כל העולם כולו גשר צר מאד, והעיקר לא לפחד כלל

מתחיל חודש חדש, בקודם לא ביקרתי כאן כמעט, הבריאות השפיעה על מצב העניינים.

אני חוזרת לכאן בשעה מוזרה ביותר, רוח מטורפת בחוץ תלשה את אחד העמודים והלכתי לשחרר אותו ממה שתלוי עליו כך שלא ידפוק על הגג-תקרה של חדר השינה, ובכך התעוררתי לגמרי.

הזוגי כנראה הצליח לשחרר אבן מהכליה, אלא שבדרך סבל מכאבים מטורפים למשך כמה ימים, והתאוששות שנמשכת בעצם עד היום, בתוך שגרת החיים.

כשהיינו יחד במיון התערערה לי הראיה. עד עכשיו אני לא מבינה מה גרם לזה, והרופאים גם כן לא מצליחים למצוא שום דבר שיכול להצביע על המקור או על פתרון. עברתי הרבה בדיקות שרק מראות כמה אני בריאה, ונשאר לעשות MRI כדי לשלול נוכחות מיותרת של דברים בגזע המוח שלי. עוד כמה ימים לבדיקה ונראה מה זה אומר.

לפני יומיים הלכתי למטפל מתחיל, טעות שעשיתי, כבר לילה שני שאני קמה בשעות האלה שהן לא השעות שלי, ואני ערה לגמרי. לעיניים זה לא עזר... אז אני פה, הזוגי תיכף קם, אולי אחזור לישון אחר כך על הפופים או משהו כזה, אבל כרגע כואבת לי הבטן (הביוץ הזה מטמטם כל חודש מחדש) וכדי להעביר את הזמן אני כאן.

וזה סוף החדשות.

אני לא פוחדת להיות בריאה פיזית

אני מוצאת בטחון בתוך עצמי

אם אני כבר בטרנס של כתיבה, אז למה להפסיק. הנה אני ממשיכה.

בודקת את שני המשפטים האלה ומה שביניהן. מעולם לא הייתי בריאה, נולדתי לתוך מדקרי אצבות עם טיפת דם נוצצת, תופעות מוזרות שלא ידעו לאן לשייך אותן, שונות חברתית תמידית וידיעה שהעולם החיצוני גורם לי פריחה. היו גם אנשים שגרמו לי פריחה, עד היום יש כל מיני דברים שגורמים לי פריחה, אבל השתכללתי עם הנשים והמצאתי תופעות פיזיות אחרות כדי שלא יהיה לי משעמם. אז אם אף פעם לא הייתי בריאה פיזית, איך אני יכולה לשא לפחד מזה? הרי אם אהיה בריאה פיזית זו לא תהיה אני. נשענתי על המסכנות שלי לאורך כל-כך הרבה נשים, עשיתי פרופסורה בלהיות מיוחדת בחוסר הבריאות שלי, אז עכשיו לנטוש את זה? להיות אחת בריאה ורגילה באופן מחפיר? מה ישאר מיוחד בי? מי יתייח אלי בכלל?

המחלה הכי גרועה אצל אנשים חולים היא ההתמכרות לתשומת לב מצד המטפלים שלהם. הם הופכים את כל העולם למטפל אחד גדול, הם מתמחים בלהיות חולים פשוט כי הם מכורים ליחס שבטעות מפרשים אותו כאהבה. ברור שאנישם. אי אפשר להחמיץ את זה, אני אחת מאלו שהרגילו את העולם להתייחס אלי כל הזמן, ואם העולם לא היה שם אז היית מזכירה לו את נוכחותי בעוד אסון קטן שהיה תוקף את הגוף שלי. זה היה גם לפני שאבא שלי נהרג אז אי אפשר להאשים את האירוע הזה במחלות שלי. איזה מזל.

מה זה להיות בריאה בשבילי?

אולי התחושה לנשום אויר בלי להתאמץ, כמו שהיה לי פעם אחרי טיפול הומיאופתי - חודשיים נשמתי אויר פסגות, ככה קראתי לזה. הרגשתי נפלא.

אולי זו התחושה שהכל בסדר, כמו שהיה לי אחרי שחזרתי מהודו? הרגשתי נפלא ואהבתי את כל העולם.

