כל העולם כולו גשר צר מאד, והעיקר לא לפחד כלל

אי אפשר להשאיר כאן רק את היאוש

יש גם צדדים אחרים לחיים

ועוד מעט שבועות, החג הלבן היפה

עם זר על הראש ותורה חדשה

ועולם כמנהגו נוהג.

הבן משתחרר מהצבא בשבוע הבא

הבן מתגייס עוד חודש וחצי

הבן לומד ועושה חייל

בנים גידלתי ורוממתי

והם טובים לי.

לבית ולראש

מנקה שטיחים (שוב לפרסם מכירה של שטיחים כדי להכניס קצת כסף לקופה המהדהדת?).

מנקה אבק (כמה להתעטש לפני שלוקחים משהו להפסיק את זה?).

עושה כביסה (מזל שיש מכונה שחוסכת עבודה, רק צריך לשים, להוציא, לתלות, להוריד, לקפל ולשים בארון...).

המטבח מחכה, יש גם להכין אוכל.

יום רגיל.

אנשים מפרסמים את הרווחים שלהם

אחר כך אני פוגשת אותם ורואה את האמת מאחורי כל הפירסום, את החיים בלי איפור.

לפני שלושה ימים פגשתי מישהו שמכיר אנשים שכסף ממש לא מעניין אותם.

שם אני רוצה להיות.

מה הכיוון שלי?

כסף לא מעניין אותי, חוסר כסף מפעיל אותי.

פטנט, הכל לתוך הפטנט מתוך הרצון להגיע למצב שכסף לא יעניין אותי. בתוך פרוייקט הפטנט גלומות קריירות רבות, החל מכסף בלבד ואז ללכת לעשות מה שאני רוצה, ועד שותפה פעילה במקסמום, ואז להגיע לכל מיני מקומות בעולם, כל מיני אנשים מרתקים, להתחכך בדברים שרק שמעתי עליהם ועם הפטנט יכולים להיות החלק הלא מאופר של חיי.

יצירה, שם אני מנסה להרויח היום, נשאר להחליף שוב את העיצוב של האתר, להמשיך להיות בכל המקומות שאני יכולה להיות, לספר ולהפיץ, להפעיל את מי שמוכנה לעזור בלי מאמץ ניכר, ולהמשיך להאמין שבקרוב יתחילו להגיע לקוחות.

ריפוי, בסוף ובהתחלה זה מה שאני עושה, הפטנט, היצירה - שניהם חלק מריפוי, טיפול. מאמינה שהמסר שלי יפרוץ בשלב כלשהו, אבל כאן לא רואה איך הזמן מתקצר, רק לפעול ולהמשיך בתחום הקטן שאני בתוכו, להתחיל לפגוש אנשים כי ככה סיכמנו אחרי הפגישה עם ההוא מיום חמישי, להתחיל לצאת החוצה אל האנשים כדי לחשוף את האנרגיה הזו. כל אדם הוא שליח אנרגטי, בכל אחד יווצר ניצוץ של מה שיש, ויום אחד כל יתחיל להתחבר וליצור את הקוים שאני רואה כבר המון זמן, קוים בין אנשים, לא רשת על האדמה, לא רשת על כדור הארץ, לא רשת יקומית. משהו טוב שיחבר בין כולם.

אופטימית? מציאותית? חולמת? אין לי שמץ של מושג. זו המהות האמיתית של מה שיש, רוצה עכשיו שהכל יתרחש אבל לא מסוגלת להפיץ את זה בפירסום גס ובוטה כמו שהיום עושה בתחומים אחרים. האנרגיה תגרום לדברים לקרות מתי שנכון, ואני רק צריכה להתחיל להמשיך אותה.

שליחה אנרגטית. טוב.

עייפות מובילה למחשבות נוגות

ולכן לזכור שעייפות יש בה נוגיות

אז לא לתת לעצב לחלחל

לשמוח ולהשתולל... זה סתם חרוז

למי יש כוח...

אתמול היה מפגש נחמד עם אנשים של אינטרנט

היו כל מיני מסקנות ורעיונות, לעשות עוד משהו כדי לקדם

אבל היום לא הצלחתי לגעת בכלום כמעט.

מחר יש פגישה עם מישהו בקשר לפטנט

אני לא מקווה יותר, מה שיהיה יהיה.

מרוב תקוות שנגוזו איבדתי רצון להתאכזב

אז עדיף ללכת, לדבר, לספר מה שאפשר

ונראה מה הלאה.

