אני באתר נופש ג'יימס בונדי כזה, אי יפה עם דקלים וחולות והר עליו יש מבנה מורכב ביותר. אני במבנה עם עוד אנשים, נהנית מאירוח מופלא, הולכת בלבוש קליל ושמחה על כל רגע של הנאה. סירה מגיעה למפרץ למטה ואני יודעת שבאים אלי לנסות "לחלץ" אותי, אבל אני לא מחפשת הצלה. הטלפון מצלצל ואני מבקשת מהמנהלת לענות, לשחק את המשחק כאילו אני לא כאן כדי לאפשר לי זמן ללכת ולהתארגן, ללבוש משהו פחות קליל, להיות "בסדר". בעקבות צלצול הטלפון מגיעה סירה שניה, ואני בינתיים יורדת במדרגות למטה לביתן שמארח אותי, חושבת לעצמי כמה זה מיותר הביקור הזה. האנשים בסירה כוללים את ה X וחברים שלו שנורא חשוב להם להחזיר אותי לשפיות. מולי במדרגות עולה מישהו שאני מכירה שהיה חבר של ה X ואני תוהה אם הם כבר הגיעו, מחייכת אליו וממהרת הלאה לחדר, מקווה שיתעכבו כמה שיותר.
בזמן האחרון אני מחפשת מקומות מפלט לכמה ימים, נחשפת יותר מדי לתמונות אינטרנט של דקלים וחופים בוהקים, הרים מיוערים הגובלים בהם. זה היה מקום כזה, ללא ספק. ראינו אתמול רצוף 3 פרקים בסדרה, הכניס לי סרטים לראש, כל החלום היה כמו סרט. דיברנו אתמול על זכרון הרגש וזכרון השכל, על כל מיני דברים שאולי אכתוב תיכף, חלק מזה היה קשור למה שנכתב בפוסט הקודם - התלות שלי באחרים וחוסר הרצון בתלות הזו. חוץ מזה ראיתי אתמול את ה X כי גייסנו את הבן האמצעי והוא בא להגיד שלום, שוחחתי על ההתנהגות שלו עם הזוגי שלי, וזה פתח פתח לכל שיחת ההמשך שהוא היה חלק זעיר ממנה.
המשך של אותו חלום, אני, אחותי, אמא שלי, אנשים נוספים שאני מכירה ולא זוכרת - כולנו בהדרכה על ריקוע נחושת. אני הגעתי קודם וראיתי כמה חבר'ה חסרי סבלנות מהעבודה המשעממת הזו, כמעט גמרו לעשות את מה שרצו אבל נמאס להם. אני חושבת איך הזוגי שלי יכול להשתגע מעבודה כזו ומזל שהוא לא פה. מקבלים הסברים על הטכניקה, אחותי מסתכלת החוצה בוחנת צמחים ומדווחת לי, אבל מפרגנת להרצאה ותומכת בהשארות והקשבה. מראים הדגמה של קיפול מיוחד של ניירות, הרוח מעיפה קצת את הנייר ואני עוזרת להחזיק אותו, מצטרפת לעשייה ושמה דבק, מחזקת את הקיפולים - עוזרת ליצור את מה שהם עושים. ההסברים לא מעניינים אחרים ואני מוצאת שהדיבור משעמם אבל נהנית מהעשייה. חושבת שיכלו להעביר את זה יותר טוב.
אתמול בשיחה דיברנו על אחותי, הזוגי שלי רואה אותה בצורה לא מחמיאה, שונה לחלוטין ממה שבניתי לאורך השנים. אני רואה את כפילות המבט שלי משתקפת בכפילות ההתנהגות שלה וזה בא לידי ביטוי בחלום. הצד האמנותי בחלום מצא חן בעיני, ומול זה הויתור של כולם על המאמץ להגשים ולהגיע לסיום של משהו. אני כמובן באה לעזור ונכנסת לתהליך היצירתיות והעזרה עד הסוף - עוד משהו שדיברנו עליו אתמול - הטוטאליות שלי בעזרה לזולת, או לפחות זו שהיתה. אני עוזרת והאנשים שסביבי לא בדיוק מתייחסים לזה.