מה היה רע בתקופות האלו שאני לא רוצה לחזור לבריאות היחסית ההיא? האם היה רע בכלל?

אולי רק העובדה שעכשיו צריך למצוא חיים חדשים, אין תירוצים לחוסר מעש, אין התמכרות למסכנות.

אני לא פוחדת להיות בריאה מגיע אחרי פחד גדול להיות בריאה. אז את הפחד אני יכולה להבין. עכשיו להיות ב"לא פחד" כדי לדעת מה זה.

סיפור דמיוני -

אני בריאה

אני קמה רעננה בבוקר, שוטפת את פני ומתבוננת במראה, מחייכת לעצמי ושמחה על עוד יום שמתחיל. אני מבצעת את פעולות הבוקר החיוניות לשאר המשפחה ואז פונה לתירגול היומי, אחר כך ניגשת למטלות הבסיסיות של היום ומסיימת אותן ביעילות מירבית, מקבלת כמה מטופלים של בוקר - כי חזרתי להיות אני וכל אפשרויות הטיפול נפתחות מחדש, או יוצרת את מה שאני אוהבת ליצור - כי יש למי ומתי ואיך, או יוצאת לטיול של שעה בטבע כדי לקיים את הבריאות שבי בצורה הנכונה ביותר, הטבע לא עויין אותי יותר. הולכת לפגוש אנשים, מלמדת את מי שרוצה ללמוד, יש לי כוח, יש לי בריאות שתומכת בי, ויש לי זוגי שאוהב ומקבל את כולי בשלמות, בלי תירוצים כלשהם.

בלי תירוצים כלשהם

להיות בריאה זה לעשות כל-כך הרבה?

אולי להיות בריאה פירושו לשבת בשקט כל יום למנוחה בסיסית, להיות פעילה רק כמה שצריך ולא יותר מזה, להספיק הכל בלי להתאמץ יותר מדי, להשאיר לי זמן פנוי לעצמי עם תחושות שכך צריך להיות, בלי אשמה, עם הרבה שקט בפנים.

אני מנסה לדמיין אותי בריאה והולכת למשפט השני - אני מוצאת בטחון בתוך עצמי.

הו, החיפושים האלו הניבו פרי! הנה אני מוצאת בטחון בתוך עצמי! כל הכבוד לי!!!

בטחון להיות בריאה?

בינתיים יש בטחון לכתוב כאן (אנונימי, מה הבעיה) בטחון לחיות בתוך האמת, בטחון להמשיך לחפש את הבריאות שבי, את הבטחון שבי. בטחון להרים את הראש ולשבת זקוף, לנשום רגע בלי לחשוב איזה סוג של נשימה אני נושמת ואם זה יחסום לי את הריאות או לא. בטחון להגיד לסביבה - על הזין שלי - ולהמשיך במה שאני עושה. הבטחון הזה מתחיל להיות, משפט המפתח עוזר למרבה הפלא (לא שיש לי זין, אבל "על הכוס שלי" לא בדיוק עושה את זה).

אז מה זה בטחון בתוך עצמי לא לפחד להיות בריאה.

דבר ראשון - להגיד "אני בריאה". מחשבה ראשונה - זה שקר עצמי. מחשבה שניה - ממילא מימד הזמן הולך לאיבוד ולכן זה לא שקר אלא אמת חסרת זמן. אז אני בריאה. מה זה דורש ממני? תמיד כשהייתי בריאה נדרשו ממני דברים שלא רציתי לעשות אבל הייתי חייבת. מחלה היא מצב התחמקות מצויין. האם אני רוצה להיות בריאה? ממה אני מפחדת בבריאות שלי? אני מפחדת משינוי? שאצטרך לעשות מה שלא מתחשק לי? מה לא מתחשק לי? בריאות פיזית יכולה רק לעזור, אז אולי הגיע הזמן לפקוח את העיניים ולראות איך הבריאות הפיזית מתחילה להתפשט בגוף (בריאות יכולה להתפשט כמו מחלה?) ולהביא אותי לשלב הבא של החיים.