לפעמים אני מצליחה לחשוב על עתיד עם כסף

אבל ברוב המקרים אני דועכת לתוך עצב של מציאות של חוסר.

מחר יום ההולדת של הבן האמצעי

קניתי קצת שוקולד מיוחד,

ובבוקר מוקדם נקום לפניו,

כך שברגע שירצה לצאת מהבית - נפתיע אותו ונאחל מזל טוב.

רעיון של הזוגי, אומץ שלי להסכים (לקום מוקדםםםםם)

ושמחה שלפחות נוכל לאחל המון גם אם אין מתנות לתת.

אחר כך ניפגש כל הבנים, נאכל בבית ארוחה טובה

ונסתפק במה שיש, המון אהבה.

הצעיר חזר לעבוד.

הוא לא בבית כל השבוע, ובסוף שבוע במקום להיות איתנו הולך לשטוף כלים, כי בגילו זה מה שיש לעבודה זמנית.

רצה להתחיל עם מישהי לפני כמה זמן, ושוב הצבענו על עובדת היותה... המממ.... איך להגיד בעדינות... לא חכמה מדי.

סיפר לה שהתחיל לעבוד, אז היא אמרה בשמחה - יופי, כיף לך. שאל אותה מה בדיוק כיף, והיא שאלה למה לא, אז היה צריך להסביר שהעבודה זה לא בשביל לקנות ממתקים או לצאת לבלות, אלא כדי שיהיה לו כסף לשלם על הנסיעות שנוסע השנה.

אה.

הבינה.

סקס זה לא הכל...

לאכול ירקות זה חסכוני באופן יחסי -

גם יורדים בערך סל הקניות

גם יורדים במשקל.

ראה תמונות שלי מימי נעורי, אמר (שוב) שהייתי כוסית שחבל על הזמן (כוסית=מחמאה ענקית). אמרתי (שוב) שהוא טעה בגדול שלא נפגשנו. הפעם ניסינו לדמיין מה היה קורה אם היינו נפגשים כשהוא בתחילת שנות העשרים שלו, ואני בת עשרה להוטה.

המסקנה - הוא היה מתחיל איתי, אני הייתי זורקת אותו עם הערה מהצד שערסים לא עושים לי את זה.

נגיד שהיה מתעקש, נגיד שהיינו מזדיינים, היה לוקח מעט מאד זמן להבין שהוא רוצה רק סקס, ואני (בתור בלונדינית עם עקרונות חזקים ביותר) הייתי מתעקשת על יותר. היה מחזיק מעמד בקושי יום.

נגיד שהייתי כל-כך נהנית מהסקס עד שהייתי נותנת לו צ'אנס, אבל מהר מאד הייתי מגלה שאין מעבר לזה כלום.

אומר שבימים ההם כל מה שהיה לו בראש זה סקס. מזל שמשהו מזה נשאר גם היום :P

מסקנה - אם היינו נפגשים אין ספק שהיינו נפרדים. ההתאמה אז לא היתה קיימת.

צריך לעבור חיים שלמים כדי להגיע לחיים השניים בבטחה ובאושר.

יורד גשם היום.

אתמול הצעיר סיים יב', היתה מסיבה.

הוא נפלא!!!

כל ההתרגשויות שלו מסביב, ההכנות, היכולת להזיז דברים, התזזיתיות, היופי הייחודי, השמחה, הכל הכל יחד התחבר לעלם חמודות שאני בקלות מתאהבת בו. אמא פולניה להפליא!

התבוננתי איך הוא ביחס לסביבה ולאנשים, ראיתי שהוא חצי מלך שם אבל לגמרי לא מודע לכך. הוא מהווה מרכז, אנשים מחכים לראות מה יעשה כדי להמשיך הלאה, אנשים מחפשים את הצחוק שלו, את חיוך ההסכמה, והוא לא מודע לשום דבר מכל זה. זה טוב לאגו, אבל רע לבטחון העצמי.

אני אוהבת אותו!

שני האחים הגדולים באו לחגוג איתו, ארבעתנו עלינו לבמה להגיד מילות פרידה, ואני אמא גאה. הם הסכימו לשתף איתי פעולה, הם סולחים לי על המשובות שלי, מקבלים בחצי חיוך את השטויות שאני מתעקשת עליהן, ומאפשרים לי להיות אמא רגילה לגמרי. מזל שכך.

יחד הם אושר גדול של חיי, הם בנים נפלאים.

