כל העולם כולו גשר צר מאד, והעיקר לא לפחד כלל

מה עומד מאחורי הדברים

לפני 9 שנים נודע לך ולבעלך שה-X בוגד בי. הידיעה היתה שמועה בלבד, אבל אתם החלטתם שאני לא צריכה לדעת את זה.

במהלך אותן שנים אני עברתי מערכת סבוכה של נסיונות לפתור את משבר הנישואין שלנו, חייתי באשליה שיש מה לפתור ולא הבנתי למה כל פעם כשמגיעים למשהו משמעותי ה-X נסוג. היום אני יודעת, היה לו מה להסתיר, ואתם עזרתם לו מבלי לדעת את זה. בעלך אפילו שוחח איתי באותו זמן על רעיון הבגידה, שעה שלמה אצל אמא עברה בניסוחים שונים ומסועפים שעיקרם היה – אם אני חושדת, אם אני יודעת, הצעות שאומר לו שאני יודעת שהוא בוגד בי... שום דבר ענייני רק הצעות ברוח טובה. (רוח טובה??? ככה עוזרים???). הוא הגדיל ואמר שגבר השומע מאשתו שהיא חושדת כי הוא בוגד – מרגיש מוחמא מרעיון הקנאות הנשי וחוזר לאשתו. ואני, הפתיה, עדיין לא הבנתי למה הוא אומר לי את מה שהוא אומר. אכן פתיה.

אחר כך התחילו הגירושים. אתם עדיין שמרתם את הידיעה הזו בלב, לא חשבתם שמן הראוי שאדע על זה, שאולי זה ישנה את מהלך הגירושים מן הקצה אל הקצה, וזה באמת מה שהיה קורה. בכל מהלך הגירושים X היה צדיק הדור, זה שתמיד היה נאמן לאשתו, אני הייתי זו שבחרה ללכת ולשנות את חייה, שבגדה בו, הוא הפך אותי למפלצת אנוכית, לאחת ששייכת לכת (והיום את יודעת כמה זה מגוחך, אבל אז האמנתם לו), לאישה בוגדנית שמתחבקת (מתחבקת) עם החברים שלה בציבור ולכן ברור שגם שוכבת איתם, ומה היה לי לענות על זה? אני חושדת בך? רק תארי לך מה היה אם יכולתי לדעת, לא לנחש. את יכולה להבין את זה בכלל, כמה כוח היתה הידיעה הזו נותנת לי? אני לא בטוחה.

אני נאלצתי להלחם על חיי במשך 10 חודשים של מאבק מטורף, שהפסקתי אותו בויתורים פשוט כי לא יכולתי להמשיך יותר להלחם בו. כל אותו הזמן העדפתם לשתוק ולתת לי להלחם לבדי.

אני אפילו לא מזכירה את העובדה ששמרתם איתו על קשר, למרות שאמרתי כמה פעמים שאני עוברת סאגה מטורפת ושהאדם שאתם מכירים הוא לא האדם שאני חייתי איתו. שוב – החלטתם לפעול לפי ראות עינכם. עדין לא ראיתי בזה הפניית גב משפחתית, עדיין נתתי אמון ואמרתי שצריך לשמור על פרופורציות לפחות מהצד שלי, ואני לא אתנגד לקשר של המשפחה איתו. אגב, באותו זמן הוא הלך והשמיץ אותי מול כל אחד שהקשיב לו, ובעלך אפילו טרח להעביר אלי ספקות ושאלות מתוך מה ששמע מה-X, ולא פעם אחת (הייתי צריכה לחזור שוב ושוב על הדברים שלי כדי שתאמינו לי, כמה פעמים X היה צריך לשכנע אתכם שאני הדפוקה והבוגדנית?).

מכיוון שאני הייתי עסוקה בלשמור על חיי לא ניסיתי יותר מדי להסביר איפה אני עומדת. חשבתי שלהגיד פעם אחת זה מספיק, אבל גיליתי שלא שומעים אותי גם אחרי כמה פעמים ולכן נתתי לדברים להתנהל מעצמם.

אבל אני יודעת שאמרתי, כי לעומתכם אמא שמעה, מהר מאד היא הבינה מאיזה גיהנום אני מנסה לשלוף את עצמי, ותמכה בי בכל דרך אפשרית, בכתה איתי ושמחה איתי וראתה איך אני מצליחה להחלץ משם למרות כל החרא והאלימות המילולית שהוקפתי בה.

שבוע אחרי שהתגרשתי באת ואמרת לי שכבר חמש שנים את יודעת שה-X בוגד בי.

אין לך מושג איזה שבר הסיפור שלך גרם לי.

אמא היתה בשוק שלא אמרת לי את זה קודם.

ב-X חשדתי כבר מזמן אבל לא היתה לי הוכחה, זמן קצר אחרי זה הבייביסיטר עברה לגור איתו, ואז התברר עומק הבגידה – מישהי שהיתה בת בית אצלי שוכבת איתו כבר כמה שנים ואני הפתיה שכולם יודעים ומדברים עליה מאחורי הגב, שאחותה וגיסה יודעים אבל לא טורחים ליידע אותה – אני ממשיכה בחיים כאילו כלום.

