חרא של משוואה אבל זה מה יש.
הלכתי אחורה עם החיים של לבדוק איפה הכל התחרבן. היה הטיפול ההוא שתקע אותי אבל ראיתי שבעצם עוד לפני כן לא היה טוב. מה היה לפני כן? הייתי מאושרת כי חזרתי מהודו עם סרט נהדר, ואז ההוא שהיה הבעל שלי החליט שהגיע הזמן להפסיק את האושר ואיים לעזוב את הבית. זה היה הרגע הכי כואב בחיים שלי, לפחות ממה שאני זוכרת, כי את הכאבים המוקדמים הצלחתי כנראה לשכוח.
המשוואה בלטה בכיעורה - הייתי הכי מאושרת ולא הגיע לי להיות מאושרת יותר מדי זמן, אז זה נפסק. ניסיתי להסוות את האושר, ניסיתי לא לגלות לאף אחד, אבל ירדתי במשקל ונראיתי נפלא, השיער זהר, העיניים נצצו - איך אפשר להסתיר את האושר? אז לא הצלחתי ואכלתי אותה.
לחזור קצת (הרבה) אחורה ולגלות שבעצם היו עוד הרבה פעמים כאלה, אבל כולן היוו רפלקס מותנה בטח מהמקרה הראשון והבולט מכולם - כשאבא שלי נהרג. בטח הייתי הכי מאושרת אז, כתה א', נורא אהבתי ללמוד, אהבתי את הריח של הדפים, המדבקות עם המילים, הידע שמחלחל לי בראש והעונג בפתרון של כל מיני שאלות וחידות. ממש משחק אחד גדול כתה א' הזו, ואז הוא החליט למות. בטח שחשבתי שזה עונש על עונג גדול מדי. אולי מאז הפסקתי להנות, או לפחות להראות לעולם שאני נהנית, ובטח בגלל זה בחרתי את הבעל המושלם - זה שיראה לכל העולם שאנחנו בסדר אבל לא יתן לי להנות מהחיים, כי כבר בהתחלה הוא לא נתן, ומשום מה אני שמחתי על זה, אחרת למה התחתנו?
טוב, אז מה היה לנו? משפט מפתח - כמה יותר מאושרת ככה פחות טוב לי.
מה זה נותן היום? מצב חרא שבו אני שומרת לא לחוש באושר כדי שהחיים לא יתחרבשו יותר ממה שהם היום.
טפשי, לא?
אפשר להפוך את משפט המפתח - כמה שאני יותר מאושרת, כך העולם סביבי יותר מאושר וטוב.
בטח שאפשר להפוך, אבל זה לא משכנע את השכל הפרימיטיבי שלי, הוא לא מאמין, הוא מכיר כבר את העובדות האלו יותר מדי טוב. לאורך החיים אכל הרבה אשליות שהתנפצו מול העיניים והוכיחו שוב ושוב את הטענה הראשונה. אין ספק שהמוח המתוחכם שלי גם עזר להגיע למשוואה הראשונה במקרים בהם לא היה כל-כך צורך, כי הוא האמין (אני האמנתי והפעלתי את המוח שלי) שאסור לשבור הרגלים.
אז הגיע הזמן לשבור הרגלים.
איך לשבור אותם? לא יודעת, עכשיו לילה, הזוגי שלי הלך לישון ואני כמו כלבת פבלוב מנוסה תיכף רצה אליו כדי ללכת לישון איתו, שלא יהיה לבד, שישן טוב בלילה, שנהיה הזוג הכי מאושר יחד. נכון, זה מרגיז אותי עכשיו, כי אני כבר לא יודעת אם אני באה לישון איתו כי טוב לי או שאני באה לישון איתו כי אני פוחדת שהטוב הזה יעלם. ברור שאני אוהבת את שעות הלילה המאוחרות כי אז הכתיבה שופעת, אז העולם שקט ולא מפריע, אז אני לעצמי לבד ואני צלולה הכי שאפשר, אבל מול הבחירה להיות איתו או להיות צלולה אני מעדיפה ברוב הפעמים להיות איתו. כשלא איתו - הפולניות מתחילה לצוץ ולהגיד לי כמה זה לא בסדר. אני חייבת לפתור גם את ההרגל הזה, בטח שייך לחבילה המתוסבכת של האושר הנעלם וכל החרא מסביב.
משהו בשיקול הדעת שלי הלך איבוד, אני מדברת על להיות לבד כדי לחשוב בשקט ולא עושה את זה. בימים (לילות) כאלה הלבד חוזר אלי, המחשבות יותר מדי מסובכות ורק שקט יכול להביא לשקט בראש. נראה כמה מהר אני פותרת את זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