זה נחמד לראות איך הגוף מקבל את הבריאות. האם אני מאמינה בבריאות שלי? אני לא פוחדת להיות בריאה פיזית, אני פשוט הולכת לנוח. אומרים שצריך להקשיב לגוף, והגוף שלי אומר לי - מה דעתך שתלכי לישון ותרדי מכל השטויות האלו, תקומי בריאה ותתחילי לחיות.

הנה משפט פלצני - אני הולכת לישון את שנת המחלה האחרונה שלי, אני לא פוחדת להיות בריאה, אני מוצאת בטחון בתוך עצמי אני קמה בריאה ומתחילה לחיות. אך, איפה יופי, שפתיים יישקו.

גמרתי לקרוא את הספר ואני סתם מחפשת תירוץ להמשיך יום של כלום, מנסה להצמיד לזה משמעות מעבר לחולי שנמצא בי, וזה פתאטי למדי. אני מזיינת לעצמי בשכל על לא לפחדלהיות בריאה, אבל שום דבר לא זז לי באמת בפנים, זו סתם מחשבה, אז אולי העייפות באה כדי שאני אפסיק לחשוב ואלך למדוט. לשם שינוי אקשיב לזה ואלך למדוט (והיצר החולה אומר - ממילא תרדמי אחרי שתי דקות אז למה להתאמץ...) (והיצר הבריא אומר - נו, עוד פעם לנסות רק יעשה לך טוב ויקרב אותך עוד צעד קדימה, לכי למדוט).

כוס אחת בערב כדי להתאושש

וכל הלילה אני מאוששת שחבל על הזמן.

הגוף שלי פשוט מטורף

כוס קפה אחת בשבע בערב

ואני יותר מתעוררת מישנה

מתכננת את הבית של אמא שלי

עושה לי טיפולים

מדברת עם עצמי

מתהפכת מימין לשמאל וחזרה

מסתכלת על הזוגי שלי

שוכבת על הגב

עוצמת עיניים ומשכנעת את עצמי

שהנה עכשיו אני ישנה

שוב מתהפכת וחושבת

שככה זה קורה לאנשים

שאומרים שהם לא ישנים טוב.

אני ישנה נפלא, תמיד,

לילה כזה מעורר בי תהיה

איך זה לחזור להיות ערה בלילה

ללכת למחשב ולמצוא מה לעשות

לקרוא עוד ספר לתוך השעות הקטנות

להעביר את הזמן.

אתמול בלילה אפילו לא רציתי

ללכת לכתוב כאן, או לקרוא

התעקשתי לנסות לישון

וכנראה שלא הצלחתי.

המצחיק בכל הסיפור -

אני עדיין לא עייפה

כאילו לא ישנתי

אז עוד לא בוקר שקשה להתעורר

והנה מתחיל יום.

נראה מה ילד יום - כמובן שרק טוב והנאה.

לפעמים זה עובר את גבולות היכולת שלי

ואז אני לא כותבת.

יש התחלות שכתבתי והפסיקו אותי

סגרתי את החלון ואת ההתחלה

היום אני סוחבת בתוכי יותר מדי התחלות

אף אחת לא תגיע הנה

כי יש יותר מדי רעש.

אני עייפה, קצת עייפה מהכל שוב

אסור לי להגיד את זה

אסור להגיד כל מיני דברים

השתיקה מתחילה להכנס לי לחיים?

צריכה להיות בסדר כי נגמרת הסבלנות

העולם מסביב לא אוהב אנשים פצועים

ואני כבר אמורה להיות בריאה מזמן.

אין לי זכות, אין לי רשות, אז שותקת.

נכון, זה לא נכון לעשות, אבל הנה גיליתי שזה מה שאני עושה.

אגב, זה גם לא עוזר,

למרות כל המילים שאומרות לדבר רק חיובי

השלילי נמצא שם, גם אם לא חושבים עליו, גם אם לא נותנים לו מקום

הוא שם, הוא חוזר, הוא לא נעלם.

לפעמים לדבר אותו מעלים אותו, לפעמים זה מחזיק אותו בחיים

אז אני כבר לא מדברת, מה יש בכלל להגיד?

יום כזה של התרגשויות ונסיעות

מחנה של הבן, מסיבה של האמצעי

ואני נוהגת בין שדות לבין שכונות יוקרה

מביאה ומחזירה ומפנקת

ועכשיו עייפה.