אבל זה לא העניין העיקרי, מה ששבר אותי הוא שסמכתי עליך.

אחר כך אמרת סליחה ובנשימה אחת הוספת שבעצם את לא חושבת שהיית צריכה לספר לי שמועה חסרת בסיס, ניסית להמשיך ולשכנע אותי שאת צודקת. זו סליחה?

בעלך הגדיל לעשות וניסה גם הוא לשכנע אותי שאתם בסדר ואני סתם באה בטענות, ובהשאלה שאל אם הייתי יודעת שהוא בוגד בך האם הייתי מספרת לך, וכמובן לא האמין כשהשבתי בחיוב, הרי זו לא הדרך שלכם.

אז איבדתי אמון בך, באחותי הגדולה, זו ששנים היתה כמו אמא בשבילי, אחר כך חברה הכי טובה, ואחר כך הלכה לאיבוד.

היום אני רואה איך את ואפרים בעצם לקחתם שליטה, החלטתם בשבילי מה כדאי לי לדעת ומה לא.

מי אתם שתחליטו על החיים שלי?

מה אני - סכיזופרנית שצריך לגונן עליה?

שיתפת אותו בכל הסודות שלי, גם באלו שלא היה הגיוני שתספרי לו (ואני הבנתי את זה אחרי עוד כמה שיחות מוטיבציה שהגיעו ממקום אינטימי שעצם העובדה שהוא יודע הפתיעה אותי כל פעם מחדש) עמדתם מהצד עם עיגול של קדושים מעל הראש והרגשתם הכי צודקים בעולם. בשלב כלשהו הפסקתי לספר לך הכל כי הרגשתי שמשהו שם לא נכון, משהו גורם לי להיות פתוחה וגלויה, ולקבל חוסר סודיות וחדירה לחיי ברמות לא הגיוניות, ועדיין לא הבנתי מה עומד מאחורי זה.

בינתיים אני הסתדרתי, אני צלחתי את הדרך הזו בגבורה. בקושי יצאתי ממנה בחיים, לקח לי כמה שנים להתאושש מכל המהלומות שעברתי, שאת כבר לא יודעת מהן כי יש שתיקה בינינו, כי האמון אבד.

ניסיתי לבסס את חיי, אבל מול כל צעד שלי שהיה כרוך בהסכמה משפחתית שמת רגל. את היום זוכרת מה שאת רוצה לזכור אבל אני יודעת שלא הצלחתי לבנות מעל אמא כי העלית התנגדויות, שלא הצלחתי לשכנע שאבנה משהו שיעזור לי להתפרנס כי כרגע אין לי עבודה, גם לזה שמת רגל, אמא רצתה לפנות לי חדר עבודה מהר ככל האפשר אבל את התעקשת להפוך את זה לפרוייקט אינסופי במקום לאפשר לתכנן קומה אחת שהיום כבר היתה מוכנה ופעילה. החדר כבר לא דרוש, אני גרה היום במבנה שאוכל לי את שאר החסכונות רק כדי שאוכל להתחיל לעבוד במה שאני יודעת, העזרה של אמא כבר לא מגיעה אלי, אבל אולי האח שלנו ירויח מזה.

היום עם כל סיפור הבית אני רואה את זה שוב, לאור העובדה שאת בעצמך אמרת שאין לך יכולת ניהול, שיש לך יכולת עשייה עצמאית, אני מתפלאה שאת ממשיכה ללכת באותה דרך.

את מחליטה מה אמא דואגת, את מחליטה איפה יהיו קשיים, את מחליטה מה מותר ומה אסור, וכל מה שאני אומרת נתקל בחומת התנגדות ראשונית. את לוקחת פיקוד, לא מקשיבה באמת, מחליטה בשביל כולם מה הכי טוב, מחליטה לפי רמת הידע שלך, לפי הלחץ שלך, ולא מוכנה לשיתוף אלא אם אני צועקת ומתעצבנת.

חייתי פעם עם אדם כזה שצריך היה לצעוק כדי להזיז דברים, לא חשבתי שאצטרך לעשות את זה בתחום המשפחה, חשבתי שבמשפחה שומעים אותי גם כשאני מדברת בשקט.

אז אני מצטערת שאני מתפרצת כל פעם מחדש, אבל אני פגועה מהשתלטנות שלך שגרמה לי נזק עצום בחיי הגירושין שלי, אני פגועה מכך שבעצם את עדיין חושבת שפעלת נכון, את לא מבינה את עומק הפגיעה שנפגעתי ממך ובעלך, ומכאן אין אפילו בקשת סליחה מהכיוון שלך אלא הוכחת הצדק, ואני עם הצדק האבסולוטי גמרתי. את אולי צודקת מבחינת היכולת שלך להגיד לי את האמת, אבל חוסר היכולת שלך פגע בי, אחותך, ברמות הכי עמוקות שאפשר.

את ממשיכה לשלוט היום בדברים שמסביב, מנסה לארגן הכל כמו שאת חושבת לנכון, לא מקשיבה למה שאני אומרת בשקט, בעצם שום דבר לא השתנה באמת.

אני ממשיכה לכעוס, גם את הכעס הישן, וגם את זה החדש שהוא בעצם אותו אחד.

