כמה ימים שלא כתבתי ואפילו לא שמתי לב.
בשבילי לא לכתוב זה אומר לא לקבע את הדברים, אז הנה אני מתחילה לקבע.
שיחה עם הזוגי -
אחרי מה שכתבתי פה ועוד כל מיני מילים שהתערבלו באויר הגעתי לזה שבעצם אני רוצה להיות כמו אבא שלי - אחד שהנהיג קהילה שלמה דרך דוגמה אישית ומעשים טובים, וכולם אהבו אותו בדרך הזו. אלו הסיפורים ששמעתי לאורך השנים, מין אליל שהצליח לשלב את הבלתי אפשרי - להגיד לאנשים מה לעשות ועוד להיות נאהב מתוך האמירה הזו. מכיוון שהוא מת כבר יותר מדי שנים, אנשים שוכחים את התחושות השליליות שהיו להם ומשאירים רק את הגעגועים, ואלו בדרכם מצליחים ליישר את הקמטים הלא רצויים, להראות תמונה שלמה ומושלמת. אפילו הסיפורים שעלו שנים אחר כך על בגידות ופאשלות לא הצליחו להעכיר את התמונה.
חבל לי שלא הכרתי אותו, אולי לא היה לי אידיאל כזה גדול לשאוף אליו, אבל השבת לפחות הצלחתי להכיר אותי קצת יותר דרך העיניים של הזוגי שלי.
התבכיינתי על זה שאין לי חברות אמת, אף אחת לא מתקשרת אלי, תמיד אני צריכה לשמור על קשר. נו, בקיצור - כל מה שכתבתי כאן וקצת יותר. מתוך השיחה הגענו לזה שמעט מאד אנשים יכולים לראות אותי בגובה העיניים, וגם אז יתייחסו אלי כמו אמא שצריכה להיות בקשר, כמו מורה שאי אפשר להפקיע לה או כל דימוי אחר.
נו, אז אם רציתי להשפיע מעט מכישורי לאנשים שאני אוהבת אז מסתבר שזה באמת קורה, אבל המחיר שאני משלמת הוא הבדידות היחסית. מה שהראה לי את המצב בצורה הבהירה ביותר היה מפגש שנערך בקיבוץ, בו (שוב) גיליתי שאין לי מה לדבר עם האנשים שחייתי איתם הרבה שנים יחד. הם לא ממש יודעים איך לפנות אלי, ואני מצידי מפתחת שיחות אבל הן משמימות ונעצרות אחרי המשפט השלישי בערך, זה שבפעם השניה אומרים שהכל סבבה, סוחבים את החיים או משהו כזה. חברי הילדות שלי הם החברים של אמא שלי, והאנשים שאני יכולה לדבר איתם באים משטח היצירה, כנראה שהחשיבה שלהם יותר גמישה או יותר קרובה לשלי. הבנתי שמעולם לא היו לי חברים באמת, תמיד השפעתי אבל לא כולם אהבו את ההשפעה שלי, פיתחתי קירבה רק עם אלו שלא חשו מאויימים על ידי - בדרך כלל אנשים יותר גדולים ממני בכמה שנים. המבוגרים תמיד הסתכלו עלי בחיבה, וזו נשארה עד היום. הם לא מכירים אותי באמת. השנה הקשה שהייתי במשק אחרי הצבא נשכחה, רק אני מסוגלת לזכור כמה פעמים איימתי על השלווה הקיבוצית ברעיונות המוזרים שלי, ומזל שעזבתי מוקדם, אחרת הייתי מאבדת גם את הקשר עם האנשים האלו. מעטים אוהבים אנשים חזקים, כאלו שיודעים איך להזיז את ההר, ואני יודעת להזיז הרים. כבר לא עושה את זה אבל מסוגלת.
אז יש לי המון חברים, אבל הם מסוג אחר ממה שציפיתי, לא מתקשרים אלי ולא מקיפים אותי, אבל קיימים לצידי. כנראה שבמקום מסויים זה נוח לי. נרגעתי יחסית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
