כל העולם כולו גשר צר מאד, והעיקר לא לפחד כלל

נקודות מוצא שלי -

- החיים הסתיימו בנקודת זמן מסויימת בגלגול הזה והנה עכשיו יש חיים חדשים

- תכונות האופי הישנות מכתיבות לי את ההתנהגות, אבל בחיים החדשים הן לא רלוונטיות.

- אני צריכה לזהות את תכונות האופי החדשות שלי כדי לחיות את החיים האלה טוב

- נקודות אופי = זיהוי רגשי, כי אני מונעת רגש, תחושה באה לפני מחשבה.

- כרגע התחושות דוממות, לכן משותקת יחסית בעשייה שלי, אין הכוונה פנימית.

נקודות התייחסות שלו -

- תינוק נולד חסר רגשית - עם חור במקום של הרגש, הוא ממלא את החוסר הזה בתהליך ההתפתחות שלו.

- יש לי חור במקום של הרגש, כל מה שאני צריכה זה למלא אותו.

- הוא מונע שכל, בשיא שלו הרגש היה נוכח אך חסר השפעה לחלוטין על חייו.

- הוא ההיפך ממני.

- המוות הרוחני שלו הכניס את הרגש לחייו בחזרה, ערער את שיקול דעתו אך לא את צלילות המחשבה.

- הוא רואה דברים קדימה

- הוא כבר שנתיים וחצי אומר לי את אותו הדבר.

מסקנות שלי -

- אני הפוכה ממנו, השיא שלי היה חיבור רגשי לכל מה שקיים ופעילות שכלית בעקבות זה.

- הנפילה שלי גורמת לי לפעול שכלית בלי נקודת משען רגשית, ולכן הפעולות לא מוטמעות, אין רצף.

- אני מחפשת את ההגדרה החדשה שלי מי שאני והתשובות שלו רק מתסכלות אותי

- אני שונאת לשמוע שכבר שנתיים וחצי הוא אומר לי אותו הדבר, זה רק מראה כמה אני טפשה.

- אני מתוסכלת מכך שאנחנו מדברים במקביל.

אחרי שהתעצבנתי כראוי חזרתי שוב לנקודת ההתחלה וביקשתי שיתייחס בדיוק למה שאני מבקשת, כי אני רוצה חיבור מעשי לדברים שלו ולא רק תסכולים נפשיים מול מילים שאני אולי מבינה אבל לא מסוגלת לעשות איתן כלום. ביקשתי שישקף לי את מי שהוא רואה כאשר מתבונן בי. מתוך הדברים שלו עלתה בסוף נקודה אחת חשובה שיכולתי להתייחס אליה -

הוא הגדיר אותי במילים שאני הגדרתי את עצמי פעם והיום לא מוצאת אותן בי - חמלה, אמפטיה, אכפתיות, אהבה... הבנתי שקנה המידה שלי שונה היום. בזמן הישן נתתי את כל כולי למען אחרים, אמפטיה היתה כרוכה בביטול עצמי אחרת היא לא כזו, וכך כל שאר הגדרות העצמי שלי. בתפיסה שלי היום אני נותנת כמעט כלום ביחס לקודם ולכן זו לא באמת נתינה.

השינוי שאפשר לראות הוא פשוט -

הנתינה היום היא 100% נתינה שלי, אבל קנה המידה שונה. אני אמפתית מאד בלי לבטל את עצמי, אני עוזרת ושמה גבולות קיומיים שלי, הכל ניתן בשלמות - והשלמות אחרת.

לי זה חשוב, כי אם הכל ניתן בשלמות אז אני לא צריכה לחפש את השלמות השניה, היא כבר לא קיימת, יכולה לראות שאכן יש בי תכונות שחשבתי שנעלמו, רק המינון שונה, כך שאפשר להשען על התכונות הישנות, רק לבחון איך הן באות לידי ביטוי היום.

בערב התקשרה חברה לספר סיפורי ניסים ונפלאות שקרו השבוע (טיפלתי בה בשבוע שעבר, נתתי הוראות המשך לטיפול עצמי, שלחתי לה, עוזרת לה לעבור תהליך של כניסה להריון).

אחד מהדברים שאמרה גרם לי לענות לה שכאשר אין תחושה של העברה אנרגטית, זה נובע רק מהשלמות שבדבר - אין צורך בתחושה כי אין צורך בשכנוע של האגו שהדברים קורים. הם פשוט קורים. זה המצב האופטימלי.

אם אמרתי לה את זה אז למה אני לעצמי מחפשת הוכחות שאני עושה משהו? האם לא יתכן שגם אצלי הדברים קורים (והרי יש תוצאות, השיחה שלה מעידה על כך...) ואין צורך שאחוש בהם?

אני מתגעגעת לתחושות אבל אולי יכולה להסתדר בלעדיהן, אולי עצם העובדה שאני מנוהלת שכל היא הדבר הנכון לעשות היום, כי כל השאר כבר קיים בפנים?

אולי זה נכון אבל חסרה לי התחושתיות, ממש חסרה. אני מתגעגעת לאושר.