לפני החתונה היה המאהב המושלם, עשה אותי מלכה, נתן לי את כל מה שרציתי ויותר, פשוט נפלא.

יום אחרי החתונה מצאנו משהו להתווכח עליו והוא נכנס לשתיקה. מעולם לא עשה את זה קודם, אני לא ידעתי איך להגיב - אני מדברת אליו והוא עונה בשתי מילים, מראה לי שהוא כועס, נעלב, משהו כזה. טוב, אחרי כמה זמן הבנתי שהוא כנראה באמת נעלב, אז התנצלתי, הרי אנחנו שניים שמאוהבים עד כלות, והתנצלות תמיד צריכה לבוא אם מישהו נפגע, גם אם בלי כוונה. הוא חזר לדבר איתי והכל עבר, היה שוב נפלא. זמן מה אחר-כך - שוב אותו סיפור, ושוב, ושוב, ושוב....

כל החיים שלנו יחד עברו דרך מסכי שתיקות כאלה, כשלאט לאט הבנתי את השיטה - הוא כועס, אני מתנצלת, זה עובר בתקווה שלא יחזור. ואם קורה שוב - גם תקווה יש שוב... לפעמים ניסיתי למצוא מה בדיוק עשיתי שגרם לו לשתוק, בדרך כלל לא היה צריך למצוא סיבה - הוא כבר היה ממציא אותה, ואני הייתי אשמה. אני לא בסדר. פעם כתבתי כאן פוסט על זה שאני בסדר, איך התפלאתי לראות שבעצם האמת הפוכה למה שהתרגלתי, קריאת שמחה שבקעה בפוסט מאושר - אני בסדר - אחרי שנים שהתרגלתי להיות לא בסדר אפילו בלי לדעת למה, אבל העובדה שהוא שותק מעידה על כך שאני לא בסדר, ואני חייבת להתנצל, או לסבול את השתיקה שלו כמה ימים ברציפות. וזה קרה כל-כך הרבה, אי אפשר לספור אפילו. אה, הייתי בסדר גם אז, אבל את זה הבנתי מאוחר מכדי לתקן באותו זמן. שנים של תחושה שאני לא בסדר, ואני מתנקה מהן לאט אבל בעקביות. כל הכבוד לי. באמת!

יש כל-כך הרבה דרכים להתנהג מול מישהו שעושה ברוגז כמו ילד קטן,

אבל הדרך האחת השגוייה היא לתת לו להמשיך, ואני נתתי, פשוט כי חשבתי שזה תיכף עובר וזהו, לא חוזר. טעיתי.

מאז שהתגרשנו הוא ממשיך עם השתיקה שלו, אלא שעכשיו אני מברכת על זה, בעצם אני לא מוכנה לדבר איתו, גם אני ברוגז... אגב, זה בא לו מאמא שלו, היא מומחית בברוגזים, יכולה שנים לא לדבר עם אף אחד. אני נהנית לא לדבר איתה מאז הגירושים, למרות שהיא סבתא של הבנים שלי וממשיכה להיות כזו, למרות שהיא מוסרת משום מה דרישות שלום עם הבנים - אם היא רוצה התייחסות - שתתקשר היא. אני שותקת. גם עליה אכתוב פעם, על הרעל שהכניסה לחיים שלנו, ועוד לפני זה - על הקללות שקיללה אותי כשאמרנו לה שאנחנו מתחתנים. ואני גם אז לא הבנתי, אוי, איזה טפשה הייתי. עצוב לראות את זה היום.

רק אחת, טוב, אולי שתיים.

היינו במסעדה, המשפחה וחברים. בסוף הארוחה הזמנו עוגות וקפה, ביקשתי במיוחד עוגה נטולת קקאו כי אני רגישה לזה. המלצרית באה בחיוך שמה לי עוגת שוקולד מדהימה, ואומרת שזו עוגת קפה. אני שואלת שוב אם אין קקאו, והיא מחייכת שאין. אני לוקחת ביס מהעוגה, נהנית מכל רגע, כי זה היה ביס מלא שוקולד, נמס בפה מרוב עונג, ומאותת לגוף שלי לצאת למלחמה. אני מוציאה את השאריות הפה, קוראת למלצרית ואומרת לה שזו עוגה עם שוקולד. היא עונה לי - ברור, אני מסבירה לה שקקאו זה שוקולד, שאני מבקשת עוגה בלי שוקולד. אם יש עוגת קפה זה טוב, אבל בלי שוקולד. היא הולכת להביא עוגה, וחוזרת עם עוגת קפה ללא שוקולד, אבל מכוסה כולה בקישוט של סירופ שוקולד. הפעם לא צריך לטעום כדי להבין שזה לא מה שביקשתי, אני מחזירה לה וחוזרת על הבקשה הפשוטה - בלי שוקולד, ואז ה X בהפגנת אבירות מצידו לוקח את העוגה ואומר לה - זה בסדר אני אקח את זה, ומוסיף - היא (מדבר עלי, כן) יכולה להסתדר בלי עוגה, וסליחה על הטרדה שנגרמה לך.

