כל העולם כולו גשר צר מאד, והעיקר לא לפחד כלל

הגדול בחו"ל, בקושי יוצר קשר כי עובד קשה. אתמול היה על המחשב לשתי דקות והבנים התכתבו איתו. זה גורם אושר גדול! יש לו עוד מעט זמן להיות שם, אחר כך מתלבט לאן לנסוע. יכול לבלות שבוע במקסיקו או משהו כזה, ואני מקווה שהוא לא יעשה חשבון לכסף ובאמת ימצא מקום אקזוטי להיות בו למנוחה קלה לפני שחוזר לארץ עם כל המרתונים הלימודיים שלקח על עצמו. ראיתי תמונות שלו בפייס-בוק, כאלו שאחרים צילמו אותו. החיוך שלו כובש אותי, התסרוקות שעושים לו בתלתלים מצחיקות אותי, אני אוהבת אותו ורואה איך הוא גדול כזה, יש לו חיים לידי, כבר לא חלק ממני (או חלק קטן ביותר) ואחרים רואים את היופי שבו ומראים את זה לעולם.

האמצעי התגייס. שבועיים וחצי שהוא בבקו"ם, מעביר את הזמן עד הטירונות שאמורה להתחיל היום. הוא השתנה, אין ספק. הוא לוקח את הצבא בקלות, צוחק ומצחיק את האנשים שם, תוך יום אוהבים אותו (המפקד הישיר כבר ביקש שיחזור אליו אחרי הטירונות...) והוא נהנה מזה. משהו נעשה בו יותר קליל, ואפילו בבית הוא לא שופך את הכבדות. אני משערת שגם הטיפול שחזר אליו תורם, וחבל שבשישי זה לא הלך לטיפול. במדים הוא נראה יופי, פעם ראשונה שהוא הולך לבוש בחולצה עם כפתורים, הוא מקטר אבל נראה מצויין. המוטו שלו - להעלות את הפרופיל חזרה, להיות קרבי. אני לא חושבת שהוא יוכל להיות קרבי, אבל לפחות שלא יכריחו אותו להיות קל"ב. הצבא עימת אותו מול כמה דברים בסיסיים שלא התמודד איתם כל-כך בעבר - המדים, הנדודים, העובדה שאין לו מושג מה קורה איתו, הצורך להשתלב תוך שניות במקום חדש. בינתיים הוא מצליח לא רע, אני מקווה שימשיך ככה, עם אופטימיות חדשה ששמה לו חיוך על הפנים. זה טוב.

הצעיר משתולל. הוא בן 16, יש לו אישור לבלות יותר ממה שהיה עד היום, הוא מנצל כל רגע. עבודה שהיתה בוטלה ואין לו מאיפה להרויח כסף, אז הוא יחסית זהיר עם הבילויים שלו, אבל לא מספיק. יש לו כסף לגיטרה שהוא רוצה לקנות, לא יישאר לו כלום אחרי זה ולא תהיה לו ברירה אלא לעבוד קצת יותר, להתאמץ למלא את הקופה מחדש. הפסיק לאכול עגבניות ותוך שבוע נעלמו לו כל החצ'קונים, הוא מקטר אבל נראה נפלא, נראה כמה זמן המגבלה הזו תחזיק מעמד, ותוך כמה זמן הוא יוכל לחזור לאכול עגבניות במתינות מבלי לפגוע בעור.

להיות אמא לבנים זה משהו מיוחד. הם לא חולקים את החיים שלהם איתי כמו שבנות עושות (לפחות לפי מה שאני מכירה) היכולת הוורבלית שלהם פחותה - מה שלומך?... סבבה... מה קורה?... אחלה... זו שיחה ממוצעת. כדי להעמיק אני שואלת שאלות. למדתי לשאול שאלות מכוונות כדי לקבל תשובות של יותר ממילה אחת, למרות שלפעמים זה לא מצליח. הכי מתסכל זה שיחות פתאומיות עם הגדול שפתאום יוצר קשר בסקייפ, בשעות שהוא עייף ואני עוד לא התעוררתי, לא יודעת מה לשאול והוא קמצן במילים. גם בבית לוקח זמן לפתח שיחה, אז ככה זה כמעט בלתי אפשרי. בתור אמא לבנים אני מקבלת את זה, פשוט כי אין ברירה. את השיחות הקלילות אני עורכת עם הבנות של אחותי, שם אין בעיות תקשורת.

להיות אמא לבנים זה אומר שאין עם מי לחלוק את חוויות ההתבגרות, זה אומר להעביר לזוגי שלי את כל המשימה (והוא לוקח אותה בקלילות ובהומור רב) ולראות איך הם מצליחים להפתח מולו כמו שמעולם לא הצליחו מול אבא שלהם. אני גאה בחיבור הזה! כל מה שאני יכולה להביא זה את הצד של הבנות, אולי להעשיר אותם קצת עם הקשבה לצד השני, כל מיני תובנות קטנות שבנים לא מודעים אליהן. אבל זה לא ממש זה.

להיות אמא לבנים זה להתגושש איתם, להגיד שאני יותר חזקה גם כשזה כבר הופך להיות מגוחך משהו (הם קצת יותר מגודלים ממני), ולנסות להוכיח את העובדה בכל מיני תרגילים מולם (אבא שלהם לא עשה את זה איתם אז אמא שמתרגלת אמנות לחימה עדינה יכולה לפחות קצת). בינתיים אנחנו מסכימים שאני יותר חזקה, הם מרשים לי לחיות באשליה הזו. לפחות אני יודעת לעמוד במקום בלי שיצליחו להזיז אותי... כמעט...

הכי נחמד - להיות אמא לבנים גדולים כאלה הופך אותי צעירה. או שאני ממילא כזו, לא יודעת. עוד מעט אני אהיה בדיוק כפול מהגיל של הבן הגדול. זה אומר שאני מתחילה סיבוב שלישי של 24 שנה - הראשון היה שלי פרטי, השני היה עם בנים ומשפחה, השלישי יהיה נפלא, הרביעי - עוד יותר טוב, והחמישי... לא יודעת.