כל העולם כולו גשר צר מאד, והעיקר לא לפחד כלל

רושמת כדי לשמור

פניקס - הכל נשרף ומתחיל חדש שאינו קשור לישן

לכן הזוגיות חדשה, נצחית.

עדיין אין מקום חדש לגור בו, הנדודים חדשים, זמניים.

כל הקשרים הישנים נעלמו, חדשים נוצרים בכל יום.

האושר שנשרף נעלם, עכשיו יש מקום לאושר חדש.

כל סיפור הודו עלה, עם המתנה שקיבלתי, התובנות של ישו-אהבה, מדיטציות, לקחת את זה הביתה, להמשיך מהנקודה בה הפסקתי.

כלי עבודה, המתנה שקיבלתי

7 חבילות בתוך המתנה

- קערה ענקית מלאה מטבעות זהב, להכניס את הידיים פנימה ולחפון ככל שארצה.

- חופנת את המטבעות הכבדים ואף מטבע לא נופל, אוחזת ביד ימים במטבע אחד ושמה על הלב.

- טבעת כסף ואודם, אבן שקופה אדומה עמוקה, מלוטשת שטוחה עם פיאות רבות.

- תליון רובי עבה, עם כסף וזהב.

- טבעת יהלום טהור, גבוהה, כסופה.

- צמח בנוי מחלקים כמו צינור חתוך וממנו יוצא עוד אחד. 4 חלקים, תחתון ירוק ומעליו 3 לבנים. מיקום מעט מתחת לצ'אקרה התחתונה ועד מעל העליונה.

- מובייל גדול וארוך, מלא פריטים, מוקף לבן, חלקים תלויים ממנו כמו גלים, כמו מעויינים, קוים, הרבה עומס של סמלים וחלקים.

- 7 חוליות המרכיבות חגורה, בהתחלה ממתכת, הופכת לחגורת עור של פעם - חלק שנכנס לחלק אחר כמו חוליות, ובקצה יש מטפחת לבנה קלילה, המטפחת נוגעת בי ביד.

מה שאני ראיתי דומה לתליון - מרכז עגול עם שפע, מסביב כמו מגן דוד, 6 פינות עם מידע.

3 פינות של קריסטלים (תליון יש, יהלום יש, טבעת רובי - לא ברור מה זה)

3 אלמנטים של אנרגיות - מינית, ריפוי ושלישית עדיין לא ברורה.

הכל מחובר באהבה, זה הקסם של המטפחת. נגע מרפרף כמעט לא מורגש, אבל הוא המשמעותי מכולם.

לבית ולראש

מנקה שטיחים (שוב לפרסם מכירה של שטיחים כדי להכניס קצת כסף לקופה המהדהדת?).

מנקה אבק (כמה להתעטש לפני שלוקחים משהו להפסיק את זה?).

עושה כביסה (מזל שיש מכונה שחוסכת עבודה, רק צריך לשים, להוציא, לתלות, להוריד, לקפל ולשים בארון...).

המטבח מחכה, יש גם להכין אוכל.

יום רגיל.

אנשים מפרסמים את הרווחים שלהם

אחר כך אני פוגשת אותם ורואה את האמת מאחורי כל הפירסום, את החיים בלי איפור.

לפני שלושה ימים פגשתי מישהו שמכיר אנשים שכסף ממש לא מעניין אותם.

שם אני רוצה להיות.

מה הכיוון שלי?

כסף לא מעניין אותי, חוסר כסף מפעיל אותי.

פטנט, הכל לתוך הפטנט מתוך הרצון להגיע למצב שכסף לא יעניין אותי. בתוך פרוייקט הפטנט גלומות קריירות רבות, החל מכסף בלבד ואז ללכת לעשות מה שאני רוצה, ועד שותפה פעילה במקסמום, ואז להגיע לכל מיני מקומות בעולם, כל מיני אנשים מרתקים, להתחכך בדברים שרק שמעתי עליהם ועם הפטנט יכולים להיות החלק הלא מאופר של חיי.