אני הסתכלתי עליו מזועזעת לגמרי - הוא הפך אותי למטומטמת מול כולם, איך הוא לא מתבייש? אני מעיזה להגיד לו משהו על זה, והוא מחזיר לי שאני סתם בילבלתי אותה כל הזמן, אני לא יודעת להסביר ברור מה אני רוצה, והנה יצאתי עוד יותר מטומטמת. אני חושבת על זה עכשיו וכל העור מצטמרר לי רק מהזכרונות.

משהו אחר - ביום ההולדת שלי, אחד האחרונים שעוד חגגנו יחד בתור משפחה, הבנים הלכו לקנות לי משהו מיוחד, לא גילו לי ונורא שמחו להפתיע אותי. באותו זמן אספתי כל מיני בובות של פיות (עוד לא היה כל-כך זמין כמו היום) והם מצאו אחת במיוחד בשבילי, יחד עם עוד כמה דברים קטנים שהכינו. הוא לעומת זאת הלך וקנה לי שרשרת של ילדות בגן - חרוזי פלסטיק קטנים, וגם שלושה עגילים כסופים עם אבנים שונים, בסגנון שאני אוהבת. כשנתנו לי את המתנות הוא הושיט לי את חבילת החרוזים הפשוטים, אחרי שפתחתי אותה הושיט לי את החבילה השניה ואמר - קניתי לך רק את זה אבל אז הבנתי שאני צריך לקנות לך מתנה באמת.

הוא התכוון לבוא עם החרוזים הפשוטים האלה, אבל מכיוון שהלך עם הבנים וראה כמה הם מתאמצים, הבין שהוא ייראה אדיוט מוחלט אם יתן לי רק את השרשרת העלובה (שהלכה תוך ימים ספורים לאחיינית הקטנה) אז קנה משהו נוסף, אבל לא התבייש להגיד את זה. מה, יכול להיות שהוא כזה מטומטם? לא, אני לא נותנת לו דלת להתחמק בה, ולהיות מטומטם זה משהו שלא בשליטתו, אבל אני טוענת שהכל בשליטה.

הוא בגד בי

אני לא בגדתי בו

תמיד אמר לי שאני בוגדת בו, תמיד לא הבנתי למה הוא מתכוון, ואיך בכלל הוא מטיל ספק בנאמנותי, הרי אני לא מטילה ספק בזו שלו. לא הבנתי שהוא מזמן לא נאנן, לא חיברתי את קצוות הסיפורים למציאות מובנת, לא השכלתי להגיע לפסיכולוגים מהכיוון הנכון, ובמשך שנים הוא בגד, אבל הפך את החשדות שלו בי לנושא המרכזי. כך לא שמתי לב, השקעתי את כל המאמצים בלהראות לו עד כמה אני נאמנה, ושכחתי להסתכל ולמצוא איפה הוא. בעצם זה לא ממש נכון, אמרתי לאמא שלי כמה שנים אחורה שהוא מתנהג כמו אחד שבוגד באשתו, אבל מיד שמתי את זה בצד, הרי בלתי אפשרי שהוא יבגוד - הוא כל-כך דובר אמת כל הזמן... הוא נאמן... איך יכול להיות אחרת. ממש אבסורד, אבל אפשרי, הנה זה קרה. ומה שהכי אבסורד - הוא בגד בי עם השכנה, בחורה צעירה ממנו ב 20 שנה, היתה בייבי-סיטר של הבנים, בת בית אצלנו, הייתי אשת סודה לאורך זמן, תמכתי בה ברגעים קשים, ואז היא התחילה להתרחק, לדבר רק איתו, לא הבנתי, לא חשבתי אפילו על כיוון של בגידה - בגידה של שניהם!!! השמירה עלי בתור זו שצריכה כל הזמן להוכיח נאמנות היא שיטה מצויינת, הרדימה אותי מול העובדות.

להגיד הוא בגד בי זה בעצם לא להגיד הכל

כי הוא בגד באמון שלי, בכל מה שהחזקתי ממנו כבעלי - הוא בגד

ורק אחרי שהתמונה התבהרה הבנתי את רוחב היריעה - איך הוא בגד בכל ערך משותף שהיה לנו יחד, כמה נזק הוא גרם בכך שכולנו נתנו בו אמון, והוא הפר את האמון הזה על כל דבר שעשה. הבגידה היא לא רק לשכב עם מישהי אחרת, הבגידה היא בכל רגע שהוא היה איתנו ושיקר לנו, רימה אותנו, הכפיש אותנו, מעך והתעלל. ואני עוברת ללשון רבים כי הבגידה שלו היא בכל הבית, ובינתיים רק אני רואה את זה. אני חושבת שזה אחד הכאבים הגדולים שלי, אולי לכן אני כותבת כבר כל היום, מרוקנת כמה שיותר וכמה שאפשר, לא עוצרת אפילו לכוס תה (עוד מעט...) כי חשוב לי להוציא הכל, ואז לבוא לבנים הכי נקייה שיש ולהגיד - זו האמת, תראו, תחליטו איפה אתם עומדים, תבינו כמה נזק נגרם לכם ותתחילו לרפא.

קשה לי כאמא לראות איך הזיק להם באופן ישיר, ואיך הנזקים שגרם לי השפיעו עליהם גם כן. כל-כך הרבה פעמים שאלתי את עצמי איזה מין אמא אני, איך יכולתי לתת לחיים להדרדר לכזו השפלה, אבל לא עכשיו הזמן להכנס לזה.