לפני שבוע אמרו לו שמתכוונים לפטר אותו. אחרי הרבה שנים באותו מקום, יציבות יחסית, לא ממש אוהב את מה שעושה היום אבל מבין שזה מה שנותן כסף, מה שמאפשר לחיות מסודר בערך. אז ההודעה מערערת את כל היציבות, ומצד שני פותחת המון אפשרויות.

הגוף שלו כבר מתחיל להיות שמח בעניין, אבל ההגיון אומר שהיה יותר נוח אם היה קורה בעוד כמה חודשים ולא עכשיו.

על כל פנים, זה אומר שאני רצה יותר מהר עם הפטנט, כי חייבים פרנסה לבית וזה מה שהולך להפוך אותנו למתפרנסים ברמה קלה יותר. מי יודע, עוד נגיע למצב שרצינו בהתחלה - אני מפרנסת והוא דואג לבית, משקה את הגינה. אח, החיים הטובים.

הפטנט - יש כבר עוד אחד בראש, מתחילה לבדוק אם קיים או לא. עד עכשיו לא מצאתי כלום אבל חייבת לפנות שוב לנקודת ההתחלה - למחפשי פטנטים, לוודא שאכן זה מקורי שלי. אחר כך נמשיך הלאה.

לפטנט השלישי יש כבר ספונסר, זמן התחלה, ומי יודע... נראה...

הלכנו למתקשרת. אחרי שהודיעו לו יצא שדיברתי עם מישהי ולמחרת היינו אצלה. הוא שמע כל מיני דברים שכבר ידע קודם, אני כנ"ל, אבל לי היה ברור מה אמרה לו שהוא לא שמע - יש לו מין תבנית כזו: הוא מתחיל מקום בסערה של עניין ואמביציה, אבל עם הזמן מאבד עניין והופך להיות שקוף, לא ממש מתעקש על מקומו ומעמדו. אני מיד ראיתי את הנכונות של המסגרת הזו בתוך חיי הנישואין הקודמים שלו, בתוך מערכת העבודה שנמצא בה. הוא קופצני כמו טיגר (הי - אחלה סמל בשבילך, אתה טיגר אמיתי!!!) וחכם כמו כריסטופר, וחמוד כמו פו, אבל באמת מאבד עניין בשלב כלשהו. הוא לא מוותר בקלות, אבל ברגע מסויים אומר שממילא חסר טעם להתעקש, ואני אומרת שתמיד יש טעם, ולו רק כדי להשאיר סימן לרצינות שלו.

אמרה לי שאחזור לתקשר. אמרה עוד כמה דברים אבל זה היה היחיד המעשי, אז אני מנסה. עוד לא ממש הצליח, אתמול היה משהו התחלתי. קשה לי לחזור לעולם התמים והנקי הזה, אחרי שטעמתי את המרירות שבו.

ביום חמישי היה מפגש עם אנשים שמזמן לא פגשנו. היה תענוג. להזכר מי ומה אנחנו מעבר לתמונה הרגילה שכולם רואים.

מה עוד? אני ממשיכה להרויח מעט מדי כסף, לקחתי הלוואה בבנק, עובדת על להרויח יותר, סומכת על הפטנט שיהפוך את חיי הכלכליים לנוחים יותר. חוסר יציבות כלכלית גורם לחוסר יציבות נפשית. לפחות אצלי.

הבנים בשלהם -

הגדול עובד ולומד, הקשר איתו נעים אבל כבר רחוק, פשוט כי הוא בעיר הגדולה ולא בבית, בחיים משלו. רוצה שתהיה לו חברה, שיצא כבר מהרווקות שכפה על עצמו.

האמצעי מצא זוגיות. פתאום הוא מחייך כל הזמן, ובתור איה מצוי זה מוזר למצוא אותו מחייך. חברות ראשונה, יחסי מין מלאים סוף סוף (יש!!! הוא כבר לא בתול!!!) וקצת יותר מדי דביקות ביניהם. אני מניחה שעם הזמן הוא ייכנס לפרופורציות, בינתיים הם דבוקים לגמרי.

הצעיר חי פי שלוש מהזמן שיש לו. מחליף חברות כמו סדרות קלפים. עכשיו נפרד מהנוכחית (אחרי שסוף סוף גם הוא נפרד מבתוליו) ופתח את שעריו לעלמות החן הבאות בתור. הוא לא מפסיק לבדוק איתי גבולות, ואנחנו מתחילים אפילו להבין את הואלס המשותף הזה. לפני יומיים עשינו סימולציה - אני הייתי הוא והוא היה אני. לפחות שיבין את הצד שלי. עשינו הסכמים חדשים של חובות שלו בבית מול זכויות שהוא רוצה. מעניין איתו.