יצירה, שם אני מנסה להרויח היום, נשאר להחליף שוב את העיצוב של האתר, להמשיך להיות בכל המקומות שאני יכולה להיות, לספר ולהפיץ, להפעיל את מי שמוכנה לעזור בלי מאמץ ניכר, ולהמשיך להאמין שבקרוב יתחילו להגיע לקוחות.

ריפוי, בסוף ובהתחלה זה מה שאני עושה, הפטנט, היצירה - שניהם חלק מריפוי, טיפול. מאמינה שהמסר שלי יפרוץ בשלב כלשהו, אבל כאן לא רואה איך הזמן מתקצר, רק לפעול ולהמשיך בתחום הקטן שאני בתוכו, להתחיל לפגוש אנשים כי ככה סיכמנו אחרי הפגישה עם ההוא מיום חמישי, להתחיל לצאת החוצה אל האנשים כדי לחשוף את האנרגיה הזו. כל אדם הוא שליח אנרגטי, בכל אחד יווצר ניצוץ של מה שיש, ויום אחד כל יתחיל להתחבר וליצור את הקוים שאני רואה כבר המון זמן, קוים בין אנשים, לא רשת על האדמה, לא רשת על כדור הארץ, לא רשת יקומית. משהו טוב שיחבר בין כולם.

אופטימית? מציאותית? חולמת? אין לי שמץ של מושג. זו המהות האמיתית של מה שיש, רוצה עכשיו שהכל יתרחש אבל לא מסוגלת להפיץ את זה בפירסום גס ובוטה כמו שהיום עושה בתחומים אחרים. האנרגיה תגרום לדברים לקרות מתי שנכון, ואני רק צריכה להתחיל להמשיך אותה.

שליחה אנרגטית. טוב.

לפני 10 שנים חזרה האחיינית שלי מדרום אמריקה, הביאה לי מתנה 7 צלמיות חרס קטנות משוק המכשפות.

בדקתי ומצאתי שהצלמיות מקבילות באופן תמוה ביותר לשבע הצ'אקרות ולמשמעות שלהן.

התחושה היתה מוזרה, עוצמה אבל משהו לא ברור, קברתי אותן באדמה לפי המלצה שקיבלתי.

באותו זמן חויתי שוב הריון מחוץ לרחם, אבל בניגוד לפעמים אחרות הפעם הוא התמוסס ויצא (אחרי טיפולים חזקים במשך שבוע). הרופא היה מופתע ביותר, אני - שמחה ביותר. היו עוד חודשיים של מעקב, אבל היה ברור שאין צורך בניתוח.

זמן מה אחר כך חזרתי לאדמה להוציא את הצלמיות, גיליתי ששלוש המקבילות לצאקרות התחתונות - התמוססו לאדמה. כאילו ספחו אליהן את המיותר והחזירו אותו למקורות, המיסו אותו ממני. לקחתי את 4 הנותרות ושמתי אצלי בחדר עבודה.

הבוקר התעורר הזוגי ושאל אותי על הצלמיות האלו, לא זכר את הסיפור (טרום היחד שלנו) אבל חשב עליהן.

סיפרתי.

אמר לקבור את הנותרות באדמה.

חשבתי - הן ספחו די והותר דברים מיותרים שהיו בחיי בשנים האלו, אכן אפשר כבר להחזיר הכל ליסודות הבריאה.

קברתי אותן. עכשיו לשחרר את כל השאר.

ממשיכה לענוד את התליון שלו, ששומר עלי (יחד איתו) מכל רע.