נחזור לבגידה - בעצם זהו. הכל חלק מאותו הדבר, אין משהו יותר גרוע מהשני, הכל גרוע.

כשעזבנו את הקיבוץ ידענו שכדאי לקנות בית. התחלנו לחפש ולשוטט באיזור מחוזות ילדותי. יום אחד הגענו לבית שנראה די זוועה, אבל בעל הבית נחמד. באנו דרך השכנים, מתוך היכרות קצרה ביותר. הבית לא מצא חן בעיני, גם לא המקום באופן כללי, אז המשכנו לחפש. כל זה היה קצת מעל שנה אחרי החתונה. ביקרנו בכל מיני מקומות שלא היה לנו כסף לקנות בהם אפילו מחסן, ומכיוון שחיפשנו בית עם חצר היינו די מוגבלים בחיפושים. מצאנו גם כמה בתים קטנים שיכלו לבוא בחשבון, אבל הוא התעקש על הבית הזה. בסוף קנינו אותו, אבל איך קנינו? בלי לבדוק תוכניות, בלי לבדוק מה צריך לעשות כדי לקנות, בלי ללכת לעו"ד. למה? כי השניים התיידדו, והחליטו שחלק מהתשלום יהיה מתחת לשולחן, כדי שגרושתו לא תקבל חלק מהכסף.

לא להאמין - האיש שמתהדר ביושר מעל הכל, טוען שהוא אומר תמיד אמת, והנה הוא מרמה בסכום של 3 מליון לירות!!! (הבית עלה 11 מליון, אני אוהבת לחשוב בלירות, נותן לי תחושה של מליונרית). אז עוד לא שמתי לב לזה שיש לו נטיה להפוך את המציאות למשהו אחר על מנת להצדיק את מעשיו, חשבתי שאולי הוא צודק, שאני לא מכירה את כל הנתונים בסיפור, שהאישה של ההוא שמוכר לנו את הבית באמת מגיע לה להענש ככה.... אחר-כך, בעצם הרבה יותר מאוחר, גיליתי שזו תבנית חיים - להפוך את נשוא העונש לרשע, ואז מותר לרמות אותו ולשקר לו.

מהקניה האומללה הזו אני נפגעתי, כי כשמכרתי את הבית היה רשום שהוא נרכש ב 8 מליון, ושילמתי יותר מיסים עליו, שלא לדבר על כל מה שקשור בתוכניות לא מעודכנות - קנינו בית גדול שהיה בנוי בלי אישורים, שטח גדול אבל הסימון האמיתי היה קטן הרבה יותר, פשוט הגדר עברה ישר במקום באלכסון (בעל הבית הקודם היה דומה מאד ל X), ועוד כל מיני בעיות שעלו לאורך השנים כי הרכישה נעשתה בחוסר אחריות מוחלט, רק כדי לרמות אישה של מישהו אחר. לנו זה לא חסך גרוש כמובן.

השקרים האלה חזרו על עצמם בכל-כך הרבה וריאציות, אבל אני לא ראיתי אותם, כמו שלא ראיתי את השקר הגדול שלו - את כל הבגידות שהוא בגד בי. משום מה הוא תמיד מצליח לסובב אותי כך שהוא דובר אמת, היה מתפלא עלי איך אני מעיזה לא להאמין לו, ואני - כמחווה של אישה המשתדלת לשמור על חיי הנישואין - האמנתי כל פעם מחדש. תמימה עד הסוף.

היום אני רואה את המניפולציות מתחילות להתקבע אצל הבנים שלי, אני לא מוכנה לתת לזה מקום, אפילו לא פעם אחת. אנחנו עכשיו במאבקי כוח די רציניים בבית, ועוד מעט גם הגדול מצטרף לחגיגה - משתחרר מהצבא, אני תוהה כמה כוח צריך לזה, או שאולי זו המאסה הקריטית של יחסי הכוחות בבית, ומעבר לה הכל יתבהר - אולי אצליח לאסוף את שלושתם ולהביא אותם להבנה של אמת מול שקר.

אתמול הצעיר אמר לי שהוא משקר שקרים לבנים, ואני אמרתי שאין דבר כזה שקרים לבנים, יש שקר, זהו.

האמצעי בכלל מסלף את האמת, זה כבר מעבר לשקר - הוא כל-כך מפחד, שהוא יוצר מציאות ומאמין בה.

הגדול תוקף, הוא לא משקר אבל מעדיך לשתוק או לתת לדברים להעלם בתקווה שיעלמו.

שלושתם צריכים לדעת את האמת - לדעת לאן שקרים מביאים.

אני אולי נשמעת צדקנית מדי, אבל בתקופה כזו של שחיתויות בכל פינה, של חוסר מוסר, של השתמטות מאחריות עצמית, של כל הדוגמאות הרעות במדינה, וכל הדוגמאות הנוראיות שהיו בבית - אני רוצה שיבינו איך אפשר לחיות נכון, בלי כל זה. מקווה להצליח.

