כל העולם כולו גשר צר מאד, והעיקר לא לפחד כלל

מדהים איך שינוי משתקף במקומות לא צפויים.

אני נכנסת למערך הבלוגיאדה פה ורואה איך אנשים מתחילים להפגש ולא רק על הגג של עזריאלי לשטויות, אלא גם לדברים רציניים חדשים, ולעומת זאת אני הולכת לי לרעות בשדות זרים, מנסה להפוך את האינטרנט למשהו יותר אפקטיבי בפועל, פחות מקום לשים בו רגשות מיותרים או הגיגים משאלתיים.

זה אומר, כנראה, שאני בתפנית רצינית של חיי, סוג של השתקפות, המציאות נראית אחרת.

עוד לא הבנתי מה נכון ומה לא, אבל אם אני נמצאת כאן פחות וכותבת פחות על החירבושים של חיי, אז כנראה שאני בכיוון הנכון.

אם אני נמצאת במקום בו אני חשופה ומזוהה לחלוטין, עומדת מאחורי המילים שלי וטוב לי שיודעים מי אני, זה סימן שיש לי פחות ופחות מה להסתיר. כמובן שנשאר להסתיר את הבלוג הזה, יש בו הרבה פצעים מהעבר, רק מי שגלש איתי לאורך השנים יכול לדעת מה קרה, יכול לחבר את החתיכות לפאזל די שלם. מי שמציץ מדי פעם לא ממש מכיר את כל הסיפור, ובדרך כלל ידע חלקי גורם להרבה דיעות קדומות, צרות נובעות מכך.

מסכמת לעצמי -

הבלוג הזה נשאר חסוי ללא זהותי האמיתית (אבל עם זהותי האמיתית ביותר, כאן חשפתי את מי שאני, בלי שם אבל כל האישיות חשופה).

ככה כדי להעביר את הזמן הלכתי להציץ בבלוגים לידי, אלו שבדרך כלל זכו להצצות ממני ולאחרונה גם שם לא ביקרתי. מה להגיד, איזו הפתעה - הכל כאן כרגיל. אנשים כותבים, העולם ממשיך, הרבה מילים מספרות הרבה סיפורים, ואני תוהה איך יש להם זמן לזה. שוכחת שגם לי היה פעם מקום שכתבתי בו הרבה, שלא היה כל קשר לזמן שיש או אין, אלא רק לצורך לפרוק.

כנראה שהצורך הזה ולך ודועך אצלי, כנראה שהלפרוק כבר לא משמעותי.

בזמנו המשכתי לכתוב כאן כדי לשמר זכרונות, לתעד קטע מחיי. מעולם לא הייתי טובה בתיעוד, ואיני טובה יותר בפינה הנידחת הזו. התיעוד הולך ודועך.

חשבתי שכאן טוב לכתוב הגיגים מוזרים כל מיני, כאלה שצריך ייר בשבילם אבל יותרנוח מחשב, והנה גם הם הולכים כדרך כל הגיג ונשמרים ממני, נשארים בפינה הרחוקה ולא מדגדגים את קצה מוחי.

גם הקיטורים הולכים ונעלמים, אז מה נשאר לכתוב כאן? את החיים היפים? כמה כבר אפשר למלא בשמאלץ את המקום הזה? אני חוזרת על עצמי כבר הרבהה זמן בפוסטי הסקס למשל, כמה וריאציות אפשר לכתוב על מה שאי אפשר לתאר. כנראה שכך זה גם בקשר לחיים - הדמיון משתלט על המציאות והזוגיות כובשת לאט לאט כל חלקה מחיי.

בכל זאת משאירה את הבלוג הזה, הנה הגעתי בשעה מוזרה כדי להחיות אותו מעט, לא ברמה של כל רעי וידידי בוירטואלים (שלא באמת יודעים שהם רעי וידידי, אבל לא נורא) וכן ברמה שלי עצמי שבקושי מגיעה לכאן לאחרונה.

כבר הרבה זמן שאני מתגעגעת למוזיקה ולא עושה כלום עם זה.

לפני שנה או יותר קנינו מערכת טובה לבית, ואני הבטחתי לעצמי שאני חוזרת לשמוע מוזיקה, כי זה עושה לי טוב, ועדיין - המערכת נמצאת בסלון, מחוברת לכל מכשיר אפשרי, אבל אני לא מפעילה כראוי. לעיתים רחוקות אני מוצאת את עצמי שמה דיסק בשבילי, אבל עוד לא כמו שאני זקוקה, ולמוזיקה אני זקוקה כדי להחלים.

לאחרונה אני שומעת במחשב את רדיו נמסטה, בדרך כלל יש שם מוזיקה שאני אוהבת לשמוע - החל ממשהו שקט ומדיטטיבי ועד למוזיקת עולם. יש קטעים שאני מכבה ומחכה שיעברו, אבל לפחות עכשיו יש לי צלילים שמקיפים אותי. זו התחלה מצויינת, נראה לי שככה עוד מעט אעשה סדר בדיסקים ששרדו את הגירושים ואחזור לפזז ברחבי הסלון הגדול של הבית הזה.

כדי להיות רצינית עוד יותר - שמתי את ה Tool-Bar של הרדיו הזה, ועכשיו בלחיצת כפתור יש לי מוזיקה.

פשוט נפלא!

ממליצה לכם להתחבר גם כן.

באופן אקראי בחרתי חודש בבלוג

8 דפים של 8 קטעים כל אחד

התחלתי מהדף האחרון, מהקטע האחרון

שהוא היה הראשון לאותו חודש,

ומשם המשכתי קדימה.

אני זוכרת את התקופה

אבל בעיקר דרך המילים

שהופכות גם את הקשה ליפה

בדידות של אישה נאהבת בחשאי

קושי של אישה מתגרשת

לְבַדוּת משובחת ואישית.