כל הקטעים הכחולים שרצים מול העיניים מראים זוג שמתחיל סקס כדי לגמור. לאט יותר או מהר יותר זה לא ממש חשוב, העיקר להגיע בסוף לאורגזמה, רצוי כמה שיותר רטובה ורעשנית. אם הזוג עושה את אותה התנועה יותר מעשר פעמים זה משעמם, ולכן צריכים לחשוב על יצירתיות במיטה במיוחד מול המצלמות. לפי דעתי רוב יחסי המין שנעשים בעולם הם אלו של הזוג הרגיל והשגרתי, שזז בתנוחה שמצא אותה הכי נוחה לו, בלי פוזות ובלי רעשים (הילדים שומעים...) ועם נקיפות מצפון שזה לא מעניין כמו בסרטים, ואפילו עם תחושה קלה של כשלון עצמי מול הביצועים המרהיבים שנראים על המסך, כל מסך שהוא.

אתמול היינו עייפים, הוא מעייפות מצטברת של יום ראשון, ואני בכלל לקחתי כדור אימתני נגד מיגרנה, כזה שמנחית אותי אחרי כמה זמן והופך אותי לזומבי. בכל זאת אי אפשר לוותר על העונג הקיים בתנוחה שבה הזין שלו בכוס שלי, אז התישבתי מעליו בתנוחה הכי משעממת שיש, אבל הכי מענגת לשנינו. עצם העובדה שהוא בתוכי כבר מוציאה משנינו אנחות קלות, מביאה אותנו לתחושה שהנה חזרנו הביתה, לחיבור הפיזי המושלם שמביא לחיבור בכל הרמות.

שאלתי אותו אם הוא יוצא לריחוף, אמר שכן, אז התחלתי לזוז בצורה הכי מונוטונית שיש, עוצמת עיניים ונותנת לגוף להכנס לתוך תחושה אחרת, כזו שבאה כאשר לא מתאמצים להיות מקוריים אלא להיפך - נשארים באותו קצב ובאותה תנוחה.

ועכשיו מגיע הקטע הקשה, איך לתאר את מה שהגוף הרגיש. אז ככה - מתחיל בעונג מקומי שמיד מתרחב לכל הגוף, העוצמה אחידה, התחושה כמו מציפה את הגוף וגורמת למשקל להעלם, להיות כמו בלון מלא נעים בפנים. התנועות המונוטוניות משאירות את התחושה כמו שהיא, לא מעצימות אלא רק מפזרות אותה בכל חלקיק בגוף באופן שווה. עצמתי עיניים וראיתי אותי מרחפת כמו צביר כוכבים, אין גבולות של גוף אבל יש המון ניצוצות שכל אחד מהם הוא פיצוץ קטן של עונג. אפשר היה להשאר ככה כל הזמן, או לפחות כל זמן שהתנועה לא השתנתה.

בשלב מסויים התנועה האנרגטית הפנימית הפכה להיות כמו 8, עיגול באיזור הזין והכוס שעולה לעיגול מהעין שלי לעין שלו וחוזר למטה. הגוף המשיך לזוז אותו הדבר אבל בפנים הזרימה השתנתה, מה שהוביל לאט לאט לשיא שלי מול הרחיפה האולטימטיבית שלו - הוא הלך לאיבוד ויחד עם האיבוד שלו כמעט הלכה לאיבוד הזיקפה, בדיוק כשאני הגעתי לשיא שלי. הכי יפה זה שהוא מרגיש מה עובר עלי, ובזמן שאני התעצמתי הוא התחיל ללטף ולצאת מתוך הריחוף שלו, נתן לי להיות בתוך השיא כמה שיותר זמן.

אחר כך הסתובבנו והוא הגיע לאורגזמה שלו, מביא אותי לתחושות חריפות הרבה יותר. האורגזמה שלו גברית וחזקה, סוחפת אותי איתה אבל בעוצמה כזו שאני כמעט לא יכולה לעמוד בה, והיכולת להשאר על העוצמה הזו מביאה לריגוש עצום שיכול להמשך כל זמן שהוא מחזיק את עצמו ולא גומר. להשאר על הקו האנרגטי פירושו להיות הכי קשובה פנימה, להרגיש הכל בבת אחת ולא להתמקד בשום תחושה כי אחרת אי אפשר להמשיך. אז אני נושמת, מפזרת את העוצמה שלו בכל הגוף שלי ונסחפת על הגל העצום הזה עד שהוא גומר. ממש כמו צונאמי אינסופי.