היו לנו המון ויכוחים

תמיד היינו מגיעים למצב שהוא היה מתקן אותי שזה לא בדיוק מה שהוא אמר. כאילו אם נדע בדיוק מה היו המילים אז נדע בדיוק מה היתה הכוונה, כאילו אין כוונה אחרת. וזה היה כל העניין - היתה לו דרך להגיד דברים כך שאני אבין מהם את המשמעות, אבל המילים שלו יכלו להתפרש גם אחרת, וכך היה יוצא שאני לא זוכרת כלום, אני לא מבינה.

נתון בסיסי - אני חכמה. הוא לא ממש. מבין שנינו לי יש הרבה יותר ידע, הוא יודע לשרוד.

דוגמאות מדוייקות כבר אין לי, למזלי עברו שלוש שנים מאז שנוצרו הדוגמאות האחרונות. אני יכולה לשלוף בלי בעיה כל מיני אפיזודות - אומר שיגיע בשעה מסויימת וחוזר רק אחרי 2 לפנות בוקר, ואומר לי שלא קבע כלום בודאות. עם דגש על ודאות. אני סתם חיכיתי לו ודאגתי, יוצא שאני מטומטמת ומלחיצה.

היה אומר שיעשה משהו, אחר כך לא עושה אותו, ובסוף אומר לי שהוא בכלל לא זוכר שאמר משהו כזה. אני סתם ממציאה.

לעומת זאת היה אומר לי שהבטחתי משהו, ולא משנה אם הבטחתי או לא, בסוף היה יוצא שלא עשיתי את הדברים (בעצם זה מתחיל מלמצוא מה לא עשיתי ואז הכל יכול להמשיך מנקודת התחלה דמיונית) ואני לא זוכרת אפילו שהבטחתי.

הרבה שנים לשמוע שאני לא זוכרת, ובסוף אני באמת לא זוכרת. היום אני לא זוכרת כמעט כלום, מבקשת מהזוגי שלי שיזכיר לי, מכיה באובדן הזה ועובדת על זכרון מחודש. היום אני זוכרת פרצופים יותר מאי פעם, שמות של אנשים, מקומות... עוד נופלת בקטע שצריך לזכור מה לעשות, מכינה המון רשימות ולא מוותרת לעצמי, ושמחה על כל עזרה שבאה לפעמים עם פליאה - איך שכחתי, אבל עם הבנה.

אותו הדבר אמר לבנים, בעיקר לבן האמצעי. האמצעי הכי דומה לו, ועליו נשפכו הכי הרבה רגשות שליליים. את כל חוסר האונים שלו הוציא על הבן הזה, עד שלקראת גיל 8 הוא כל הזמן אמר שהוא רוצה למות. מה לא עשיתי כדי להבין מה קורה פה, נדמה לי שבסוף הפסיכולוגית שלנו הצליחה להביא אותו לנקודה טובה יותר. אחר כך בדקנו לקויות למידה והתברר שיש לו יותר מדי, הלך (בכיתה ה' זה כבר היה) למורה שלימדה אותו לקרוא ולכתוב תוך חודש (אחרי שנים של לימוד מתסכל), ופתאום נעלם המשפט הזה. הוא כבר הרשה לעצמו לחיות. אה, כן, לפני כן לקחתי אותו על דעת עצמי לריפוי בעיסוק, ושם גילו שיש לו רגישות יתר למגע, מה שכיוון אותנו להתייחסות אחרת אליו, להבנה של - למה הוא לא אוהב שמחבקים אותו, אבל מוכן לחבק את כולם, למה הוא עצבני (כל מגע שבא לו בהפתעה היה מפחיד ומעצבן אותו), ולמה הוא כל-כך חסר בטחון בעולם הזה. נוסף לכך - פגם בזכרון הקצר גרם לו ללמוד אותו הדבר כל הזמן - להבין באותו הרגע אבל לא לשמור את ההבנה הזו, ואבא שלו היה אומר לו שבגלל שהוא לו לומד כלום בבית הספר הוא לא מצליח. נו, איזה תסכול זה, כמה חוסר בטחון נשתל בבן היקר הזה. אז אחרי כל האיבחונים והטיפולים הוא התחיל להתאושש, או לפחות להתבצר במקום קצת יותר בטוח, כזה שיודע כי הוא יודע, הוא לא כלום כמו שאבא שלו אמר לו כל הזמן. לפחות הוא הפסיק לרצות למות...

בניגוד אלי - הוא זוכר מצויין את כל הדברים שלא קשורים לזכרון הקצר, הוא זוכר הכל, אבל לדעתי הוא מחק או החביא את הזכרונות האלה. היום הוא מפחד מאבא שלו, מתחנף אליו, מנסה למצוא חן. אני רואה ועצוב לי שהפעם אני זוכרת והוא לא. התחלתי קצת לדבר איתו על הילדות שלו, מאש בזהירות, אולי יעלו דברים שהוא יוכל להתמודד איתם ולהמשיך בבטחון רב יותר, ואולי הטיפול שהוא הולך אליו יעזור סוף סוף. סבלנות...

