התעוררתי לפנות בוקר וריח של משהו שרוף חדר לי למוח. קמתי, יצאתי מהחדר והסתובבתי בבית. שום דבר לא נשרף, הכל בסדר, כולם ישנים בשקט. חזרתי למיטה וחזרתי לשינה, לחלום שעזבתי לפני כן.
אני חולמת על בתים, על מקומות שאני גרה בהם, על אנשים שבאופן קבוע אני נפגשת איתם. כשקמתי היה לי חלום שנשאר בראש, כשחזרתי למיטה אמרתי לעצמי את הדברים באופן ברור כדי לזכור את הפרטים לבוקר. בבוקר הכל נשכח, כמובן. יש משהו בחלומות שלי שמביא אותי באופן ברור לעולמות אחרים. תמיד אהבתי לשחק עם המציאות והחלום ולהחליף ביניהם. מי אמר שאני לא החלום שלי מעולם השינה? אולי כל מה שיש פה נשכח בעולם השני? שם הכל לא הגיוני בשבילי, הזמן לא לינארי, יש קפיצות ממקום למקום, מסיפור לסיפור. אולי העולם המסודר הזה זר ומוזר לעולם ההוא? אולי שם אני שוכחת את כל מה שקורה לי כאן?
החלומות מביאים אותי למקומות עשירים בצבע, מלאי אנשים, אין שם תחושות רעות, כבר מזמן אין לי חלומות רעים (מאז שה X נעלם מהם...). אני אוהבת להיות בעולם של החלום, עד כדי כך שאני מעדיפה לפעמים לישון כדי לבקר קצת את המקומות האלו. אולי זה המקום בו אני נטענת בדברים טובים, אני לא יודעת כי אני לא מצליחה לזכור באמת על מה חלמתי.
לפעמים אני מספרת לזוגי שלי את שאריות החלום של הבוקר ממש לפני שהוא יוצא לעבודה. זה תמיד נשמע מוזר. המילים של המציאות לא באמת מתאימות למילים של החלום.
טוב, עכשיו מציאות, אני עדיין נאחזת בשקט של סוף השבוע, תיכף מתחילה את עיסוקי היום המייגעים - להתקשר לכל מיני מקומות, לשים את השואב בתיקון ממש לפני שהאחריות נגמרת, לקנות חומרים לחוטי כביסה, צבע נגד עובש וכל השאר. עושה הכל מהר כדי לחזור למזרקות. אחת כבר כמעט מוכנה, מצאתי פתרון לבעיה שהיתה שם ואני יכולה להתחיל.
מעדיפה היום ליצור מאשר לסדר עניינים, להיות בשקט של עצמי מאשר להתחכך באנשים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