אחרי זה כל מה שאפשר זה ללכת לישון.

הבנתי מזה כמה דברים ושיננתי אותם לפני שנרדמתי כדי לא לשכוח, אבל בכל זאת הייתי צריכה לכתוב את הדברים כאן כדי להזכר שוב -

הצד המחמיר באמונה, כל אמונה, מביא אנשים להתנזרות מוחלטת ממין. יש בזה משהו רוחני ביותר - להגיע להארה רק בעזרת הרוח, אבל יש בזה גם התעלמות מוחלטת מהעוצמה הקיימת באנרגיה המינית. כמובן שיש את הטנטרה שהפכה לאורח חיים, אבל אפילו את זה לא יודעים להביא נכון לעולם ואני חוששת שהטנטרה שמלמדים היום הפכה למשהו אחר לגמרי ממה שהיתה באמת.

נראה לי שמה שאנחנו מגיעים אליו הוא הגרעין שהוסתר מהאנושות בצורה הגלויה ביותר - החביאו את היכולת האנרגטית הכי גבוהה מאחורי פיתוי האורגזמה, ואנשים לא יודעים למה הם יכולים להגיע, כי הם רצים מהר מדי וגומרים.

לאן יכולים להגיע? אני עוד לא יודעת, אבל החיבור שיש בינינו כאשר אנחנו מזדיינים מביא אותנו למקומות אחרים, יוצר איחוד אנרגטי שאנחנו עוד לא יודעים מה לעשות איתו, אבל נראה לי שעוד מעט נוכל להבין איך לאצור את האנרגיה הזו ביחסי מין, ולשחרר אותה כאשר אנחנו בחיים מחוץ למיטה.

הקונספירציה החברתית גורמת לכולם לחפש את האורגזמה, מרחיקה את האנשים מלמצוא את מה שבא לפני האורגזמה ולהשאר שם, ונראה לי שהמקום שלפני האורגזמה הוא החשוב באמת, הוא זה שיכול ליצור שינוי אצל כל אדם, שם אפשר למצוא את המקום האמיתי שלנו.

אולי בגלל זה כולם מזדיינים, כי מחפשים את המקום האמיתי שלהם ולא מוצאים, ואם נדע להגדיר אותו נפתור את הבעיה הכי גדולה בעולם - בעית הזהות האישית. איזה יופי!!!

בשביל מה הבלוג הזה בכלל? הוא כבר לא משמש לי פריקת לחץ, לפעמים אני שוכחת להכנס לכאן, פחות ופחות מבקרת. לפעמים מתחשק לי לכתוב ואני לא ליד מחשב, ועד שמגיעה החשק עובר.

אני שומרת את הבלוג מתוך הרגל, מתוך תקווה לימים של כתיבה, מתוך משהו אחר?

עכשיו אני עוקבת אחרי הבריאות שלי, כותבת רעיונות, כותבת כלום בעצם. מזמן לא מסתכלת כמה אנשים ביקרו אצלי, המונה שלמטה איבד משמעות, אולי כי לא זקוקה יותר לחיבוקים וירטואליים. זה כנראה סימן טוב. יחד עם זה שמחה עליכם (יותר נכון - עליכן...) בביקורים המעטים שעושים לי שמח בלב, נותנים לי הצצה לעולם של מישהו אחר שהציץ לי וחוזר חלילה.