לחיות על גבול הדיכאון ולדעת את זה

לראות את היגון כובש היום כל חלקה טובה

במבט מהצד זה נראה מגוחך לגמרי.

טוב -

הזוגי שלי חזר כדי להיות איתי והנה הוא במיטה לבד

אני לא מסוגלת לתת לעצמי את הטוב הזה להיות לצידו

אני רוצה לבכות.

רע -

אני רוצה להיות במקום אחר (לברוח לאשראם ולטפל באנשים בפסטיבל המטופש שלהם)

לא להיות אחראית לאף אחד, בעיקר לא לעצמי

ובמקום זה אני מלאת אחריות כאן, מדוכאת מחוסר האחריות שלי.

טוב -

יש לי כוח לצאת מתוך הדיכאון הזה

רע -

אני לא רוצה לצאת מתוך הדיכאון הזה

אני מסתכלת על עצמי וצוחקת מרה

כמה שאני יודעת איפה אני

מלחמת אור בחושך, חושך באור

אפשרות אחת -

להתחבק עם הזוגי עד שכל הרע יאבד את הכוח שלו, לחזור ולהיות מאושרת

(אם יצליח - אושר לשנינו, אם לא - הוא יכול להדבק ממני חלילה)

אפשרות שניה -

לשבת ליד התנור ולקרוא בספר, לשכוח מהמציאות עד יעבור זעם

(ואם לא יעבור?)

אפשרות שלישית -

לבכות

לנשום

להסתכל על האפשרויות ולהחליט מה לעשות

לוותר לעצמי היום על חוסר ההצלחה היחסי

לקוות שמחר יהיה תיקון שיעלה חיוך על פני (תיקונים מצליחים לחייך אותי בלי בעיה)

להרגיש את הרווחה העתידית מציפה אותי כבר עכשיו, למה לחכות למחר אם אפשר להיות מוצפת היום?

להסכים לוותר על הדיכאון הזה

לתת לעצמי עוד פעם אפשרות לחיות.

אפשר אי פעם לוותר על דיכאון?

כשאמצא את התרופה אפיץ אותה בכל העולם.

בינתיים סיסמאות נמאסו עלי - אין בהן כלום,

מוחקת את העולם הרוחני המזוייף שנעשה מקובל כל-כך

ובעיקר את כל האמירות השטחיות שאנשים שולפים מול הדיכאון שלי.

צריך להיות מאד חכם להתמודד עם טיעוני הדיכאון המוחלטים שלי,

אפילו אני לא מסוגלת.

אחיזה נואשת בהגיון הרופף -

זה מזג האויר שעומד להתחלף

זה סידור הכוכבים שנוגע בדיוק בנקודת חוסר השפיות שלי

זה ניקוי רגשי רגיל לחלוטין המתחולל בתדירות קבועה (שעוד לא עמדתי על תדירותה)

זה הטיפול שהזוגי עובר ומשפיע עלי בעקיפין

זה הביוץ

זה החופש שציפיתי ממנו ליותר מדי

זו הידיעה שמחר הבנים חוזרים והעצמאות שלי נשללת יחסית שוב.

הכל הגיוני לחלוטין, אז אין צורך להכנס לפאניקה -

הדיכאון יעבור.

מתישהו.

חג שמח...

הנה רואים בתמונה בדיוק איפה כאב לי כל-כך

איזה שמחה, איזה אושר -
סוף סוף יש תשובה חד משמעית,

סוף סוף אני רואה

שאני שפוייה

והכל בזכות אלוניתא ודפנה והספר עם התמונה הזו - "הטרדה נפשית"

קניתי אותו אתמול. בערב לקחתי עפרון והתחלתי לקרוא תוך יצירת קוים מדגישים מתחת לשורות, הוספת סימני קריאה, מילים משורבטות בצד - דו שיח שלם עשיתי עם מה שכתוב שם, ועם עצמי באותו הזמן. הספר הזה סוף סוף סידר לי את החיים שלי כמו שראיתי אותם, הסיר את כל סימני השאלה, ואמר לי שאני שפויה, שאני מי שחשבתי שאני.

עברתי התעללות נפשית.