אני אוהבת אותם. איזה אושר זה שאני אמא שלהם.

הכל חדש

רשימה של כל מה שאני רוצה השנה, לפי לוח זמנים, תמונות, כל הדברים שאומרים לעשות ואני עושה רק בדמיון.

הפעם ישבתי עם הזוגי ורשמתי מה כדאי שיהיה. גיליתי שאני לא רוצה הרבה, גם הוא לא, אנחנו די מסתפקים במועט, רק שהמועט הזה נצרך באופן מיידי, ולוח הזמנים לחצי שנה הקרובה אמור להגשים לנו את הכל, מהר וטוב.

מה אני-אנחנו רוצה-רוצים לחורף הקרוב:

שהפטנט יעלה על דרך המלך לייצור והפצה כבר בחודש הקרוב

לקבל תשלום ראשוני על הפטנט הזה, גדול מספיק כדי לייצב אותנו בחיים

שהבריאות תחזור לעצמה, עם ראייה חדה, נשימה צלולה ותזונה מרגשת שתסיר 3 ק"ג לפחות ברבע הראשון של השנה.

לאתר את האדמה עליה יעמוד הבית העתידי שלנו

לחגוג את ההצלחה באילת עם הבנים כבר בפברואר

ולצאת לאירופה (פריז, ונציה) לחגוג את יום ההולדת שלו

להתחיל לספור את המטרים החיוביים בכנרת.

מה אני-אנחנו רוצה-רוצים לאביב הקרוב

האדמה שבחרנו עוברת להיות על שמנו, לאחר ששילמנו וקיבלנו בעלות עליה. מתחילים לתכנן את הבית עצמו.

הפטנט גורף רווחים ותשבוחות ברחבי העולם ,אנחנו נהנים משני הדברים גם יחד.

מתחילה לעבוד על הפטנט הבא, יש כבר ספונסר, יש גם כיוון כלכלי חדש.

אנחנו לוקחים את אמא שלי לטיול בסין, נהנים מהפריחה, הנופים המרתקים, האנשים והאוכל.

חברים מתחילים להגיע, נפגשים באופן קבוע. מתרחב מעגל האהבה סביבנו.

הבריאות ממשיכה בכיוון הנכון לבריאות שלמה, הקמטים מתרככים.

הבנים שלו ושלי מתקבלים ללימודים שהם בוחרים, מתכננים את השנה הבאה במקום חדש.

מה אני-אנחנו רוצה-רוצים לקיץ הקרוב:

מסיימת לפתח את הפטנט-רעיון השני, הכל מוכן להתחיל לבצע.

הזוגי נהנה להיות בבית ולהשקות את הגינה, יש מים בכנרת ויש מים להשקייה.

הכנסה חודשית קבועה נוחה נוצרת בעקבות הצלחת הפטנט

הבורסה מתחילה להתייצב וגם אנחנו בתוכה - נהנים מהרווחים.

תוכניות הבית עוברות את הועדות והתשלומים הנדרשים, אפשר להתחיל לבנות.

אנשים באים להתארח, הרבה אהבה ושמחה מסביב

חופשה קלה בחו"ל, אולי אפילו ארה"ב עם הבנים (יש להם ויזה. אפשר).

מה אני-אנחנו רוצה-רוצים לסתיו הקרוב

הפטנט-רעיון החדש יוצא לדרך, ההתחלה מעידה על הצלחה עתידית בארץ ובאירופה.

הבית שלנו בשלבי הקמה, מוצאים פתרונות מקוריים לעיצוב ותכנון.

רעיון חדש מתחיל להתגבש לקראת פטנט חדש שימשיך את הראשון.

כאשר הכל טוב גם הבריאות נכונה.

אנחנו מוקפים אהבה, בתוך הבית ובחוץ.

השקט הכלכלי מתקיים ויציב, יש מקום לתת לאחרים את הטוב שאנחנו יכולים לתת.

מתחילים לחשוב על האנרגיה ההיא שמצאנו, לתכנן את הוצאתה לאור, אבל זה לשנה הבאה.

הלכנו לבקר חברים שעברו לבית חדש לפני כמה חודשים. לקח לנו זמן להגיע אליהם, אני משערת שהעובדה שהם גרים במקום בו חייתי את רוב שנות חיי כאישה נשואה גרמו לחוסר החשק הזה.

