הבן האמצעי אוהב לדייק כל דבר עד כדי מיאוס.
אני עושה אותו הדבר.
יש לזה סיבות "הגיוניות" - לפחות לפי ההגיון שלי - אני רוצה שהכל יהיה ברור, שלא תהיה אי הבנה תוך כדי דיבור. נדמה לי שהוא פשוט רוצה להגיד את המילה האחרונה, להראות כמה הוא צודק, ואני הייתי שם הרבה זמן.
מסקנה - די כבר עם הדיוקים האלה, אפשר לחיות גם עם טווח שפה רחב יותר.
אני מַלאה אחרים בדקדקנות שלי, אני מלאה את עצמי, אני יכולה לשחרר קצת את הנוקשות ולקבל את השפה של האחר באופן רחב יותר. זה אומר להפסיק להגיב לכל שטות בפורומים כאילו אני צריכה לתקן אותה, ולא לחפש אנשים פילוסופיים ברמה שבה אני מדייקת (כי זו בעצם פילוסופיה - למצוא את המקום הכי מדוייק שבעצם אינו קיים) כי זה הופך את השיחה לטרחנית במיוחד.
בעצם אני לא ממש צודקת - למצוא מישהו ששתי מילים שלי מובנות אצלו בדיוק כמו שאמרתי - זה נס, השיחה הופכת להיות מעמיקה יותר ויותר ואפשר להגיע למקומות מרתקים. יש לי אחד כזה בבית, מה אני מחפשת אחרים בוירטואלי? אפשר להפסיק.
אז - אין טרחנות מילולית יותר (וואוו, איזה החלטיות!).
אחרי שיחה שהיתה לי עם הזוגי אתמול, הבוקר זה עלה באופן ברור - שנינו גדלנו בחברה שבמקרה הטוב לא מפרגנת, במקרה הגרוע דוחפת לאחור. הפוטנציאל של שנינו עצום, אבל עד היום (או עד לפני כמה שנים) היינו שקועים בתבנית חיים שנראית כמו גוש בטון על הרגליים. התבנית נשברה, עכשיו יש לנו אחד את השני, אנחנו מפרגנים ועוזרים, אפשר לעשות את זה מובנה יותר או משהו אחר יותר, אני עוד לא יודעת מה, אבל עצם המודעות שעכשיו אנחנו בפירגון הדדי עושה את המקום בהיר וצלול. אני בטוחה שיש משהו בדברים שאני כותבת, עוד לא הבנתי איך ליישם את זה אבל בטח אגיע.
אני רוצה חופש לשבת ולכתוב ולעשות את הדברים לאורך כל שעות היום, לא בזמנים קצובים, בלי הפרעה. משהו כמו סטודיו להסגר בו, לנתק את המכשירים ולהיות רק עם עצמי. אני מדברת על זה המון זמן, לא יוצאת לשום חופש כי מפחדת שמה שאני רוצה לא יצא לפועל, ציפיות נסתרות שקיימות שם ומושכות אותי לצאת מול ידיעה שאם לא יתממש אני עשוייה להתאכזב קשות. אז אני משכנעת את הזוגי שלי לצאת למדבר לכמה ימים רק כי אני רוצה להיות שם, ואני בורחת מהלבד כדי לא להתמודד עם מה שאני רוצה באמת. אתמול ביקשתי חופש יחד לעוד שבוע, והיום אני מסתכלת על זה ושואלת את עצמי מה אני רוצה באמת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
