בשביל מה הבלוג הזה בכלל? הוא כבר לא משמש לי פריקת לחץ, לפעמים אני שוכחת להכנס לכאן, פחות ופחות מבקרת. לפעמים מתחשק לי לכתוב ואני לא ליד מחשב, ועד שמגיעה החשק עובר.
אני שומרת את הבלוג מתוך הרגל, מתוך תקווה לימים של כתיבה, מתוך משהו אחר?
עכשיו אני עוקבת אחרי הבריאות שלי, כותבת רעיונות, כותבת כלום בעצם. מזמן לא מסתכלת כמה אנשים ביקרו אצלי, המונה שלמטה איבד משמעות, אולי כי לא זקוקה יותר לחיבוקים וירטואליים. זה כנראה סימן טוב. יחד עם זה שמחה עליכם (יותר נכון - עליכן...) בביקורים המעטים שעושים לי שמח בלב, נותנים לי הצצה לעולם של מישהו אחר שהציץ לי וחוזר חלילה.
אז מה בעניין הבריאות? הרי לשם זה באתי הנה -
אתמול הרגשתי גרוע. ממש גרוע. מחשבות זדוניות קיפצו במוח מימין לשמאל, כל פעם באה המוכרת ההיא שאומרת לי שאין טעם לחיים האלה, אין בשביל מה להתאמץ, הכל בזבוז זמן... ואז בא הכוח שדוחף אותה החוצה ואומר - יאללה התגובות המעצבנות האלו לטיפול שלקחתי, רק שתיים וכבר העולם מתהפך. אני לא אוהבת את זה. בלילה כבר היה כאב ראש, סחרחורת, קריזה, אז התקשרתי למטפלת שלי וקיבלתי אישור לא לקחת יותר טיפות כרגע. רק לצורך ההבנה הכללית - אדם "נורמאלי" לוקח 10 טיפות ליום עד שגומר את הבקבוק, אז אצלי 2 באופן חד פעמי כבר מחרפנות את המוח והגוף. נו טוב.
הבוקר קמתי מאוששת, הכדור מיגר את המיגרנה, הבוקר נראה יותר שמח, אפילו חשבתי לרגע לקחת את המשך הטיפול, אבל מיד זרקתי את המחשבה הזו הצידה. נסעתי ללמוד (אני משלמת ללימודים עבור תעודה שאני יודעת את כל מה שצריך ללמוד לטובתה, אבל אין לי את הנייר אז זה הולך להיות נייר יקר - כמעט 4000 ש"ח ונסיעות למרכז...) ואפילו התנהגתי נורמאלי יחסית (כלומר לא התפרצתי על כל שטות ששמעתי אלא רק על חלק קטן מזה).
איך שיצאתי משם ודיברתי עם החבר שלי שמתי לב לתחושות המוגזמות שמשוטטות לי במוח. אני מדברת איתו - היה בחתונה שלא הגעתי אליה בגלל הלימודים המיותרים האלה, נשמע עליז ושמח, שתוי מעט עם קול סקסי ביותר. בשלב כלשהו בשיחה אמר לי לא לעשות לו מצב רוח, אז מיד התחפרתי בתוכי בתחושות אשמה איומות - הנה אני עושה לו מצב רוח. אחר כך דיברתי עם הבן וקרה דבר דומה, ואחר כך התחלתי לדאוג לבן האמצעי שנסע לים המלח. כל הרגשות מנסים לכבוש אותי בהתפרצויות שלהם ואני לא מוכנה לתת לזה לקרות.
אני עייפה אבל לא מסוגלת ללכת לנוח, כי אם אעיר את הזוגי שלי אז זה יהיה על המצפון שלי ואני לא יכולה להתמודד עם זה כרגע.
אכלתי אוכל לא ממש מתאים, ועוד לפני הביס האחרון התחיל לגרד לי באיזור הצלעות, תגובה מהירה בטירוף.
בקיצור - אני על חושים מוגזמים מדי, מכל הבחינות, וממשיכה לעקוב.
בלימודים היום (אנטומיה פיזיולוגיה) סיפר על המוח. מכל מה שאמר היה דבר אחד שרשמתי כדי לזכור -
דיבר על גראס, על הגישה המשפטית שמוציאה אותו מהחוק, מול הגישה המדעית שחוקרת את החומר כבר שנים רבות.
אחד הממצאים צילצל לי כמו מאה פעמונים בראש - הקולטנים של החומר שמשחרר הגראס נמצאים בכל איזורי המוח, אבל אין להם שום חומר אחר שמפעיל אותם אלא הגראס. זאת אומרת שני דברים -
1. מי שלא עישן גראס לא יודע איזו חוויה זו כי אין אפשרות להשוות לשום חוויה אחרת.
2. יש בראש משהו שנוצר לצורך מסויים ואנחנו עדיין לא יודעים למה, אבל כבר יודעים מה זה עושה - מחדד את החושים ומנטרל את הזיכרון הקצר (יש עוד כמה תופעות אבל אלו הבולטות שבהן לצורך העניין).
ועכשיו לפאנץ' ליין - אני מכירה עוד משהו שמחדד את החושים ופוגע בזיכרון הקצר, וזה ממש פשוט - כל מי שעשה מדיטציה יודע שהחושים מתחדדים, פתאום שומעים את כל הרעשים שקודם התעלמנו מהם בהצלחה, מריחים את ריח הזיעה של מי שלידנו שקודם לא שמנו לב לזה, רואים כל מיני מראות בעיניים עצומות, מרגישים את הטעם של העוגה בפה מהביס שלקחנו קודם... מרגישים הכל יותר חד.
ומי שמודט יחד עם תיקשור יודע שאחת הדרכים לתקשר היא לקבל משפטים שלא בנויים כמו סיפור הכתוב כולו מראש, אלא באים מילה אחרי מילה, כאילו אין מקום בזיכרון אפילו לשתי מילים יחד, רק למילה אחת כל פעם.
אז חיברתי את שני הדברים והגעתי למסקנה ברורה -
1. אני לא יודעת מה גראס עושה כי לי עישנתי
2. אני יודעת איך להגיע למה שגראס עושה בלי גראס.
מה נשאר? להתמקצע ולהפוך את זה לסם החיים הבא - זה שעושה טוב, לא מזיק כלל לאורך השנים, ובשונה מגראס - לא צריך לקנות אותו ביוקר ולעבור על החוק - זה משהו שיש בי ובכל אחד אחר, רק צריך למצוא את הגישה, ולדעתי היא כבר בכל אחד מאיתנו, אחרת לא היו הרצפטורים האלו נמצאים לנו במוח ומחכים למישהו שיגלה מה עושים איתם.
עכשיו נראה אותי מוצאת ועושה עם זה משהו.
עוד דבר שראיתי וממש שכחתי - אני חכמה, יש לי המון ידע, ואני מנוונת אותו בהצלחה יתרה מתוך ההתחבאות שלי מהעולם.
די מתסכל.
נראה לי שיש לי רק עוד הזדמנות אחת בחיים, ואני לא רוצה להתחיל התחלות קלושות שאין להן המשך, מחכה לדבר הנכון והאמיתי, ובינתיים מתייבשת ולא עושה כלום. עלוב למדי המצב הזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
