כל העולם כולו גשר צר מאד, והעיקר לא לפחד כלל

בסרט, בספר, בתמונה - כל איפיון של קרבה מתוך אהבה מעורר בי התרגשות.

מסקנה אפשרית היתה תמיד המות של אבא שלי

מסקנה נוכחית - השריטה הקיבוצית שהופכת אותי לקרבן שיתוף כמו כולם.

חיפוש מוצא את המטפלת מגיל שנה ו-11 חודש. אין לי מושג מי זו היתה, אבל זה לא באמת חשוב. היתה איזו טראומה באותו זמן, וצריך לתקן. רגע, זה היה בערך הזמן שחזרנו לקיבוץ אחרי שנה הפסקה, אחרי שנה שהייתי עם אמא שלי כל הזמן. עכשיו זה מתחיל להיות הגיוני, המון אמא ואחר כך כלום.

בגיל שנה ו-10 חודשים עוד היה לי טוב, הייתי מחובקת, לא חשבתי שמישהו יכול לנטוש אותי. הזכרון הזה יהפך מעכשיו לזכרון החזק שלי, לפני כל זכרון אחר, והוא שיוביל את היחס שלי למי שסביבי, למי שאוהב אותי, לתחושת הבטחון מתוך אהבה.

אני בונה שם את הרשת הראשונית, ועכשיו הכל יכול לשבת עליה.

מה זה יתן? אני מנסה לנחש אבל כל ניחוש נראה לא הגיוני, מגמלומני קצת, אז משאירה את הדברים כך.

מסקנות יגיעו אחר כך.

אחרי שאבא שלי נהרג אמא שלי שוב היתה שלי לכמה שנים, מעניין לאן זה לוקח. בטח היה בי משהו פנימי ששמח שהנה יש לי את אמא רק בשבילי שוב, ובטח סחבתי רגשות אשמה על התחושה הזו, כאילו תמיד היה רצון שאבא ייהרג ואני אהיה עם אמא והנה התגשם. אני הולכת רחוק מדי? בפסיכולוגיה אין מצב שהוא רחוק מדי, הכל אפשרי.

אז אם אמא שלי תמיד היתה שם בשבילי, גם כשעברנו לקיבוץ הנוכחות שלה היתה שם, גם אחרי שאבא נהרג - אז יש משהו יציב בחיים שלי. זה מסביר את החיבור העצום שלי לאמא שלי, אבל לא את השריטות האחרות.

זה מסביר את היחסים שלי איתה? תמיד היה ריחוק כלשהו, אולי משהו בתוך מה שאני כותבת מסביר את הריחוק, או שזו הביישנות שלה, או שהיא רצתה שאראה אותה ככה, כי עם האחיות שלה היא הבוס, אין בכלל ספק בזה. אני מניחה שיש לה תכונות שליטה חזקות שהיא בחרה לשים בצד, והן יוצאות רק מחוץ למשפחה. מוזר איך התמונה משתנה כשמסתכלים מנקודת מבט חדשה.

אמא אף פעם לא היתה איתי כמו שהיא באמת, תמיד ניסתה להיות מה שצריך ולא מה שהיא. עכשיו היא ברגישות עצומה, כל מה שקורה לי גורם לה התרגשות, בעיקר דמעות. זה מטיל עלי אחריות לא לערב אותה בפרטים הקטנים, לשמור עליה. היא רוצה שמישהו ישמור עליה אחרי שנשארה שוב לבד. אומרים שתפקידים מתהפכים, אני עוד לא מוכנה לקבל את זה, גם היא לא ממש, אבל יש כבר רמזים. היא אומרת שאני מרגיעה אותה, היא אוהבת לדבר איתי כשהיא בלחץ, היא רוצה שאהיה חזקה גם בשבילה. כן, דברים בהחלט משתנים, לאט אבל זה קורה.

אז אם הילדות שלי היתה חזקה כמו שאמא שלי היתה חזקה, הרי שיש לי בסיס יציב ביותר להמשיך עליו, למרות המעבר חזרה לקיבוץ והמינון הנמוך יותר של משפחתיות. אבא שלי נהרג ואז חזרתי לישון עם אמא שלי, חזרתי להיות הבת שלה גם בלילות, וחזרתי לקבל את מה שנלקח ממני 4 וחצי שנים לפני, אבל המחיר היה יקר מדי.

חתיכת חבילה מצאתי פה.

לדעת שזה לא התכנון שלי, למרות שבטח חשבתי על זה, לדעת שהעולם התנהל כפי שהתנהל בלי שאני הייתי קשורה לעניין, לקבל אחריות על החיים שלי בלי חבילות מיותרות, לקבל את החיים הטובים שהיו לי. לקבל את המעבר כמעבר, לא כמשבר, כי אמא תמיד נשארה.

טוב.