נסענו ברחובות העיר וראיתי את השינויים שחלו בה בשלוש השנים שלא הייתי באיזור, ועוד יותר את מה שלא השתנה. אחר כך הגענו לשם, שכונה נחמדה אם מסתכלים על המקום ללא שיפוט. חצר קטנה ומסודרת, בית מתאים לזוג עם ילד שעוד מעט יגיע, ואפילו לעוד שני ילדים אחריו. ממש מסודר נחמד. הזוגי שאל אותי מה דעתי על המקום, ביקש שאנסה להיות אובייקטיבית. אמרתי שבאמת נחמד, אבל אני עדיין עם אותה תחושה של רצון לצאת מהשכונה הזו לכל מקום אחר אפשרי.

יצאנו מהם ועשינו סיבוב לבקשתי לראות את הבית שמכרתי, שהיה שלי למשך כמה דקות (רשמתי על שמי כדי למכור למחרת או משהו כזה, מי זוכר עכשיו). זה שקנה ממני היה במקרה בחוץ, הציץ לראות מי זה שעובר ומאט. לא נעצרנו כדי להגיד שלום, רק הסתכלתי שוב על הכניסה. לא השתנה הרבה. הם צבעו את הבית בצבע אחר, השאירו את הציור שלי על החומה מסביב למספר של הבית, והמכונית בכניסה שונה משלי...

המשכנו ברחוב, ראיתי אפשרויות רכישה של אותם בתים שהיו למכירה לפני כמה שנים. כמו שאמרתי - אין שינוי.

בבית הכנתי ארוחת צהרים ובזמן שהתבשלה ראינו עוד פרק מהסדרה הידועה - H.I.M.Y.M או בעברית - איך פגשתי את אמא שלכם. דוקא בפרק הזה ראינו איך לילי ומארשל מסתבכים בקניה של בית שלא מתאים מכל הבחינות האפשריות, כולל סרחון בשכונה שהרגישו אותו רק אחרי שקנו את הדירה. הזכיר לי נשכחות (לא הריח, התסבוכות).

בזמן ההתעסקות עם התבשילים הבנתי משהו -

בית התקשר לי לכל מה שלא מצא חן בעיני בחיים:

הקנייה של הבית ההוא התבצעה שנה ו-8 חודשים אחרי החתונה. כל התוכניות שלי לטיול מסביב לעולם - היה כרטיס (נא לשבת בזמן שאני כותבת את זה) - ישראל-לונדון-ניו-יורק-ריו-לונדון-ישראל: מתנה שקיבלנו לחתונה כדי שנוכל לכייף לפני שמתיישבים במקום, אבל בגלל קניית הבית פתאום לא היה כסף לזה. לא להאמין שויתרתי על הטיול שכל חיי נכספתי אליו, רק בגלל גחמה של הבעל ההוא.

הבית עמד 3 שנים ריק כי לא רצינו באמת לעבור לשם, מקום בסוף העולם, בית ישן ומסמורטט לחלוטין לא מכירים אף אחד... היה לנו טוב איפה שגרנו בשכירות, אבל בסופו של דבר עניין הכסף דיבר (לא מדוייק - ה X רצה לעבור כדי שנוכל אחר כך לצאת לשליחות, נסיון שכילה לנו את הכסף המועט שהיה וניפץ עוד חלום שהיה לי) ולא היתה ברירה אלא לעבור לעיר הזו, רחוקה מכל מה שהיה לי באותו זמן - עבודה, לימודים, משפחה. אבל שוב ויתרתי לטובת הבית.

עברנו לבית. לא מדברת על מצבו הפיזי, בזכות הבית הזה למדתי להיות שיפוצניקית ברמות גבוהות ביותר. השכנים לא האירו פנים, פעם ראשונה שנתקלתי בחומות של שתיקה, וכל מה שחשבתי עליו היה שזה זמני, שעוד שנה שנתיים נמצא מקום יותר טוב לעבור אליו, רק לא לקחתי בחשבון שה-X לא רצה באמת לעבור למקום דומה, הוא רצה קיסריה, כפר ורדים, חווה גדולה בערבה - כל מה שלא מציאותי מכל מיני סיבות. אה, כן, גם בית על הצוק בבית ינאי... בקיצור - כל מה שלא היה כסף לרכוש. אפילו פעם ראינו בית בכפר ויתקין, היה די אפשרי מבחינתנו, אבל צמוד לרפת (שעד היום פעילה) וחשדנו שזה יהיה די מסריח לאורך זמן. מבחינה כלכלית חבל שלא ביצענו את הצעד הזה, מבחינת איכות חיים - לפחות שם הסכמתי איתו שלא ממש כדאי לגור צמודים לרפת. זה כבר ויתור גדול מדי שאפילו הוא לא הסכים לו.