אז מה בעניין הבריאות? הרי לשם זה באתי הנה -

אתמול הרגשתי גרוע. ממש גרוע. מחשבות זדוניות קיפצו במוח מימין לשמאל, כל פעם באה המוכרת ההיא שאומרת לי שאין טעם לחיים האלה, אין בשביל מה להתאמץ, הכל בזבוז זמן... ואז בא הכוח שדוחף אותה החוצה ואומר - יאללה התגובות המעצבנות האלו לטיפול שלקחתי, רק שתיים וכבר העולם מתהפך. אני לא אוהבת את זה. בלילה כבר היה כאב ראש, סחרחורת, קריזה, אז התקשרתי למטפלת שלי וקיבלתי אישור לא לקחת יותר טיפות כרגע. רק לצורך ההבנה הכללית - אדם "נורמאלי" לוקח 10 טיפות ליום עד שגומר את הבקבוק, אז אצלי 2 באופן חד פעמי כבר מחרפנות את המוח והגוף. נו טוב.

הבוקר קמתי מאוששת, הכדור מיגר את המיגרנה, הבוקר נראה יותר שמח, אפילו חשבתי לרגע לקחת את המשך הטיפול, אבל מיד זרקתי את המחשבה הזו הצידה. נסעתי ללמוד (אני משלמת ללימודים עבור תעודה שאני יודעת את כל מה שצריך ללמוד לטובתה, אבל אין לי את הנייר אז זה הולך להיות נייר יקר - כמעט 4000 ש"ח ונסיעות למרכז...) ואפילו התנהגתי נורמאלי יחסית (כלומר לא התפרצתי על כל שטות ששמעתי אלא רק על חלק קטן מזה).

איך שיצאתי משם ודיברתי עם החבר שלי שמתי לב לתחושות המוגזמות שמשוטטות לי במוח. אני מדברת איתו - היה בחתונה שלא הגעתי אליה בגלל הלימודים המיותרים האלה, נשמע עליז ושמח, שתוי מעט עם קול סקסי ביותר. בשלב כלשהו בשיחה אמר לי לא לעשות לו מצב רוח, אז מיד התחפרתי בתוכי בתחושות אשמה איומות - הנה אני עושה לו מצב רוח. אחר כך דיברתי עם הבן וקרה דבר דומה, ואחר כך התחלתי לדאוג לבן האמצעי שנסע לים המלח. כל הרגשות מנסים לכבוש אותי בהתפרצויות שלהם ואני לא מוכנה לתת לזה לקרות.

אני עייפה אבל לא מסוגלת ללכת לנוח, כי אם אעיר את הזוגי שלי אז זה יהיה על המצפון שלי ואני לא יכולה להתמודד עם זה כרגע.

אכלתי אוכל לא ממש מתאים, ועוד לפני הביס האחרון התחיל לגרד לי באיזור הצלעות, תגובה מהירה בטירוף.

בקיצור - אני על חושים מוגזמים מדי, מכל הבחינות, וממשיכה לעקוב.

בלימודים היום (אנטומיה פיזיולוגיה) סיפר על המוח. מכל מה שאמר היה דבר אחד שרשמתי כדי לזכור -

דיבר על גראס, על הגישה המשפטית שמוציאה אותו מהחוק, מול הגישה המדעית שחוקרת את החומר כבר שנים רבות.

אחד הממצאים צילצל לי כמו מאה פעמונים בראש - הקולטנים של החומר שמשחרר הגראס נמצאים בכל איזורי המוח, אבל אין להם שום חומר אחר שמפעיל אותם אלא הגראס. זאת אומרת שני דברים -

 1. מי שלא עישן גראס לא יודע איזו חוויה זו כי אין אפשרות להשוות לשום חוויה אחרת.

 2. יש בראש משהו שנוצר לצורך מסויים ואנחנו עדיין לא יודעים למה, אבל כבר יודעים מה זה עושה - מחדד את החושים ומנטרל את הזיכרון הקצר (יש עוד כמה תופעות אבל אלו הבולטות שבהן לצורך העניין).

