אני עוצרת אותי מלחבר את הדברים,
כאילו קיים איסור להיות כל מה שאני בכל מקום.
דברים –
הזרמת אנרגיה בגוף לפי חשיבה
הזזת הגוף לצורך איסוף אנרגטי מהחוץ אלי
שליחת אנרגיה דרך תנועות ממני החוצה
ריכוז אנרגיה בנקודה מסויימת
הבאת אנרגיה מבחוץ למשהו אחר חיצוני
שליחת אנרגיה חיצונית באופן מחשבתי (משחקין בכדור)
ידע שקיים בתחום אחד וגם בשני, אבל בשני איני חושפת את הידע הזה.
פילוסופיה טאואיסטית הופכת למעשית בטיפול, בתירגול
עשייה באי עשייה, שחרור מוחלט בחשיבה טיפולית
שחרור מוחלט בתפיסת התירגול
אותו השחרור מול האחר, גם במאבקי כוח.
ההמנעות שלי מלחבר את הדברים גורמת לי לסגת לפינה חשוכה
לא להתבלט, לא להראות מה אני יודעת.
הרצון לא להראות מה אני יודעת שומר עלי מחשיפה, מאפשרות של כשלון
המחבוא גורם לי להמוג, להעלם, להוציא את עצמי מהעולם.
המחבוא גורם לי להכשל מעצם המצאותי שם.
היציאה כרוכה במאבק מתמיד עם השדים שבגוף
המאבק המתמיד מיותר כאשר אני בוו-ווי.
המאבק החומרי מתקיים כל רגע ורגע, אני מכניסה את עצמי לתוכו
אני מעדיפה להיות בתוך מאבק חומרי, זה מובן
אני מוותרת על האפשרות להיות בכלום
מתוך רגש אחריות אוילי האומר לי כי עלי להיות נכונה תמיד
ונכונה תמיד פירושו להיות בתוך העולם.
עדיף להתבונן בעולם מהצד
אבל זה ממש כמו להשתגע.
האם אני מוכנה להיות משוגעת?
האם אני מוכנה לוותר על הדאגה הקיומית המשלה אותי בנחיצותה?
האם אני מוכנה לתת למילים לזרום דרכי בלי מעצורים?
תשובות באות מתוך רצון,
היכולת מתעכבת מאחור, מסתכלת אם באמת מותר.
אין שיטה, אין דרך פעולה, יש הכל או לא כלום.
אם הכל ברור הרי שיובחן בכל נקודה בחיי
אם הכל לא ברור הרי כל מאמץ הינו לשוא
מאחר והפעולות נעות מתוך אי-העשייה ולא מתוך העשייה.
לזרום לתוך הוו-ווי ולהשאר שם
לבטוח במקום ההתבוננות הלא מעורבת
לשמור על החיים בתוך הזרם השקט
לראות את הסערות חולפות ולא משאירות סימן
(הן לא משאירות סימן?) (הן לא משאירות סימן!)
לראות את החור מתמלא, מלא, לדעת שמעולם לא היה ריק
לוותר על המיסכנות, על מקום הבדידות הנוח, המרופד
לוותר על הכוח ולעשות הכל, בלי לאמץ דבר.
איך אפשר?
דבר ראשון - לחבר במקום ידוע - לתרגל ולשחק באנרגיות ביחד.
הולכת לנסות!!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