זה נראה כמו אלימות במשפחה, וכתבתי גם על זה לא מעט, אבל זה לא אותו הדבר

הבסיס שונה והבסיס הוא העיקר -

אני איפשרתי לדברים לקרות כי הייתי -

טובה, תמימה, וסבלנית לאין קץ

זה לא להיות מזוכיסטית כמו שאמרו לי שאני בתוך מערכת של אלימות במשפחה, זה לא להיות באישיות כפולה כמו שחשבתי אפילו אני לעצמי, זה לא כל-כך הרבה דברים שבדקתי מכל הכיוונים ומצאתי שאולי יש בי חלק מהתכונות, אבל לא התמונה השלמה. והנה באה תשובה.

בבוקר כתבתי המון, אחר כך המחשב נפל, ועד עכשיו לא מצאתי את המילים לכתוב כמה טוב לחזור ולהיות אני.

הנה מצאתי את מה שהלכתי לאיבוד לפני כל-כך הרבה שנים

יש לי עוד מה לעשות, אבל מכאן כבר הכל יותר קל.

הערב פגישה בטיפול אחד, מחר בטיפול שני - כי קבעתי, וכנראה שככה צריך להתרחש השבוע הזה.

הטעות שחייתי בה, הסביבה שלא ידעה לקרוא את הסימנים ושיתפה פעולה,

והזוגי המופלא שלי שרק בזכותו הצלחתי לצאת מהבור הזה.

נגמרו לי המילים.

המון חיבוקים ואהבה למי שעוד שם - אפשר לצאת!!!!!!!!!!!!!

אושר גדול

מתחילה משהו ומוחקת

משנה כותרת, כמה שורות נכתבות

מוחקת שוב

כלבה נובחת בחצר, הכלבה של השכן

מילים נכתבות כאן, מילים של אחרים

המילים שלי מתחבאות ממני

כמו החיים שלי

משחקות איתי בתופסת, ואני -

אין לי כוח לרדוף

כותבת ומוחקת ומוחקת עוד יותר

ומה שנשאר חסר חשיבות

מראה פני חיי היום.

חוש הריח התחזק,

ויטמינים שלו בריח של תרופה

ריח של ריסוס

יוצאים החוצה להריח את הטבע מסביב

(נכון, רציתי לכתוב על טבע שמכזיב, שכחתי)

ריח של כלבה רחוצה, נקיה,

ריח של אוכל (אכלנו ארוחת ערב ואני רעבה לעוד)

אני עייפה,

עושה מה שצריך ובקושי מה שמעבר לכך

יכולה לשבת ולקרוא ימים

יכולה לישון, לנוח

יכולה לנסוע רחוק רק כדי לעשות כלום

ולא עושה את הדברים האלה

כי החיים ממשיכים.

אולי באמת צריך ללכת ולעשות כלום

הרבה כלום בבת אחת אולי יוציא אותי לחיים?

כבר מזמן אמר לי שאסע

ואני - משהו לא נותן לי כוח אפילו לזה

נשארת כאן ומקטרת על התשישות

כשאני אפילו לא תשושה באמת

רק חצי לא כאן

מחפשת את החצי השלישי שלי

הולכת עם החצי השני למצוא לכלבה בית שימוש

שתעשה פיפי ותלך לישון.

לא לישון טוב בלילה

בחצות הצהרים ללכת לישון

להרדם עד 3 כמעט

עם הרבה הפרעות של בוקר

אבל שינה עמוקה

נטולת חלומות.

אולי אני חולה

לדעתי אני סתם מותשת

והכל לוקח יום של חופש

גם המוח

שכחתי כל מיני דברים

מזל שהזכיר לי

מזל שעשיתי לפחות משהו.

לחיות בבית הזה מכלה אותי

ואני עדיין כאן

עדיין באותו מצב.

עדיין עייפה.

ליקום יש תוכניות מוזרות בשבילי

ואני לא מבינה את התהליך

לא משתפת פעולה

משתוקקת לצאת מכאן

חסרת סבלנות

הכוח הולך למאבקים עלובים

ואני עייפה מכל זה

רוצה להיות כבר אחרי.

הולכת לישון

מחר (כרגיל) יום חדש.