ועכשיו לפאנץ' ליין - אני מכירה עוד משהו שמחדד את החושים ופוגע בזיכרון הקצר, וזה ממש פשוט - כל מי שעשה מדיטציה יודע שהחושים מתחדדים, פתאום שומעים את כל הרעשים שקודם התעלמנו מהם בהצלחה, מריחים את ריח הזיעה של מי שלידנו שקודם לא שמנו לב לזה, רואים כל מיני מראות בעיניים עצומות, מרגישים את הטעם של העוגה בפה מהביס שלקחנו קודם... מרגישים הכל יותר חד.

ומי שמודט יחד עם תיקשור יודע שאחת הדרכים לתקשר היא לקבל משפטים שלא בנויים כמו סיפור הכתוב כולו מראש, אלא באים מילה אחרי מילה, כאילו אין מקום בזיכרון אפילו לשתי מילים יחד, רק למילה אחת כל פעם.

אז חיברתי את שני הדברים והגעתי למסקנה ברורה -

1. אני לא יודעת מה גראס עושה כי לי עישנתי

2. אני יודעת איך להגיע למה שגראס עושה בלי גראס.

מה נשאר? להתמקצע ולהפוך את זה לסם החיים הבא - זה שעושה טוב, לא מזיק כלל לאורך השנים, ובשונה מגראס - לא צריך לקנות אותו ביוקר ולעבור על החוק - זה משהו שיש בי ובכל אחד אחר, רק צריך למצוא את הגישה, ולדעתי היא כבר בכל אחד מאיתנו, אחרת לא היו הרצפטורים האלו נמצאים לנו במוח ומחכים למישהו שיגלה מה עושים איתם.

עכשיו נראה אותי מוצאת ועושה עם זה משהו.

עוד דבר שראיתי וממש שכחתי - אני חכמה, יש לי המון ידע, ואני מנוונת אותו בהצלחה יתרה מתוך ההתחבאות שלי מהעולם.

די מתסכל.

נראה לי שיש לי רק עוד הזדמנות אחת בחיים, ואני לא רוצה להתחיל התחלות קלושות שאין להן המשך, מחכה לדבר הנכון והאמיתי, ובינתיים מתייבשת ולא עושה כלום. עלוב למדי המצב הזה.

נתנה לי רעיון לריפוי עצמי

הבוקר קמתי עם כאב ראש, כנראה שהרעיון היה נכון ומשהו התחיל להתרחש

ביקשתי מזוגי לעזור לי, הוא ישב לידי ואמר את המילים הנכונות

עצמתי עיניים, החזקתי לו את היד, חזרתי למקום שפעם הייתי בו ולא חזרתי ממנו שלמה.

הגעתי לנקודה שעמדתי בה, הלוח העגול מאחורי

אמר שלא בעיה לסובב אותו אלי, אני רק צריכה לחשוב והוא מולי, והנה הלוח מולי.

אבן עם קריסטלים, האנרגיה שלי עליהם, מחכה שאאסוף אותה בחזרה.

רציתי לבכות, רציתי לנשום, הושטתי יד ונגעתי, לספוג את האנרגיה חזרה אלי.

אחר כך נפתח השער, אני עוברת אבל זה לא הזמן לעבור, אז חוזרת

חושבת שאולי כדאי להפנים את הרעיון שלקח שניות לאבד אותי

אחר כך כמה שנים להיות אובדת, ושוב כמה שניות לקבל אותי בחזרה

זה מוזר שכמה שניות מבטלות שנים שלמות, אז צריך להפנים.

