הולכים לראות את הבית, חשבנו שאין חשמל אז זו השעה היחידה שאפשר לאות משהו לאור יום לפני שמתחיל יום העבודה. הוא לא אוהב את מה שהוא רואה, המון סיבות למה לא. אני מסתובבת ורואה כמה עבודה יש לעשות שם, וכמה הבית דחוק בקצה השכונה, עם נוף יפה מכמה פינות אבל עם הרבה דרך לכל מקום.
יש עוד חודשיים לפינוי ואני בפסימיות לא אופיינית
זה בטח בגלל הטיפול הנוכחי (כמה מילים שישר מטיסות אותי למרחקים לא רצויים).
את הבית הזה ביקשתי וקיבלתי בלי להתאמץ כמעט, חשבתי שיתן מענה לתקופה שתספיק לנו כדי להתיישר ולהתיישב. הבית הזה כבר לא מתאים, הזוגי לא מצליח לישון כאן וכמעט שנה שהוא עייף. אי אפשר לחיות ככה. הבנים מקטרים על התחבורה הזעומה למקום, ואני לא מוצאת מקום לעצמי. הדבר היחיד שטוב בבית הזה הוא שאנחנו כאן כבר שנתיים והכל מונח במקומות שלו, לעבור פירושו לזעזע הכל שוב.
בינתיים גילינו כמה דברים על עצמו, כמו למשל שמקום הקבע שלנו היה לא מוגדר עד רמות קיצוניות ביותר, ואם היום אנחנו חושבים על מקום קבע, הרי שהוא לא מתאים לחיי המשפחה שלי הנוכחיים אלא לחיי הזוגיות העתידיים.
התחושה היום אומרת שהמשפחה שלי מגבילה את הזוגיות שלי. תחושה שחוזרת על עצמה בכל פעם מחדש, ואני באמצע. אף אחד לא שם אותי באמצע, אבל אני שם כי לכולם לא טוב סביבי. לאן נעלמה האופטימיות? הבן הגדול מוציא עלי את החרא שלו, האמצעי מגיע מעט הביתה ואז שוכח את כל מה שהבטיח בפעם הקודמת, הצעיר רוצה שיהיה לו נוח, הזוגי רוצה שיהיה לו נוח, ורק אני נשארת בכלל בלי לשאול את עצמי מה אני רוצה.
את החלום שלי נטשתי בקיץ כשהבנתי שאי אפשר להגשים אותו, לחזור למקום הילדות שלי. אין שם חיבוקים, יש שם נדל"ן, ואני לא הולכת לגור במקום נדל"ני. אין לי חלום חדש, אין לי כסף לבנות חלום חדש, אין לי אדמה שקוראת לי ואומרת שהנה הגעתי הביתה. חשבתי לתת לבנים שלי מקום שייקרא בית, ומסתבר שהמקום בו גרנו מעולם לא הרגיש להם כבית, ועכשיו אין מקום כזה שיכול להחשב שלהם כי אנחנו בנדודים מתמידים. בוחרים לגור היום באמצע שהוא פשרה לכולם, לא מקום שנגור בו בעתיד. ואנחנו בציפיה שהם ימצאו את עצמם ולא נגור בבית גדול עם חדרים ריקים כמו שקורה עכשיו. אני לא אוהבת את הציפיה הזו, כי היא מתפרשת לי כאילו אני רק מחכה לרגע שהם יצאו מהבית. ברור שהרגע הזה יגיע, ברור שאצטרך להתרגל גם לזה, אבל למה להאיץ את הדברים? אני מנסה לארגן את החיים כך שיהיה טוב לכולם, והיום זה יום שלא נראה לי שאני מצליחה.
אני רואה את העתיד בתוך בית שלא יהיה אף פעם הבית שלהם אלא הבית שלנו, ממש כמו שהיה לי, ואני כל-כך לא אוהבת את זה. רציתי שתהיה להם פינה שתמיד תהיה שלהם, מקום להתחפר בשמיכה, לבהות בקיר שבהו בו כל הילדות, להרגיש שיש מקום אחד בטוח בשבילם. הצלחתי להכשל גם בזה. גם לי אין פינה כזו. כנראה שנאלץ כל אחד ליצור לו את הפינה שלו.
מזמן לא היו ימים כאלה, המילים שהדבקתי על עצמי לצורך הטיפול אכן עושות את העבודה.
הולכת להרים את עצמי ולהכין מרק או משהו, לאכול טוסט כדי להרגיש שיושב לי משהו בבטן שלא צועק עלי אלא מהנה אותי, גם אם אחרי זה הבטן בולטת יותר קדימה. מחר יום חדש, מחר פחות לחם (אפשר לחשוב כמה אני כבר אוכלת, אבל זה נשמע טוב).
הולכת לשים שלט בצרכניה ועל לוח מודעות שאני מחפשת בית בסביבה, אולי יצא מזה משהו. לשלוח ברכה לשלט.
אמרו לי לעשות מדיטציה על המילים, והדבר היחיד שעולה לי שאלו המילים שאף פעם לא היו לי, מה שמובן מאליו, אז צריך למצוא משהו אחר שיעלה בהקשר שלהן, שאולי יגיעו אלי סוף סוף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