בהמשך לאותו מקום מפלט אני והזוגי שלי הולכים לטייל. התרחקנו מכל האנשים ואנחנו נמצאים לבד רק שנינו. זה מקום הררי ויש בו כמה מבנים ישנים ביותר, חורבות לא עתיקות במיוחד, וליד המבנים האלו יש עצי אורן עתיקים שהמחטים שלהם מכסות את כל השטח כי אף אחד לא מטפל באיזור הזה. אנחנו יושבים על גזע עץ שנפל, משוחחים על כל מיני דברים. מדברים על המקום ומסכימים שיש בו משהו מיוחד. אני חושבת לעצמי שיש לנו עוד המון זמן להיות פה, ומכיוון שאין טלויזיה יש לנו הרבה זמן שיחות וזה קצת מבהיל אותי. אני מזכירה לעצמי שגם היום אין לנו טלויזיה וצוחקת למחשבה הזו.
אנחנו מחפשים מקום לגור בו. אולי זה המקום? יום אחד אראה אותו ואדע שמצאנו, ממש כמו בסיפורים... יחד עם זה לא הרגשתי התרוממות רוח מהמקום אלא יותר השלמה שזה כנראה נכון. לא מתלהבת מיובש של מחטי אורן המכסה את הכל. אתמול שוחחנו והשיחה נגעה בקצוות חשופים. לפעמים אני מבקשת מהזוגי שלי להגיע לקצוות האלו וקורה שאנחנו מדברים במקביל, מה שיוצר אצלי תחושת חוסר אונים, קוצר רוח שהדברים יתחברו, חוסר סבלנות לכך ורצון להבנה מעשית של מה שהוא אומר, להבנה צלולה שלו את מה שאני אומרת. בסוף השיחה יצא מזה משהו (בפוסט הבא אולי) אבל התהליך היה קשה, כמו לחפור בתוכי כשהבוץ התקשה ונסדר כבר מזמן. הרגשות של השיחה הזו נכנסו לחלום.
אני נוסעת לסמטה שבקצה שלה גרה אישה זקנה שהתכוונתי לבקר. לפני הכניסה לסמטה עומדת אישה מבוגרת אחרת, קטנה ועטופה בגדים, ומרימה יד לטרמפ. בפעם הקודמת שהייתי במקום לא אספתי אותה, לא זוכרת למה, והפעם עצרתי והזמנתי אותה פנימה. אני נוסעת בסמטה המתפתלת והצרה, מגיעה ממש לסוף שלה והאישה יורדת איתי, היא צריכה להגיע לאותו מקום. אני שמחה שעזרתי לה. אני נכנסת לחדרון הצפוף והעמוס בדברים שונים של הזקנה שבאתי לבקר, מסתבר שהשניה גרה בשכנות לה, בחדר השני. כולנו יושבות ליד השולחן ומשוחחות על היום שחלף. נעים לי להיות איתן, הן שמחות על חברתי.
אתמול הלכתי בקניון ומולי באה אישה תימניה זקנה וחייכנית, נמוכה ולבושה בבגדים צבעוניים. אני בטוחה שהיא גרה בשכונה שפעם אני גרתי. הציעה לי לקנות סחוג וחילבה מעשה ידיה. ברור שקניתי את הסחוג, את החילבה לא כי אין מי שיאכל (הריח משתלב כתוצר לואי וזה לא ממש סימפאטי). שילמתי יותר ממה שביקשה, התייחסתי לזה כאל תודה על המאמץ שלה, על הנחמדות שלה, על מי שהיא בלי שום קשר אלי. באותו רגע אהבתי אותה (גם אם לא הרגשתי את זה בפרפורי לב רגילים) פשוט כי היא חייתה את כל השנים ועכשיו מביאה לי משהו שהכינה במו ידיה. אין ספק שהחלום הושפע מהוקרת התודה הזו. ותמיד יכול להיות שאלו הזקנות שמלוות אותי לאורך כל הדרך, מלמדות אותי כל מיני דברים. הלימוד היום היה שהכל רגיל, יש רגעים של חסד וטוב שיש אותם, ויש רגעים של מנוחה ודיבור קליל של אכפתיות ואהבה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
