כל העולם כולו גשר צר מאד, והעיקר לא לפחד כלל

הוא גם צוחק

הוא בעצם יכול הכל, ולכן לא עוצר כלום.

אנשים עושים דברים, הוא מתבונן, הוא רואה,

הוא בוכה על המעשים שלהם,

הוא בוכה שהם הולכים ליד ולא בתוך

הוא בוכה את הכאב של ההחמצה

הוא רואה איך שוב ושוב

הם לא משנים את הנתיב.

אנשים נבחרים להיות לו לפה

אנשים משוגעים, הוזים, חולמים

הוא אף פעם לא ברור

ולא מבין למה לא מבינים אותו

הרי הכל פשוט כל-כך.

יש לו פרשנים מכל הסוגים

גם כאלה שמחוברים אליו בקו ישיר

אבל הוא רואה איך המראה מטשטש

ברגע שנגלה לאנשים

הם ממש רוצים להבין (היא רוצה בכל מאודה)

אבל הכל מטושטש ברגע שעובר את הגבול

והכל בהיר ביותר אצלו.

המעט שעבר נותן כוח לחיות

חיוך או דמעה מחוברת אליו

המעט הזה מחזיק את כל האנושות באשליה

שיש יותר מעבר

אבל מעבר יש אותו הדבר, הם רק לא מבינים את זה

מעבר יש אפילו פחות

מעבר יש צלול, יש הכל. אושר גדול.

אלוהים בוכה כשהוא רואה את הסרטים של השואה

לא מוסיף שום רגש לדמעות, פשוט בוכה.

אלוהים יודע שמותר לו לבכות

ולפעמים הוא גם בוחר לבכות לעצמו.

אני בוכה כי כואב לי

אני לא אלוהים.

 ערב יום השואה לפעמים מסמן אותי בכאבים שיש לאנשים.

אם אני לא מתגוננת בזמן אני כואבת איתם. הולכת לשים מגן ולנוח.