כולם בעולם הרוחני האינטרנטי מפרגנים אחד לשני, מקבלים כל דבר שנאמר כאילו זו החוכמה הכי גדולה שיכלה להאמר, מתמלאים פליאה על משפטים ישנים שנאמרים מחדש, עושים רושם כאילו הכל פרחים ופרפרים, הכל הרבה מעבר לסבבה, והתובנות מציפות אותם מכל הכיוונים.
אני מסתכלת ומרגישה מיאוס כמו אחרי יותר מדי ממתקי גומי מסוכרים. אני מסתכלת על עצמי ותוהה מה אולי לא בסדר בי, הרי אני אמורה להיות אופטימית, מפרגנת, סבלנית, מאפשרת וכל המילים היפות, אבל אני פשוט מאבדת את הסבלנות מול כל הנופת צופים הזה, אני מעבירה את המסך הלאה ובורחת.
יש מישהי ששולחת לי כל בוקר ברכה. היא לא מכירה אותי, היא לא שאלה אותי אם אני רוצה, היא שולחת ברכה. אני נמנית על כ 20 איש שמקבלים ממנה ברכה כל בוקר, כולם מקבלים את אותו הדבר. היא יודעת שזה טוב, היא אפילו ממליצה לי לעשות כל מיני דברים עם עצמי כדי שהברכה שלה תתגשם, ואני עדיין לא אמרתי לה שתפסיק, פשוט כי אני מחפשת מה לא בסדר אצלי שאני מסתייגת מהברכות שלה.
קודם כל - אני רוצה להיות אחת חשובה ולא מישהי אנונימית מתוך מכלול שאיני מכירה, אני רוצה ברכה אישית. האם זה מוגזם מצידי? האם זה אגו? מה הרע בברכה קולקטיבית?
חוץ מזה אולי זו לא הברכה המתאימה לי היום? אולי שפע זה לא הדבר הנכון, כי השפע היום יבוא בתבניות שלא מתאימות לי, אולי דוקא היום אני זקוקה לשקט? מאיפה היא יודעת במה לברך אותי היום?
וגם אני מרגישה התנשאות מצידה (ובטח זה בראש שלי) שהיא מאצילה מטוב ליבה וברכותיה על כולם, היא מוסיפה ומדי פעם גם שולחת את ההוראות שלה ושולחת לי קישור להוראות האלו - שלא אפספס חלילה את חוכמת החיים שלה, ואני לא מוצאת בדבריה חוכמת חיים אלא משפטים נדושים, אני מוצאת חזרה ולעיסה של כל הקיים, שימוש בתירוצים הרגילים - אם הברכה לא "תפסה" זה סימן שאני לא הייתי מוכנה לקבל אותה, זה חלילה לא סימן שהיא חסרת טעם או פניה אישית או עומק כלשהו.
אני לא אוהבת את זה
ומשהו כנראה לא בסדר בי
כי מישהי מברכת אותי
ואני דוחה את הברכה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
