אתמול מוקדם בבוקר קמנו כולנו - הצעיר, החבר אני והבן, התארגנו לנסיעה לחיפה כדי להעביר אותו לידי צה"ל לשלוש שנים. הוא עבר הרבה בשבועיים שלפני, כל מיני הבנות חשובות שהגיע אליהן, מעבר התבגרותי קל לפני המעבר הגדול יותר. הוא התרגש, איך לא, נשם לא כל-כך טוב, והמשיך לתהות איך העלו לו את הפרופיל ל 97 כשיש לו אסטמה, איך מגייסים אותו לקרבי כשהוא לא ממש כזה. הפסיק להתעסק עם הנושא מתוך ידיעה שהכל יסתדר והוא ילך לאן שהדברים לוקחים.
הגענו, החבר שמתגייס איתו הגיע קודם וכבר עבר לשלב הבא, ואנחנו חיכינו שיקראו לו. עברו כמה דקות, הצטלמנו, חיכינו, הבנים הלכו לשירותים ואז כמובן קראו לכולם לעלות למעלה לאולם. אספתי את כל התיקים שלהם ופגשתי אותם בדרך, עלינו, הבן נרשם כהלכה והמשכנו בחיכיון למשהו שיקרה. הצטלמנו עוד קצת, אבא שלו הגיע ולא רצה להתקרב אלי (אני מפלצת מהחלל החיצון) אז הבן הלך אליו והחליפו חיבוקים. עוד כמה דקות וחייל צעיר הודיע שעכשיו הם הולכים לאוטובוס, הוא הקריא את שמות כל מי שהיה שם וכך מצאנו את עצמנו יורדים במדרגות וחוזרים לנקודת ההתחלה, נפרדים מהבן ושולחים אותו לאוטובוס.
זו היתה שעה של כלום, זמן הסתגלות לשינוי, והבוקר התחיל אחרי זה.
בערב שלח sms להודיע שבגלל האסטמה השאירו אותו בבקו"ם, היום יבדקו ויראו מה הלאה. מהתחלה אמר שרוצה חיל היום, נראה, אולי זה יעבוד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