ממש כמו שכתבו בספרים - משפט מפתח. תמיד התחיל במילה מי, באמצע אפשר לשים כל דבר, והכי חשוב - סימן שאלה בסוף. היה יכול לעבור ליד משהו שהושלך הצידה ואף אחד לא רואה אותו, לחכות כמה ימים כדי להדגיש את הכשלון, ואז לזרוק את המשפט הזה שאומר בעצם - את לא שמת לב שיש כאן לכלוך. לא רק שלא שמת לב, את פשוט מלוכלכת, וכנראה שהורשת את זה לבנים שלך, כי מישהו מהם עשה את זה. חוץ מזה לא אכפת לך שמלוכלך כבר שלושה ימים, את פשוט כשלון.

עניין נקיון הבית היה הנקודה העיקרית עליה רבנו. הגענו למצב שכל מה שלא מוצא חן בעיניו בבית זה הלכלוך. עשיתי נסיון - שלושה חודשים (!!!) יחד עם כל העבודות האחרות שהיו לי, ובית של 230 מ"ר עם חלק רצפת עץ ומדרגות עץ, עם רגישות איומה לאבק ונטייה לכאבי גב - שמרתי על הבית כל-כך נקי, שאפשר היה לאכול מהרצפה. היה מסודר, כל דבר חזר למקום, ואני הייתי מותשת, כי מלך הבלגן זה הוא. היה בא וזורק את הבגדים בכל מקום. מעולם לא הוריד נעלים לפני מדרגות העץ - כולם כן והוא לא, מביא את הלכלוך למעלה. היה מביא כל מיני חבילות ושם בכניסה, לא מסדר אחריו במטבח... כל דבר שקשור לבלגן - היה מלך. אבל מה- כל-כך הקפיד שיהיה מסודר - שנתן לכולם תחושה שהוא זה שמסודר בבית ואני לא.

אחרי שלושה חודשים התבוננתי אחורה וראיתי ששום דבר לא השתנה - הוא מצא על מה להעיר, הצליח לבלגן או לארגן ערימות של כביסה, או לצחצח את הנעלים המקום לא צפוי ולגרום שם ללכלוך - כיד הדמיון, העיקר שיהיה על מה לכעוס. ואני - לא מבינה - אם הוא רוצה נקי, והנה יש נקי, למה הוא לא מרוצה? הרי יותר מזה אי אפשר. לא היתה לי תשובה, רק הבנתי ששם אני חסרת אונים.

לא ידעתי שאת חוסר האונים הזה הוא מחפש, הוא בונה ומטפח את חוסר האונים שלי, ואני נעלמת.

כל הפסיכולוגים שנפגשנו איתם (בטח יהיה פרק פסיכולוגים, חבל על הזמן) הגיעו איתו לאותה נקודה שבה הוא אמר כמה אני מלוכלכת, לא יודעת לנקות, ובגלל זה הוא לא אוהב להיות בבית, ולא עזר מה שעניתי, הם לא באו לבקר ולראות מי צודק, הוא משכנע הרבה יותר, ומה זה בינינו לנקות את הבית - לא הרבה. אז היינו נתקעים על הנקודה הזו, ומשם קשה כבר להמשיך - אני אומרת שאני אשתדל, הוא שוב מראה כמה אני לא שווה כי הבית לא נקי, הכל באשמתי, הוא ממש בסדר.

אחרי שהוא עזב את הבית פתאום הכל היה מסודר, פתאום לא היו בעיות של נקיון. אמא שלי שתמיד אמרה לי - את יכולה להשתדל בשבילו - פתאום ראתה את האמת, והאמת היתה פשוטה - אני נקייה, מסודרת במידה סבירה, רגישה לאבק בטירוף אבל מתעקשת שלא יהיה ממנו יותר מדי בבית, והכי חשוב - הבית תמיד נראה טוב ונעים להיות בו. נוצר שינוי דרמטי - לא היו יותר בגדים זרוקים בבית, נעליים בכל מקום, חבילות באמצע הסלון או בכניסה שנשארות שם חודשים, מה ששמתי במקום - נשאר שם או הוחזר לשם. פשוט הבית הפך להיות רגיל - עם תנועה של אנשים וחוסר סדר שבא יחד עם זה (אני לא אוהבת סדר מוחלט, וממש לא רואה כשיש בלגן - זה לא בדיוק מטריד אותי), אבל הרבה יותר סדר ונקיון מקודם, פשוט כי מקור הבלגן העיקרי נעלם. ההוכחה היתה חד משמעית, אבל מיותרת - אני תמיד ידעתי.

אם היה אפשר הייתי עושה כאן שלוש עמודות - האירוע, מה אחרים רואים, מה קורה בבית. אבל אין, אז זה ממשיך להיות סיפור.

