כל העולם כולו גשר צר מאד, והעיקר לא לפחד כלל

אני לא פוחדת להיות בריאה פיזית

אני מוצאת בטחון בתוך עצמי

אם אני כבר בטרנס של כתיבה, אז למה להפסיק. הנה אני ממשיכה.

בודקת את שני המשפטים האלה ומה שביניהן. מעולם לא הייתי בריאה, נולדתי לתוך מדקרי אצבות עם טיפת דם נוצצת, תופעות מוזרות שלא ידעו לאן לשייך אותן, שונות חברתית תמידית וידיעה שהעולם החיצוני גורם לי פריחה. היו גם אנשים שגרמו לי פריחה, עד היום יש כל מיני דברים שגורמים לי פריחה, אבל השתכללתי עם הנשים והמצאתי תופעות פיזיות אחרות כדי שלא יהיה לי משעמם. אז אם אף פעם לא הייתי בריאה פיזית, איך אני יכולה לשא לפחד מזה? הרי אם אהיה בריאה פיזית זו לא תהיה אני. נשענתי על המסכנות שלי לאורך כל-כך הרבה נשים, עשיתי פרופסורה בלהיות מיוחדת בחוסר הבריאות שלי, אז עכשיו לנטוש את זה? להיות אחת בריאה ורגילה באופן מחפיר? מה ישאר מיוחד בי? מי יתייח אלי בכלל?

המחלה הכי גרועה אצל אנשים חולים היא ההתמכרות לתשומת לב מצד המטפלים שלהם. הם הופכים את כל העולם למטפל אחד גדול, הם מתמחים בלהיות חולים פשוט כי הם מכורים ליחס שבטעות מפרשים אותו כאהבה. ברור שאנישם. אי אפשר להחמיץ את זה, אני אחת מאלו שהרגילו את העולם להתייחס אלי כל הזמן, ואם העולם לא היה שם אז היית מזכירה לו את נוכחותי בעוד אסון קטן שהיה תוקף את הגוף שלי. זה היה גם לפני שאבא שלי נהרג אז אי אפשר להאשים את האירוע הזה במחלות שלי. איזה מזל.

מה זה להיות בריאה בשבילי?

אולי התחושה לנשום אויר בלי להתאמץ, כמו שהיה לי פעם אחרי טיפול הומיאופתי - חודשיים נשמתי אויר פסגות, ככה קראתי לזה. הרגשתי נפלא.

אולי זו התחושה שהכל בסדר, כמו שהיה לי אחרי שחזרתי מהודו? הרגשתי נפלא ואהבתי את כל העולם.

מה היה רע בתקופות האלו שאני לא רוצה לחזור לבריאות היחסית ההיא? האם היה רע בכלל?

אולי רק העובדה שעכשיו צריך למצוא חיים חדשים, אין תירוצים לחוסר מעש, אין התמכרות למסכנות.

אני לא פוחדת להיות בריאה מגיע אחרי פחד גדול להיות בריאה. אז את הפחד אני יכולה להבין. עכשיו להיות ב"לא פחד" כדי לדעת מה זה.

סיפור דמיוני -

אני בריאה

אני קמה רעננה בבוקר, שוטפת את פני ומתבוננת במראה, מחייכת לעצמי ושמחה על עוד יום שמתחיל. אני מבצעת את פעולות הבוקר החיוניות לשאר המשפחה ואז פונה לתירגול היומי, אחר כך ניגשת למטלות הבסיסיות של היום ומסיימת אותן ביעילות מירבית, מקבלת כמה מטופלים של בוקר - כי חזרתי להיות אני וכל אפשרויות הטיפול נפתחות מחדש, או יוצרת את מה שאני אוהבת ליצור - כי יש למי ומתי ואיך, או יוצאת לטיול של שעה בטבע כדי לקיים את הבריאות שבי בצורה הנכונה ביותר, הטבע לא עויין אותי יותר. הולכת לפגוש אנשים, מלמדת את מי שרוצה ללמוד, יש לי כוח, יש לי בריאות שתומכת בי, ויש לי זוגי שאוהב ומקבל את כולי בשלמות, בלי תירוצים כלשהם.

