קראתי מאמר של מנישה, חניכה של אושו שהפכה להיות מורה בפני עצמה. היא מספרת על ההתמסרות המוחלטת שלה למורה שבחרה, על הדרך שעברה איתו, ההתעלות בגילויים שחוותה, על עצמה שמצאה בתוך הדרך הזו. אני קוראת וחוזרת לרצון שלי למצוא מורה, מאז שקראתי את הספרים של קסטנדה כשהייתי צעירה ותמימה. הרגשתי צורך לקבל הוראות ממישהו שיודע מה הוא אומר, שיכול לראות אותי על כל המכלול שבי, אותי ואת הדרך שאני יכולה לעבור, ולעזור לי ללכת בדרך הזו. תמיד תהיתי כמה אהיה מוכנה להתמסר למישהו כזה, באיזה שלב אוותר על הרצון שלי ואדע שאני יכולה לסמוך עליו, וכמה רחוק אגיע בתוכי ברגע שאמצא את המורה הנכון.
אני עומדת על שלי, אני לא מוותרת, אני בדרך כלל יודעת שהדרך שלי נכונה. לוותר למישהו אחר זה תהליך שדורש ממני להכיר בחוסר שלי, ואני עם הגאווה שלי לא מצליחה להגיע לויתורים כאלה בקלות.
פעם התחתנתי, נדמה לי שהסכמתי לקבל את הזוגיות כסוג של חניכה. אני מסתכלת על זה היום ותוהה עד כמה נתתי להוא שחייתי איתו להיות זה שמוביל את הדרך, ואני מגלה שהוא הוביל כמעט כל הזמן. אני התעקשתי על כמה דברים עקרוניים, אבל ויתרתי כמעט על כל השאר. כנראה שהסכמתי לקחת אותו כמורה דרך, עד שהבנתי שהוא בעצמו לא מכיר את הדרך, והבנתי עוד יותר - שסמכתי על האדם הלא נכון.
בין לבין חיפשתי מישהו ללמוד ממנו, אבל הייתי זהירה ביותר. מתוך חיי הנישואין הייתי מוגבלת ביצירת קשרים עם אחרים, בעיקר אם הם גברים, שהרי מיד היה עימות על רקע של בגידות דמיוניות. קראתי על אושו, ידעתי שאם היה לי אומץ הייתי זורקת הכל והולכת לחיות לצידו, אבל לא היה אומץ וגם הייתי כבר נשואה ואמא, מה ששינה לי את תוכניות החופש והעצמיות שלי.
תהיתי אם בחרתי בזוגי שלי מאותה סיבה - איש גדול ומיוחד שאפשר ללכת אחריו, להסכים למה שהוא אומר, להתווכח בדרך כלל אבל להקשיב ולנסות לשנות את מה שאני רוצה. אין לי ספק שחלק מהיחד שלנו מתבסס על זה, אולי כי בתוכי יש נטיה להיות תלמידה של מישהו אחר, לרצות להפסיק לחשוב לעצמי, שמישהו אחר יחשוב בשבילי, להיות ראש קטן, או לתת למישהו אחר למצוא בי את מה שאני לא מצליחה למצוא לבד, או סתם חוסר בטחון עצמי ברמות מטורפות, שלא מאפשר לי למצוא את עצמי לבד.
אני רוצה להיות כבר שם. שם זה מקום שבו הכל שקט, ברור, שלם, מאושר. משם אני יכולה לראות הכל צלול, לדעת תשובות לשאלות בלי לחפש, להיות חכמה כי כל מה שיש בי יודע לצאת החוצה, לראות אנשים כמו שהם ולשקף להם את הראיה הזו. מקום ללא מאמץ, בלי לתהות מאיפה תגיע הפרנסה, לדעת שהכל בסדר. מקום בלי דאגות. מקום של ידיעה שלמה. לא נעים לי לכתוב את זה לעצמי, אבל אני רוצה שיכירו בחוכמה הזו שלי, אולי כדי לחזק את הבטחון שלי כי אני לא מכירה בחוכמה הזו מספיק. אני רוצה להיות שם בשביל אחרים. זה נותן אהבה של העולם אלי וכנראה שתמיד חסרה לי האהבה הזו, או שהיא חסרה לי בתוכי. ברור שככה, לפחות נכון להיום.
