כל העולם כולו גשר צר מאד, והעיקר לא לפחד כלל

מחקתי הכל.

אני מתנצלת בפני עצמי אבל מחקתי את מה שהיה כתוב פה, כי אני חוזרת על עצמי כבר יותר מדי וזה מיותר.

הטוב במחשב שיש כפתור אחד נחמד שמוחק הכל, הוא נועד בדיוק לזה, אני מעסיקה אותו לפעמים. זה בסדר.

מה נשאר?

היאוש שהיה קודם

אני לא אוהבת אנשים

אני יודעת שאהבתי פעם

אני נבגדת

לא מוכנה להפגע

אז לא אוהבת.

מי אשם?

יש אשמים, לא בעיה להצביע

זה יעזור

לצעוק עליהם?

להאשים אותם?

לרוקן עליהם את הכעס שלי על אזלת ידי כלפי?

פעם היתה בי אהבה ליקום

מתוך האהבה הזו ידעתי לטפל בלי לחשוב

להשתיק את החשיבה ולתת לזרמים להסתדר.

האהבה הזו נמקה בפנים, נחנקת מחוסר חמצן

אני כבר לא אוהבת, לא סומכת, לא נותנת.

נשברה האהבה הזו.

דיברתי עם הזוגי, בכיתי לו, פרקתי.

הוא החכם באדם, בטח יש לו תשובה.

הוא לא מסכים איתי, אומר שלא יודע

אבל אין לו ברירה, יום אחד הוא יגלה לי

כי הוא רואה אותי מהצד

וגם מבפנים, אז יש לו תשובה.

בינתיים אני לא צועקת יותר, סליחות לא עושות לי את זה

אני רק רוצה תזכורת איך זה לאהוב.

חשבתי לפגוש מישהו עם אהבה ללא תנאי

לא תינוק בן יומו, לא אדם חסר פניות

מישהו בעל ידע שיתבונן בי ויזכיר לי.

פעם זכיתי להתבוננות הזו

מבקשת אותה שוב.

זה הכל להפעם.