בית בשבילי היה מין כלא, מקום מבודד שנבחר בקפידה על ידי ה X, עם חצר גדולה, עם אירוח של חברים כי זה היה נחמד לבוא אליו - המון אדמה ונחמדות, אבל כלום בפנים... ׁ(אני לא רציתי את הבית הזה, חשבתי שאם כבר קונים אז אין מה למהר, אפשר לבחון עוד אפשרויות, אבל הוא ממש היה לחוץ), מקום שאין לי בו חיים, אבל השתדלתי לעשות את המיטב כדי להסתדר.

אחרי שההלוואה הענקית הראשונה נגמרה עשינו שיפוץ קטן, בעיקר כדי למכור ולעבור הלאה, ואז הוא החליט שצריך להחליף את הגג. ההחלטה הזו התחילה מגג והגיעה לזה שבנינו בית שלם מהתחלה, הוספנו קומה, פעלנו בלי תוכניות וכמובן בלי רשיונות, ויצא משהו שהיווה פשרה, עוד פעם.

את הבית הזה מכרתי והחזרתי חלק ענק מהכסף לטפחות, לא נשאר הרבה.

לבנים שלי אין חברים מהמקום

לי אין געגועים למקום

מעולם לאורך כ 20 שנה לא יצרתי קשר כי כל הזמן דמיינתי את עצמי יוצאת משם למקום אחר.

בסוף יצאתי, הנה אני לא שם, הנה אני משוחררת מכבלי הבית ההוא, אבל השארתי לי כבלים סמויים שיצאו היום אל האור (משלושה כיוונים - החברים, הבית הישן, התוכנית בטלויזיה) כדי שאראה ואדע מה עוצר אותי וגורם לי חוסר חשק בכל פעם שמדברים על בית -

אני עדיין כבולה בכל העצב והאכזבה מהבית ההוא, אני עדיין מאמינה שבית יכבול אותי למקום, לא יאפשר לי לעוף.

אז עכשיו שאני רואה את זה אני מנסה לבנות משהו חדש (נראה אם יצליח) -

היום אני עם בן זוג שמאפשר לי לעוף לאן שאני רוצה. מקטר על זה אבל באמת הוא לא כובל אותי, הוא מסכים לשגעונות שאני מעלה מדי פעם. אני עדיין נותנת כוח לקיטורים ושוכחת שמאחורי זה אין כבלים, אבל כשאני זוכרת אני יכולה לזוז לצדדים בלי להתנצל. נכון, אני עוד לא רגילה, אבל לפחות אני מודעת לזה.

בן הזוג הזה רוצה בית כמו שאני רוצה, הוא מתחשב בדעתי, לא הולך וחותם על קניה רק כי הוא רוצה.

שנינו הרגשנו נכון באותם מקומות, והרגשנו לא נכון במקומות אחרים.

אנחנו חושבים דומה על הבניה

אבל בעיקר אנחנו חושבים דומה על החיים.

אני לא רוצה שהבית שלנו יגזול מאיתנו את החיים, לא רוצה שיעלה יותר ממה שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו, רוצה לחיות. גם הוא.

בית זה מקום שנעים להיות בו, לחזור אליו, להתחמם ליד האח או לשבת בצל של העץ הגדול במרפסת הקרירה, ובעיקר זה המקום שתמיד יהיה שלנו, גם אחרי חודשים של טיולים בחו"ל.

ואם אני יכולה לראות את הבית שלנו ככה, אז אולי אני יכולה לשחרר את הפחדים הקשורים במושג בית.

(יש לנו בית לקניה במחיר מצחיק של 15,000$, רק צריך למצוא אדמה לשים אותו עליה. אחר-כך נבנה את כל הבפנים. יש למישהו אדמה למכור?).

אני רוצה נוף, אויר פתוח לפחות לכיוון אחד, שאפשר לראות רחוק.

ים זה טוב בשבילי אבל לא בשבילו

יער זה טוב בשבילו אבל לא בשבילי (אלא אם יש כיוון אחד פתוח ואז זה בסדר גמור).

שנינו לא בעד מדבר, למרות שמצפה רמון נחמד (אולי נשקיע שם בעתיד)

הצפון טוב אבל בשבילי צריך שיהיה לא רחוק מדי מהמרכז.

זה בערך...