עניתי למישהי משהו שאני אומרת לעצמי כל הזמן, אבל לא מצליחה להאמין בו באמת. אני עדיין רוויה תחושות החמצה שמציפות אותי מדי פעם. נכון, לא כמו בעבר, אבל האינסטינקט עוד קיים.
מה כתבתי? שאלו על פספוסים בחיים, ועניתי ככה -
"ואולי זו לא היתה הזדמנות לעשות אלא רק הזדמנות להתבונן, ולכן לא פספסת כלום?
המציאות מורכבת מאין-סוף אפשרויות של פספוסים, אבל רק דרך אחת. לחשוב שכל דבר שלא עשינו הוא פספוס, זה לפספס את המסרים שהדברים האלו אמורים להעביר לנו.
החמצה היא תחושה מיותרת, במיוחד אם מאמינים שכל צעד בדרך היה כנראה נכון, כמו שכל צעד שיהיה - נכון כנראה באותה מידה (גם אם לא אהוב במיוחד). "
ועכשיו לחזור ולהזכיר לעצמי שהכל נכון, גם אם אני לא אוהבת את זה כל-כך. מוזרים החיים האלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
