כל העולם כולו גשר צר מאד, והעיקר לא לפחד כלל

לא הייתי כאן.

המקום הזה נפתח בשבילי, ולאחרונה אני לא נמצאת בו. האם זה מצביע על מצבי האישי, זה שאני נמנעת מלהמצא בו? אני מניחה שכן, הרבה דברים זזים הצידה מתוך חשיבה שממילא זה לא זה, או שבעצם חבל על הזמן שאני מקדישה לעניין ויש דברים אחרים טובים יותר לעשות. סדר העדיפויות הופך להיות משמעותי כלפי אורח החיים, ואני בוחרת סדר עדיפויות שמעמיד אותי די בצד ומקבל את רצונות העולם כעדיפות ראשונה.

הלכתי לכמה ימים לעשות דברים רוחניים שעשיתי פעם וברחתי מהם. הבחירה ללכת באה מתוך ידיעה שאני צריכה, לא ממש מתוך רצון. למרות שניסיתי להכניס את הרצון לתוך מערך השיקולים ההגיוניים ידעתי שאני די עובדת על עצמי, ויש משהו במפגש הזה שיעורר בי דברים שאני מדחיקה פנימה. הידיעה שהגיע הזמן להוציא החוצה השתלבה עם הפחד לשנות, ופעלתי מתוך חובה שהשתלבה עם השינויים המציאותיים - מקום שהתפנה אחרי שהכל כבר היה מלא, התחלה שהתאחרה ממש בהתאם לחוסר היכולת שלי להגיע בזמן... אז הגעתי, חויתי וחזרתי הביתה. השאלה שתמיד עולה היא מה עושים עם זה בבית, והנה אחד הדברים שאני עושה - אני לא רצה מאתר לאתר בבוקר, לא בודקת מיילים, לא  נכנסת לעבודה, אני רושמת את עצמי כאן. משהו שנתתי לי לפני כמה שנים באורח וירטואלי, נתתי לי לפני כן באורח חומרי של ניר ועט, ולאחרונה הסרתי ממני בכל מיני תירוצים שמייבשים את הנשמה.

גם הכתיבה כאן באה מתוך אילוץ התחלתי, אני מונעת ממני להיות אני, לא מוכנה לשחרר את המחסומים ששמתי באדיקות ובהדיקות מוחלטת, ועכשיו להסיר אותם מקביל לסירוב לאכול מעדן גן-עדן - אני יודעת שיהיה טעים אבל אני מפחדת לאכול כי אולי אחר כך יחסר לי.

נכון, נפלתי והתרסקתי, השברים התפזרו כל-כך רחוק שהייתי צריכה כמה שנים לאסוף הכל, עזרה התקבלה בברכה לפעמים ובתקוות מנופצות שוב לפעמים, אבל אני חושבת שעכשיו החלקים כבר מורכבים, אז נשאר רק להפעיל, לראות שאני מסוגלת לתת לאושר לחלחל לתוך ההויה, מסוגלת לוותר על הביקורת, על השיפוטיות העצמית (שבאה לידי ביטוי בשיפוטיות מוחלטת כלפי כל מי שמעז לפתוח ולו רק סדק אל המקום שאני רוצה להיות בו אבל מפחדת) מסוגלת לתת לעצמי את הזמן שלי בלי לפחד שהזוגי שלי יעזוב אותי, בלי לדמיין תגובות שהיו פעם ואולי יחזרו היום, כי המציאות היום שונה לגמרי, הדברים לא יחזרו על עצמם. יהיו אחרים, יהיו תוצאות אחרות, אבל לא יהיה יותר הכאב הזה שהיה, שפגע בעוצמה מרסקת והרג את כולי.

הנה מתחיל בוקר, אני יושבת וכותבת והבן קם, במקום להמשיך ולכתוב אני מתפנה אליו, כי ככה אני מותנית. אחר כך מכונת הכביסה גמרה סיבוב אז אני תולה כביסה, שמה את עצמי בצד. נכון, הכל סדר עדיפויות מותאם למציאות, והמציאות אומרת שהזמן מתקדם ואני מכניסה את עצמי לתוך המסגרות שלו, רוצה או לא רוצה. את הטאי-צ'י לא הספקתי, אז מה עכשיו, איך אני ממשיכה בכל זאת לחיות את החיים שלי בתוך החיים שסביבי?.

הצדקה קלה קיימת בעובדה שעכשיו אין לי איפה להתאמן כי יותר מדי מסתובבים בחצר, אין פרטיות, ואימון כזה מבקש פרטיות. אז מעבירה אותו לשעה 4 אחר הצהרים, יופי של שעה לאימון, עוד לא חושך וכבר נעים, הזוגי עוד לא בבית ואני יכולה לפנות את הזמן הזה.

עבודה, לפתוח את החלון של הבורסה ולראות את השפעת האתמול האדום על הארץ. לא נעים, זה תמיד לא נעים, הידיעה שאחריו יבוא יום ירוק יכולה להרגיע, כי הרי ככה זה בחיים, הבורסה עדיין לא בנפילה ולכן היא תחזור ותעלה, השאלה היא רק שאלת הזמן, כמה זמן נחכה עד שהירוק יחייך שוב. אז היום לפתוח את חלון הבורסה ולדעת שלא נעים אבל עובר, סבלנות היא מילת המפתח כאן היום. את הצעדים הבאים לכלכל מתוך עוד ידיעה של נסיון שנרכש בימים האלה, ושוב לחזור ולחכות ולשמור על אופטימיות.

אני הולכת לאכול ולשתות כי הקיבה מתריעה בפני על משבר מתקרב, ואני לא אוהבת משברים. המשך יבוא אחר כך, כתיבה פיוטית במקומות שלה, מחסומים שיורדים יבואו לידי ביטוי במקומות אחרים, ואני מתחילה את היום עם כל מיני מחשבות ורגשות שאולי יסכימו להצטרף ולענג את יומי.

אוכל.