היה בטיפול, עלתה שאלה מה הייעוד שלו בחיים האלה, והתשובה הברורה בשבילו הפכה להיות ברורה מול המטפלת - שני דברים עיקריים, הראשון - לרפא. את זה אנחנו יודעים. השני - לחיות איתי...... כמה מוזר. הוא כל הזמן אומר שזה הייעוד שלו, ואני מסתכלת ומתפעלת מחד-המשמעיות של ההבנה שלו. אני נהנית מהרעיון, זה נותן לי בטחון שלא היה מעולם, שהאיש הזה הוא באמת מה שאני חושבת עליו, שאנחנו יחד וזהו, שהוא לא ילך לי. עם הזמן התחושה הולכת ומתעצמת, וזה נותן רגיעה לחרדת הנטישה הבסיסית שנולדתי לתוכה. יכול להיות שמשהו עמוק ביותר בתוכי הולך ומפנה מקום למשהו חדש? ברור שכן, אחרת מה משמעות כל החיים האלה יחד? אבל זה איטי, בעיקר כדי שלא אשתגע, כדי שאוכל להתחיל לחיות את מה שתמיד חשבתי שאחיה, בלי לפחד. זה מוזר לי, לחיות מתוך בטחון, להניח לכל רעידות האדמה להפסק.
אני כנראה לא יודעת איך להניח את כל החיזוקים והביצורים בצד, להבין שהעולם השתנה, אבל בעצם אני כן יודעת, רק מפרקת הכל לאט וביסודיות, משאירה את החששות שישמרו על שלמותי לאורך התהליך. היום אני זוכרת כל מיני דברים מיותרים אבל לא משתחררים, כל מיני רפלקסים שנראים ממש לא במקום, ויחד עם זה, מתוך ההתבוננות החדשה, אפשר להניח לתסכולים להתפוגג, זה כנראה חלק מתהליך השחרור האיטי ששומר על שפיותי.
אני רוצה להיות אחרת, אבל אני חוששת שזה באמת בלתי אפשרי להשתחרר מהכל ולהיות האחרת שאני רוצה בבת אחת, רצוי להניח לדברים לאט לאט, לתת לזכרונות להשתחרר לפי הקצב שלהם, לתת לרגשות האשמה להתפוגג אחד אחרי השני, לתת להם להשאר כמה שצריך עד שימאס לי מזה, ואני אבין שאפשר בלי.
בהתבוננות על השנים שעברתי מאז הגירושין, אני נראית יותר טוב, הצלחתי כבר לזרוק די הרבה.
כל הכבוד לי.
יש עוד מה לזרוק, ואם זו היכולת שלי, אז אני בכל זאת יותר בסדר ממה שחשבתי. לא מהירה במיוחד (למורת רוחי) אבל עם העדינות הנפשית שלי יש לשער שעדיף ככה, אחרת אהיה קיצונית לגמרי.
מה לזה ולזוגיות? הכל בעצם, כי הכל התחיל משם, כל השינוים שחוללתי בי באו מתוך צורך להחזיק את הזוגיות ההיא, ועכשיו הזוגיות הזו מרפאה אותי צעד אחרי צעד.
כמו שכתבתי קודם - כנראה שהכל נכון, גם אם אני לא מסכימה עם הכאב שקיים בתהליכים הנכונים האלו, וגם אם אני רוצה שיהיה מהר יותר.
אני ממש פילוסופית היום.
הולכת לעשות כל מיני דברים, ובעיקר - לתקן לזוגי שלי את הגב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