חשבתי היום על כל מיני דוגמאות קטנות שהיו לאורך כל הדרך. אני חושבת על הדברים האלה בעיקר כי אני רוצה שהבנים ידעו, אבל אין לי דרך לספר להם. חשבתי שטוב שישמרו על קשר עם האבא שלהם, עודדתי אותם לא לנתק קשר, אבל היום אני מצטערת. לא ידעתי אז מה שאני יודעת היום, והנה השארתי אותם עם מישהו שהם מפחדים ממנו, לא יודעים שהם מפחדים ממנו, ואני לא יכולה להראות להם את זה. ניסיתי, הם ישר יצרו חומות מגן, התקיפו אותי חזרה, לא הבינו בכלל מה אני אומרת אלא רק מה שהם שומעים. בנוסף - שנים שהם היו בתוך מערכת יחסים מזעזעת, לא ברורה, כזו שהופכת אותי חסרת משמעות וחסרת חשיבות. היום אני צריכה להתחזק קודם כל בשביל עצמי, אבל גם כדי לתת לבנים שלי אמא חזקה, כזו שיש בה המון ויודעת איך להוציא את זה, אחת שמתייחסים לכל מילה שלה בהקשבה, אמא שלא עובדים עליה, שלא מנסים לחשוף את החולשות שלה אלא נשענים על החוזק. משימה רצינית בשביל אחת שהצליחו לשבור אותה לרסיסים ואחר כך לצחוק על השבירה הזו.

אני עדיין לא מסוגלת לדבר עם ה X, לא יכולה לשים את עצמי במקום של התייחסות אליו מבלי שהכעס מתעורר בי. חשבתי על הרבה דברים שאפשר לעשות, קצת בכל מה שאני יודעת, אבל בעיקר היום אני רוצה לשפוך, כי הרעל הזה אוכל אותי, וקלקל את מצב הרוח בבית. הכי גרוע - אני מוטרדת ולא נמצאת כולי בשקט שלי יחד עם האיש שהוא אהבת חיי, ולזה אני לא מוכנה להכנע. הפעם ה X לא יקלקל לי יותר את החיים. אז נאי ממשיכה לכתוב, אולי יום אחד אוכל לערוך את זה כך שהבנים יוכלו גם לקרוא.

עובדה - בית הספר - הדבר היחיד שהצלחתי להתעקש עליו לאורך השנים - בחרתי בבית ספר מיוחד, כזה שמעט מאד אנשים האמינו בו בהתחלה, ועד היום מעורר מחלוקת.

בחוץ - ה X ראה בבית הספר הזדמנות פז להיות מיוחד, להראות כמה הוא תומך בשיטת החינוך הזו, ציטט את המנהל בכל פעם שרצה להגיד משהו חיובי על שיטת החינוך. נהגנו לשבת עם חברים ותמיד היה עולה עניין בית הספר, והוא היה מתחיל להתרברב בחדשנות של המקום, פתיחות, אנושיות... סיפר כל מיני סיפורים ואפשר היה לחשוב שהוא הקים את בית הספר במו ידיו, שהוא נמצא שם כל יום, שהוא תומך בשיטה או אפילו אחד מעמודי התווך.

בבית - כל פעם שאחד הבנים היה עושה משהו לא לרוחו - "את והחינוך שלך". כאשר אחד הבנים לא ידע משהו - "טוב, אתה לא לומד כלום במילא אז למה שתדע. אם רצה לאיים על מישהו מהם - "אני אעביר אותך בית-ספר" וזה היה האיום האולטימטיבי, תמיד הצליח. במפגשים משפחתיים היה גאה בהם, אבל בבית היה אומר להם כמה הם לא שוים ביחס לאחרים מהמשפחה שיודעים לקרוא בקול רם, שלומדים. הבן הגדול ניסה לעבור תיאוריה ונכשל, חזר ואמר לו שזה בגלל שהוא לא למד כלום, בגלל בית הספר. כשעלינו על כל הדיסלקציות שלהם - אמר שאין דבר כזה, אלו סתם תירוצים, הם פשוט לא רוצים ללמוד ובית הספר מאפשר להם להיות טפשים.

אפילו אחרי שעזב את הבית התנה את התשלום שלו לבית הספר בכך שהבן הצעיר יתחיל ללמוד, אחרת הוא לא משלם. מה שהוא לא רצה לדעת זה שהבן שלו לומד, הולך לשיעורים פרטיים כדי שיוכל להתחיל בלימודים סדירים, כי כל מה שמצאו מסביר את הקשיים שלו. אבל האבא אמר שאין דבר כזה דיסלקציה, אז כנראה שאין.

היום הבנים ממשיכים ללמוד באותו מקום. נאבקים בקשיים האובייקטיביים שלהם על לקויות הלמידה שיש להם, אבל יותר מזה - נאבקים מבלי לדעת, בתדמית השלילית שהוא שתל להם על עצמם, בידיעה שהם תמיד יכשלו - כי זה מה שהוא אמר להם לא פעם. אני רואה את המאבקים שלהם, את היאוש שגורם להם להזיז הכל הצידה, מנסה לחזק ויודעת שהמלחמה נערכת בכלל בחזית סודית, כזו שהם לא מודעים לה, ולא יודעים שלשם מופנה רוב הכוח שלהם. בינתיים הם לא מוכנים לשמוע, אולי כי אני לא יודעת איך להגיד להם. הבעיה העיקרית כמו שאני רואה אותה - הם עדיין נמצאים עם אבא שלהם לפחות פעם בשבוע, עדיין תחת הפחד ממנו, וכל טיפול יחייב אותם להכיר המציאות שהם לא רוצים להכיר בה. אני חייבת מטפל שיהיה כל-כך טוב, שיגרום להם להיות חזקים, מספיק כדי להזיז את האבא שלהם הצידה. (המלצות יתקבלו בברכה).