כל העולם כולו גשר צר מאד, והעיקר לא לפחד כלל

החלטתי להתקשר ולהגיד לו סליחה. אבל רציתי קודם לכתוב לעצמי על מה אני אומרת לו סליחה.

על שנים שהיינו יחד והוא נפגע ממני... אני מבקשת את סליחתו,

כשלעצמי – אני מצטערת שגרמתי עוגמת נפש לאדם שאהבתי פעם. רציתי את הטוב בשבילו (בשבילי גם) והשתדלתי ללכת בדרך שחשבתי לנכונה, אבל כנראה טעיתי, והנה אני מודה בטעות, אני לוקחת עלי את האחריות וכל מה שאני יכולה לעשות זה לבקש סליחה על הטעויות שעשיתי ושגרמו לו לרע.

אז התקשרתי, שיחה קצרה ביותר, היה מופתע, ואני אחרי הדקה הזו רעדתי בכל הגוף ובכיתי. כבר לא שואלת למה התגובות האלה, הן קיימות (הזוגי אומר שזו ההתרגשות שאני הולכת לעשות משהו נכון לעצמי). אחרי עוד דקה נרגעתי בערך.

(אצלו סליחה נקשרה עם השפלה של האדם - להגיע למצב שאני מודה בתבוסה ונכנעת, כך היתה מערכת החיים שלי איתו, ואילו הסליחה אצלי באה ממקום של להודות בטעות, מקום של גדולה. אנשים שיודעים שהם יכולים לטעות הם אנשים אנושיים, וזו גדולה להיות אנושי בתוך האנושיות שלך).

(עוד סוגריים - בחיי הנישואין היו ריבים ותמיד זו הייתי אני שסיימתי את תופעות הלואי שלהם על ידי פיוס כלשהו. אז הנה זה שוב בידיים שלי - אני מסיימת את הריב הגדול והמיותר הזה והפעם מתוך מקום של הבנת הכוח שלי לפייס ולא מתוך שפלות רוח, למרות שהגוף הגיב באותה היסטריה טראומטית של פעם).

ממשיכה את הסליחות לאנשים שלא דיברתי איתם מאז הגירושים:

אחותו – אמרה שלא עשיתי לה דבר ולכן אין לה על מה לסלוח (צודקת בעצם אבל אז מה, היא דתייה ומבינה את הרעיון באופן כללי), בכתה.

אמא שלו – נו, היא בטח נפגעה ממני מתישהו במהלך השנים האחרונות, אז ברור שאני צריכה לדבר איתה. לא היתה בבית, אתקשר בערב.

התקשרתי בערב, היא ענתה בקרירות האופיינית, אמרתי את המילים הנכונות, ענתה את המילים הנכונות וזהו. המשימה הושלמה.

בצהרים לפני יום כיפור התקשרה אלי, אמרה שאתמול זו לא היתה שיחה באמת ורצתה לדבר איתי כמו שצריך, אז שוחחנו בקצרה כאילו הכל בסדר, והמשיכה לשיחות עם הבנים. טוב. זה לא אומר שעכשיו חלה עלי החובה להתקשר בכל חג או משהו כזה, אני לא נכנסת למלכודת ההיא שוב, אבל אם מתחשק לה - שתתקשר אלי בחזרה. לא אכפת לי.

מאהבת שלו – על מה להגיד לה סליחה? אין לי מושג אבל אני בתנופה. לפני שהיתה מאהבת שלו היתה חברה שלי ובייבי סיטר של הילדים. טוב, נו, זה צריך להיות הפוך אבל לפחות עצם העובדה שאני שומרת בלב כעסים כמה שנים מצריכה כאן סליחה, אני כועסת עליה מרחוק והכעסים שלי בטח לא עושים טוב לאלו שאני כועסת עליהם. בכל מקרה - היא לא ענתה. לא נורא.

באיחור קטן - הנה ענתה. התקשרה חזרה לטלפון שלא ידעה ממי הוא, תפסה אותי עם הסמרטוט והמגב ביד... אז אמרתי סליחה, התפלאה על מה, עניתי שתמיד יש על מה, שאלה מה שלומי, שאלתי מה שלומה, והשיחה הסתיימה בכלום יחסי. עכשיו יש לה על מה לחשוב. 

 המורה שלי - כעסתי עליה על הרבה דברים, הגיע הזמן לסלוח לה, ולבקש סליחה שגרמתי לה להגיב אלי כמו שהגיבה. אין ספק שאני הייתי גורם מנפץ מכריע בתוך המערכת הזו, ואני מצטערת שגרמתי לסערות המטורפות שטלטלו אותה ואותי בתוך העולם הרוחני, לקצוות הלא נעימים שלו.

דיברנו, הרבה יותר נחמד לדבר בטוב, וזו היתה שיחה טובה, עם מחיקת הכאבים הישנים שנעשו בשוגג, וברכה לשנה נפלאה. עוד הקלה גדולה.

אני מוחקת את המחסומים ששמתי בשנים האלה, זה תענוג.

טוב שהגעתי לרגע הזה של מספיק כוח להסיר אותם.

לקח כמה שנים חשובות, ועכשיו יותר טוב לי. לפחות להיום.