה אותי שבורה לרסיסים, והם עדיין לא התחברו באופן מושלם, החיבורים לא נעלמו. עדיין יש צלקות.
זה בסדר לחלום חלומות מטורפים, זה בסדר להיות לא בסדר, והעיקר -
זה יעבור.
אני לא מוכנה לראות את עצמי נזקקת, אני לא מוכנה לראות את עצמי חסרת אונים,
והחלק הכי קשה בסיפור חיי בשנים האחרונות הוא שאני בדיוק במצב הזה שאני לא מוכנה להיות בו.
אני לא מבינה למה אני לא יוצאת מזה, ועכשיו אני מבינה שאין לי ממה לצאת,
קודם כל אני צריכה להחלים ממה שחשבתי שיעבור לידי יותר בקלות.
זה מתסכל לדעת שאני במקום הכי טוב שהייתי בו בכל ימי חיי שאני זוכרת, עם אהבה וחיבור מופלאים, עם בנים שגדלים וממלאים אותי גאווה על מי שהם, אני יכולה לקום בבוקר וללכת לים, יכולה לחיות לפי השעות שלי, יכולה לבחור מי אני רוצה להיות........ אבל לא מסוגלת לעשות כלום, לא מסוגלת להרגיש את האושר.
לא מסוגלת להרגיש את האושר
אני לא מאמינה שיש הרבה אנשים שיודעים על מה אני מדברת, ואני גם לא מנסה להסביר, אני יודעת שהתחושה הזו של אושר היתה בי עד שנפגעתי כל-כך קשה, אני עובדת כל הזמן להחזיר אותה אלי, והנה באה לי המטפלת שלי ואמרה לי שזה בסדר, עכשיו אפשר להחזיר אותה, היא הבינה את ההקשרים, ועם קצת חשיבה מצידה וכמה טיפות חדשות נטפל בלב השבור, והאור יחזור לחיים.
אני מתקשה לדמיין מה זה להרגיש אושר שוב. זה מפחיד. לכי תסבירי שמפחיד להיות מאושרת.....
בכל השיחה שלנו שמרתי על רצף דיבור שליו פחות או יותר, אבל כשהגענו לפוסטראומה התחלתי להחנק קלות, כמעט מתחילה לבכות, כמעט נכנסת לאומללות הרגילה, אבל הפעם מתוך תחושה שהנה, מישהו מבין על מה אני מדברת.
אני לא מאמינה שאני יכולה לסחוב את הכאב הזה ולא להבריא כל-כך הרבה זמן
אבל כנראה שאני לא חזקה כמו שחשבתי, לא חזקה כמו שאני נראית לאחרים.
מחכה לתיקון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