העיגול נעלם, הוא בעצם שער אבל לא ממש צריך אותו

העיגול מפריע לעבור למי שלא צריך לעבור, וכנראה שהיא שהובילה אותי אז

נפלה בדרך כי לא היתה צריכה לעבור

ובמקום להגיד לי להמשיך בדרכי ולהפרד יפה

אמרה שאני אשמה בנפילה שלה, שלחה אותי מבלי למסור לי את האמת הפשוטה -

אני יכולה ומוזמנת לעבור בשער, לגלות לי את השער, והיא לא. פשוט כל-כך

אז היא לקחה את האמת שלא ידעתי, יחד עם הלב שלי שנשאר אצלה

ומאז היא מדרדרת בחיים ואני ישנה בהליכה, מחפשת את מה שהלך לאיבוד.

אחר כך המשיך לכאוב לי הראש, הבנתי שאולי היה מגע עם האבן

אז החזרתי את המגע הזה, שהאבן לא תכאיב לי יותר (ולקחתי כדור לעזור לכאב להתפוגג)

אחר כך עמדתי מולה האנרגטית, אמרתי לה להגיד סליחה

אמרתי לה לתת לי את הלב שלי בחדרה

להגיד סליחה שוב, ואני סלחתי לה על טפשותה

ושלחתי אותה לחיים שלה. לפעמים אני חושבת עליה, אבל כבר לא בכעס, גם לא ברחמים

כל אחת מאיתנו למדה את השיעור

היא האנרגטית למדה, אולי פעם היא האמיתית תפנים

בינתיים אני סופרת את מה שהוחזר ובודקת את המלאי -

השבתי לי את האנרגיה שלי, עכשיו שלמה אבל לוקח זמן להפנים את זה

החלפתי עם האבן את מה שהוחלף בנפילה, עכשיו אני אני, האבן - אבן. נפרדנו

וחזר אלי הלב שלי, זה שהרגיש הכל בצביטות ופרפורים על כל התרגשות חדשה

חזרו אלי גם כל המדריכים שלי, לא רוצים להגיד הרבה אבל חזרו וזהו.

אז הנה אני שלמה שוב, מבקשת את השלמה הזו כבר כמה זמן וזה הגיע

עכשיו זו רק ההתחלה, אפשר להמשיך לבדוק לאן לעבור

ברור שזה מעבר של זמן, יותר מדי אני בתוך עניני מעברי הזמן לאחרונה

אז כנראה שזו הכנה למה שהשער אמור לגלות.

לא בטוחה שאני רוצה לעבור שם, אבל הסקרנות בטח תיקח אותי עוד לפני שאחליט

כי שערים פתוחים שמחכים לי זו התחלה של התלהבות

ועכשיו אני כבר לא לבד, הם חזרו, הזוגי שלי איתי, והלב שלי במקום.

לוקחת כמה ימי חופשה (זה אפילו מצטרף לחופשה האמיתית) ובודקת

בזהירות בזהירות - אם זה אמיתי.

תחזיקו לי ידיים שהנה הכל חזר למקום, אני חושבת שכבר הגיע הזמן.

והזוגי שלי אומר -

אמאל'ה!!!!!

הבוקר ניסיתי לטפל בו.

עלו כל מיני דברים לא שייכים (או כן ואני לא יודעת), רשמית הטיפול לא הושלם.

מחפשת שפני נסיון לניטרול רמות חרדה גבוהות מדי...

וגם - אופס... פספסנו את טו' באב

אולי בגלל זה מצב הרוח שלי נוטה לתוקפנות יתר.

אולי לא.

נשלח אלי בדואר. לא התעצלתי, הורדתי וצפיתי.

הודו מול העיניים, המונים צפופים, אמונה,

רמה אחרת של חיים, רמה אחרת של שהייה בעולם הזה,

מעט יותר רוחנית, פחות חומרית.

מה שהיא עושה הוא הקסם שלה, טהורה עם קסם טהור,

משתלבת בכל העולם החומרי המניפולטיבי ויוצרת יש מאין.

כל-כך יפה.

לראות בסוף הסרט איך החיבוקים השחירו את לובן הגלימה.