בלי תירוצים כלשהם

להיות בריאה זה לעשות כל-כך הרבה?

אולי להיות בריאה פירושו לשבת בשקט כל יום למנוחה בסיסית, להיות פעילה רק כמה שצריך ולא יותר מזה, להספיק הכל בלי להתאמץ יותר מדי, להשאיר לי זמן פנוי לעצמי עם תחושות שכך צריך להיות, בלי אשמה, עם הרבה שקט בפנים.

אני מנסה לדמיין אותי בריאה והולכת למשפט השני - אני מוצאת בטחון בתוך עצמי.

הו, החיפושים האלו הניבו פרי! הנה אני מוצאת בטחון בתוך עצמי! כל הכבוד לי!!!

בטחון להיות בריאה?

בינתיים יש בטחון לכתוב כאן (אנונימי, מה הבעיה) בטחון לחיות בתוך האמת, בטחון להמשיך לחפש את הבריאות שבי, את הבטחון שבי. בטחון להרים את הראש ולשבת זקוף, לנשום רגע בלי לחשוב איזה סוג של נשימה אני נושמת ואם זה יחסום לי את הריאות או לא. בטחון להגיד לסביבה - על הזין שלי - ולהמשיך במה שאני עושה. הבטחון הזה מתחיל להיות, משפט המפתח עוזר למרבה הפלא (לא שיש לי זין, אבל "על הכוס שלי" לא בדיוק עושה את זה).

אז מה זה בטחון בתוך עצמי לא לפחד להיות בריאה.

דבר ראשון - להגיד "אני בריאה". מחשבה ראשונה - זה שקר עצמי. מחשבה שניה - ממילא מימד הזמן הולך לאיבוד ולכן זה לא שקר אלא אמת חסרת זמן. אז אני בריאה. מה זה דורש ממני? תמיד כשהייתי בריאה נדרשו ממני דברים שלא רציתי לעשות אבל הייתי חייבת. מחלה היא מצב התחמקות מצויין. האם אני רוצה להיות בריאה? ממה אני מפחדת בבריאות שלי? אני מפחדת משינוי? שאצטרך לעשות מה שלא מתחשק לי? מה לא מתחשק לי? בריאות פיזית יכולה רק לעזור, אז אולי הגיע הזמן לפקוח את העיניים ולראות איך הבריאות הפיזית מתחילה להתפשט בגוף (בריאות יכולה להתפשט כמו מחלה?) ולהביא אותי לשלב הבא של החיים.

זה נחמד לראות איך הגוף מקבל את הבריאות. האם אני מאמינה בבריאות שלי? אני לא פוחדת להיות בריאה פיזית, אני פשוט הולכת לנוח. אומרים שצריך להקשיב לגוף, והגוף שלי אומר לי - מה דעתך שתלכי לישון ותרדי מכל השטויות האלו, תקומי בריאה ותתחילי לחיות.

הנה משפט פלצני - אני הולכת לישון את שנת המחלה האחרונה שלי, אני לא פוחדת להיות בריאה, אני מוצאת בטחון בתוך עצמי אני קמה בריאה ומתחילה לחיות. אך, איפה יופי, שפתיים יישקו.

גמרתי לקרוא את הספר ואני סתם מחפשת תירוץ להמשיך יום של כלום, מנסה להצמיד לזה משמעות מעבר לחולי שנמצא בי, וזה פתאטי למדי. אני מזיינת לעצמי בשכל על לא לפחדלהיות בריאה, אבל שום דבר לא זז לי באמת בפנים, זו סתם מחשבה, אז אולי העייפות באה כדי שאני אפסיק לחשוב ואלך למדוט. לשם שינוי אקשיב לזה ואלך למדוט (והיצר החולה אומר - ממילא תרדמי אחרי שתי דקות אז למה להתאמץ...) (והיצר הבריא אומר - נו, עוד פעם לנסות רק יעשה לך טוב ויקרב אותך עוד צעד קדימה, לכי למדוט).