מעט אחרי שכתבתי את ההתחלה של היום הכל השתנה, אמא שלי התקשרה שהרופא שולח אותה לבדיקה בבית חולים עם חשד לטרומבוזה. נכנסה ללחץ שחבל על הזמן. נסעתי, לקחתי, הגענו, צילמו, חיכינו, פטפטנו... ובסוף -
זה רק דלקת.
לפני כמה ימים היתה אצלי ושאלה מה דעתי על זה שכואב לה, אמרתי שזה דלקת, גם הזוגי שלי ראה אותה ביום שישי ואמר אותו הדבר. אני מלאת פליאה שככה ראיתי את הדברים, חשבתי שאולי זה כי ככה אני רוצה לראות - שהכל פשוט ולא מסובך, אבל בעצם גם דלקת זה לא תמיד פשוט, רק לא מסובך כמו טרומבוזה.
אז נפלא שאין לה טרומבוזה, מיד אחרי שהרופאה הודיעה לה היא נעשתה צעירה בעשרים שנה, הרגל כבר כמעט לא כאבה, הכל נראה טוב יותר.
טוב שהכל נראה טוב, הלכנו לאכול בקניון, קנינו דברים בסופר-פארם (כולל משחה שנתנו לה ואמרתי לה שאכן שווה לשים לכמה זמן) החזרתי אותה הביתה וחזרתי הנה.
אחרי זה היו דברים מרגיזים שהשאירו אותי עד עכשיו עצבנית, סלקום והשטויות, דברים שרציתי לעשות היום ולא הצלחתי, כסף שחסר... אבל הבריאות הכי חשובה, ואמא שלי בריאה זה יותר חשוב מכל השטויות האלה של היום.
אז למה אני עדיין פקעת עצבים?
מהר להעביר את זה
(אולי כי שמרתי על שלווה ורוגע כל זמן הלחץ בבית החולים, ועכשיו זה יוצא קצת החוצה. אולי).
נשימה עמוקה, להרגיע, לחשוב טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
