כל העולם כולו גשר צר מאד, והעיקר לא לפחד כלל

 

 

כן, טוב, אז מה חדש כאן? הרי אני יודעת את זה ורק מבקשת שישימו לי מראה מול העיניים. אני הגדרתי את זה תלות, לא מילה יפה אבל הכי קרובה למה שקורה באמת. לא שאני לא יכולה להיות עצמאית, בטח שאני יכולה, אבל אני בוחרת להשען על מישהו אחר, בוחרת להזיז את עצמי הצידה, כל יני תירוצים של פחד שאחרת העולם יתפרק. בינתיים זה מצליח, העולם לא מתפרק רק אני והכוונות הטובות שלי, מוצאת את מי להאשים כשדברים לא זזים. לא מאשימה בקול רם, לא מאשימה במודע שלי, אבל התת מודע מרוצה ביותר. מישהו אחר אשם.

 

יש אפשרות של חיים מתוך הידיעה הזו, ולבקש מהזוגי להבין ולתמוך במקום שאני מחפשת תמיכה, להזיז הצידה במקום שצריכה להיות לבד.

יש אפשרות להלחם ולמצוא את הדליפה, לתקן אותה ולהיות אסרטיבית, עצמאית, חופשייה בתוך הזוגיות והאמהות, חלום של אישה שעושה כל מה שהיא רוצה והכל ממשיך להסתדר כמו שהיא מתכננת.

 

להיות ממוקדת במה שאני רוצה ולבנות את התוכנית שלי.

בינתיים אני עובדת על זה, מפחדת ממה שמתקדם אבל ממשיכה.

למה מפחדת? אין לי מושג, ככה. דוחפת את עצמי בכוח קדימה, לפעמים כמו בתוך ג'לי, מתוך מצבי רוח מחורבנים, מתוך חוסר אמון עצמי ביכולות שלי, מתוך כל מה שלא נכון ללכת מתוכו, אבל העיקר שזה מושך קדימה. אני חיה בתחושה שאני עובדת על כל העולם, שיום אחד יגלו באמת מי אני ולא יהיה לי איפה להתחבא.

 

בינתיים אני מבקשת כל מיני בקשות מהזוגי שיתאים את עצמו אלי, מטרידה אותו במקומות שהוא לא יודע למה אני מטרידה אותו שם, מבקשת שיבוא איתי לכל מיני דברים שהוא לא רוצה (כי אני רוצה) ובעצם לא עושה מה שאני רוצה ונשארת במקום.