כל העולם כולו גשר צר מאד, והעיקר לא לפחד כלל

לאחרונה אני בודקת את הזוגיות ולא כותבת אותה. פחות ופחות כותבת אינטימיות משותפת שלנו, ויותר עסוקה בלשרוד את החיים הקלושים שלי. לפעמים אני מתחילה לכתוב, ואז הוא מתקשר ואני שוכחת מה רציתי לכתוב (ההפרעות מפסיקות את הקשרים המוחיים הקלושים שעוד יש לי...) משאירה לאחר כך, וזה לא מגיע.

עכשיו יושבים יחד, אחרי יום של חופש שהוא לקח מהעבודה ושנינו נסענו ל"סידורים" כל מיני. הבנים בעיסוקים שלהם, חוזרים מחר, ולנו יש אינטימיות ביתית שלא מספיקה כמעט לכלום, אבל יותר ממה שיש בדרך כלל.

מוזר לחיות ככה. אנחנו מגלים את המוזרות שלנו מול כל החברים שלו, הגרושים, כל אחד שומר על אישה זמינה שגרה בבית שלה ובחיים שלה, הם נפגשים כל יומיים שלושה, מבלים, יש להם נטו זוגיות ללא מעורבות של חיים. ניסינו את זה שנה וחצי. היו המון נסיעות, שיחות טלפון אינסופיות, וזמן נטו שלנו בכל פעם שנפגשנו - ללא בנים מסביב, בלי עבודה, בלי ענייני חיים רגילים שנכנסים לסדר היום ולא משאירים רווח של זמן.

שנינו חיינו חיים משותפים כזוג הרבה שנים. אנחנו מכירים את התופעה, לא נותנים לזה להכנס הנה, אבל מתבוננים בהשתאות איך בכל זאת הזמן האינטימי של פעם הפך להיות זמן שגרתי משהו.

שומרים לא להדליק טלויזיה ולשקוע בתוך מלל סתמי רק כדי להעביר את הזמן, ממשיכים לדבר המון, חיים יחד כבר שנה וחצי ועוד לא מוצאים את הזמן להיות יחד בצורה מלאה, שנרגיש מלאים ביחד הזה. תמיד חסר לנו, היום נגמר כל-כך מהר...

היום לקח חופש ונסענו על הבוקר, כך שזה לא באמת יום חופש, כי יום חופש אמיתי מתחיל במיטה, מתחיל עם התעוררות מול חיוך שלו, צחצוח שיניים ושוב חוזרים למיטה כדי להתעורר חבוקים בכל הרמות. זיון איטי ולא מאומץ, בדרך כלל הוא לא גומר, כדי להשאיר את החשק בדגדוגים כל היום (זה נחמד, כי אז הוא מסתכל עלי אחרת). אחר כך מתפנים לעשות כל מיני "צריך" שמעבירים את הזמן מהר מדי ובדרך כלל מיותרים לזוגיות שלנו אבל הכרחיים לחיים. מתישהו קונים גלידה, או אוכלים גלידה, או מתפנקים על משהו אחר (עם התזונה המבוקרת שלנו זה לא כל-כך מצליח, אבל מנסים). רואים סרט (או חלק ממנו, תלוי כמה זמן אנחנו מוכנים להקדיש לזה) במחשב, מדברים, נוגעים, מסתכלים, חושבים, קוראים ומתווכחים.

היום הסתכלתי עליו (הוא תיכך יקרא את זה, אז אני כותבת בזהירות) וחשבתי כמה הוא עדיין מוזר בשבילי, שונה מכל אדם שאני מכירה, משפיע על חיי ונותן לי להשפיע על חייו. אנחנו מתערבבים ועוד לא יודעים מה יצא מכל התבשיל הזה שלנו.

שיחה:

על העירום והחשיפה שנכתבו במאמר. אמר שהוא לא ממש מסכים עם מה שנכתב. בשבילו עירום לא משמעותי ברמת החשיפה החדשה שלו, הכוונה כמובן לעירום בציבור, אלא ברמת אי הנוחות שנוצרת עקב זיעה ,מגע של העור בעולם החיצוני (לשבת על מחצלת, דביקות של הגוף). לחשוף את הזין פירושו שאנשים יבהו כמה דקות, ואחר כך החשיפה האישית שלו (הקסם האישי) יכסו על הכל.

הגענו לזה שאנשים עם מסיכות נפשיות מתקשים להחשף גופנית, יותר מאנשים ישירים בטוחים בעצמם. מכאן הכל יכול להיות - זו בעצם יכולה להיות ביקורת על הכותב שכתב את מבוכתו ותחושת ההישג שהיתה לו לאחר החשיפה, כי אולי הוא כותב כאן את ההסתרה האישית שלו מול כל העולם, שודאי לא חשף אותה בציבור.

מזה אנחנו מגיעים לשלב הבא של הערב (אחרי שניתנה לי שהות קצרה לכתוב כאן, ולהתפעל מהציורים של אקיאן הילדה בכתבה ב nrg) בו אני מכינה את השמן ומעניקה לו טיפול נעים בכפות הרגלים, אחר כך רואים סרט ואוכלים גלידה (ממשיכים סרט משבוע שעבר), ואחר כך מכבים את האורות והולכים למיטה. ואחרי אחרי האחר כך - בטח נהיה עייפים ונלך לישון.