אני מניחה שזה משעשע להיות במקום צלול כזה, להסתכל על העולם ולצחוק על משובות העבר, על הבלגנים שאני מתעקשת להיות בהם היום. זה הרי פשוט כל-כך - צעד אחד ימינה ואני במקום שקט, אני סתם לא יודעת איך לנתק את הכבלים ולאפשר לעצמי ללכתאת הצעד הזה ימינה, אבל אני לפחות מתעסקת בזה, אז יום אחד יצליח לי.
היום אמר לי הזוגי שלי שלגביו האסטמה אצלי היא דבר חולף, הגיעה בזמן ההריון הראשון, ומכיון שאני כבר לא אהיה בהריון יותר היא יכולה ללכת. אמרתי שלגבי האסטמה באה לא בגלל ההריון אלא בגלל האמהות הצפויה, ומאז אני אמא. אז הוא אמר שאני פטליסטית (טוב, לא במילים האלה) ואני עניתי שתמיד אפשר לראות את האמהות כדבר משתנה, הרי עכשיו הם כבר גדולים ופחות זקוקים לי כמישהי שתהיה לידם כל שניה מחייהם, אבל לא היה לי כוח להמשיך את השיחה.
בכל זאת אני מקשיבה, אני מחברת את כל מה שעלה לי היום, שהרי מה שעולה באופן מקרי מתאים את עצמו אחד לשני, זו מהותו של הקיום פה בעצם. אז לחבר הכל (אני מזכירה לעצמי) נותן שקודם כל אני לא שוללת את מה שהוא אומר, אני מעלה את החששות שלי (העליתי) ומוצאת איך אפשר לאחד את התפיסה שלי עם הרעיון שלו. אמהות גרמה לי לוותר על כל התוכניות שהיו לי. נישואין לא עשו את זה, הם פתחו אפשרויות, חשבתי שבשניים יהיה יותר נחמד. השניים שהיה לא איפשר את זה. התוכניות שלי נדונו לכשלון כבר מהתחלה. היה לשנינו כרטיס ללונדון, ריו, ניו-יורק, לונדון וחזרה, פתוח לשנה, שנוכל לטייל כמו שרציתי, כרטיס נדיר שאז נחשב לשיא פסגת השאיפות (מתנת נישואין)והבעל במקום זה החליט שחייבים לקנות בית ולבטל את כל התוכניות, אז נכנסתי לכלא הנישואין והויתורים ועוד לא הבנתי את זה. אני חושבת שההבנה הגיעה עם ההריון, עם הידיעה שעכשיו עם ילד לא נוכל כבר לטייל ככה לעולם, ואכן זה מה שהיה. לא היה אף פעם טיול כמו שרציתי, כמו שאני עדיין רוצה. טיול שמבטא את החופש המוחלט, בלי דאגות עתידיות רק דאגות קיומיות, בלי אחרים לחשוב עליהם בכל רגע, רק לזכור לפעמים לשלוח מכתב הביתה (כי ככה היה נהוג). הזדמנות למצוא מישהו שיודע חוכמה גדולה ורוצה להעניק אותה הלאה. רציתי ללכת לחפש את עצמי וגם למצוא, וילד פירושו לוותר על עצמי.
אז ויתרתי.
אז מהפאניקה הפסקתי לנשום.
טוב, הנה כתבתי את זה.
אני עדיין מחפשת את המישהו הזה שיחסוך לי מאמץ בחיים, שימצא בשבילי את הדרך הנכונה וימנע ממני לטעות. בינתיים אני טועה כל הזמן, יש לי את החכם באדם לידי ואני מתווכחת איתו רוב הזמן (למרות שלמדתי להקשיב ולוותר לפעמים) ואני מסתובבת סביב הזנב שלי במעגלים בלי לשים לב שהכל בעצם בסדר. אני מחפשת את החופש אבל הוא כבר כאן, אני רק מתעקשת להיות בכבלים שלי שלא נותנים לי לחיות את החופש הזה. טוב, הכל מילים אבל לפעמים יש משמעות מאחריהן, אני אחר כך אקרא שוב את מה שכתבתי, ממילא זה היה בכל-כך הרבה הפסקות, שאיבדתי את ההקשרים כבר מזמן.
הולכת להיות בבית,
עם הטכנאי של בזק,
עם העוזרת החמודה,
ועם הבכור שעדיין כאן,
אחלה יום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