להיות לבד היה נכון

לקבל את הזמן שלי, להיות אני

בתוך כל הבלגן זה השאיר אותי שפויה

איזה מזל שפתחו את עידן הבלוגים.

המוזר מכל -

הרבה מהרצונות שלי אז התגשמו עד היום.

מוזר?

אני כבר שנים אומרת שמה שאני רוצה מצליח

רק הדרך מוזרה

אולי אני צריכה לרצות את הדרך יחד עם התוצאה

והחיים יהיו נוחים יותר.

פתחתי בלוג לצורך פורקן

הפכתי אותו ליומן מסע

ועכשיו זה תיעוד הסטורי.

מה שבלוג יכול לעשות....

מה העתיד של הבלוג הזה? שלי דרכו?

לא חושבת על זה אפילו

מאפשרת ליקום להשתעשע (אבל דיר-באלאק - שיהיה קל!)

בא להגיד שהצטיירה לי תמונה חדשה בראש

והמחבוא הזה מתחיל להתרחק מהתמונה הזו

אני פחות ופחות נמצאת פה

הולכת למקומות בהם אני מזוהה בלי מסיכות

כי אין לי צורך במחבואים.

איזה יופי.

דברים מתקדמים בהתאם ללוח הזמנים שלהם

מקומות משרתים מטרות שונות

והמקום הזה חיבק אותי במשך כמה שנות כאב

עשה את העבודה היטב

ועכשיו העבודה נעשתה, אפשר להתקדם הלאה

למצוא את פעימת האושר הגדולה.

אם אני לא כאן זה כי אני חשופה במקום אחר,

אבל משאירה את המחבוא לרגעים של שקט.

ברור שאגיע לפעמים (משאירה את הדלת פתוחה לרווחה).

פעם עוד הצלחתי להתעדכן בכל העולם הנקרא רוחני. היום זה בלתי אפשרי, כל רגע נולד משיח חדש, כל שניה נוצרת שיטה חדשה, בכל יום קמה כת נוספת המושכת את האנשים אל האושר המושלם.

תיאוריות נבנות כמו לגו של ילדים, ללא הפסקה חלקים חדשים מומצאים מדי יום, תוכניות פעולה נכתבות כל ערב, פשוט גשם אינסופי של תיאוריות והבטחות לחיםי השלמים / מושלמים / כל הגדרה חדשה שעוד לא מצאתי.

פעם חשבתי שאני יכולה להביא משהו שאף אחד עוד לא הביא

היום אני רואה שאין בזה צורך

כולם חושבים לפני על המצאות חדשות

אני בקושי נמצאת כדי לחיות את החיים שלי

ולגלות שכל יום מותר לחיות אותם אחרת -

בחופש, בלי חופש, בתנועה, בלי תנועה, במחשבה, בלי מחשבה....

האמת - נמאס כבר.

אני מחפשת שקט, נדמה לי שיש לי היום הרבה מהשקט הזה.

אני יכולה להפסיק לרוץ אחרי המשימה הלא מוגדרת הזו,

נראה לי שאני מוותרת והולכת הביתה, מתחילה לחיות את חיי.

לא שאני יודעת מה פירושו של זה, אבל נמאס לי (מזמן בעצם) מעודף המילים הזה.

הרשת מאפשרת תחרות מילים.

מילים סטריליות

אין מגע

אין להתפרץ למילים של השני

יש רק נימוס פוליטיקלי קורקט - אף אחד לא מתפרץ לשני

ואם כן - מוחקים אותו

אי אפשר לדבר יחד

אי אפשר להקליד מילים על מילים

אי אפשר לת אינטונציה למלים הכתובות

אפשר רק לכתוב

וזה מתחיל להיות עקר כל-כך, חסר טעם, חסר עניין.

מצאתי את השיטה הבדוקה -

כותבים משהו

מוסיפים לזה חוות דעת של אחרים שמתפעלים ונדהמים מהכתוב

מוסיפים דוא"ל ומבטיחים חברות

מפארים ומהללים את הכותב -

והנה שיטה חדשה יוצאת לדרך.

האינטרנט פתר את בעיית המגע

אני שייכת לעולם הישן, אני צריכה מגע

מצליחה להשתלב כאן ממש יופי

אבל לא מתקדמת קדימה ללא המגע הישן והטוב.

עכשיו לפתור את הדילמה (פשוט ביותר)

להעזר במסך להגדלת התפוצה

להתעלם מהמסך לצורך החיים.

בקיצור - אני צריכה לנוח.

כבר כמה שנים שיש לי את המקום הזה.

הכי הרבה ביקרו בו כשהתגרשתי

הכי פחות כשהרהרתי

טיפה יותר ברגעי אופטימיות

עוד קצת יותר בסיפורי יום יום פסימיים

ועוד יותר בסיפורי אהבה וסקס

אבל עדיין הקושי מנצח.

אנשים אוהבים דרמות

אז מה הפלא שכך מתנהל העולם?

כמו פושעת נמלטת ברחתי מהחיים, מחפשת מקום לשים בו את כל "פשעי"

לכתוב את נישואי האומללים, את גירושי הקשים, לבכות במילים.

כמו בספרי רומן רומנטי ישנים שקוראים תוך שעה וחצי באתי לכאן,

לכתוב את זוגי, אהבתי הנפלאה שבאה פתאום

זה שהציל את חיי, זה שרואה ומכיר את הבלוג מיום שהזמנתי אותו.

הישרא בשבילי התחיל כי רציתי להיות לבד

לכתוב את האמת שלי בלי עכבות, לראות הכל מול העיניים.

את הלבד איבדתי עם הזמן, כשבאו חיבוקים של נחמה וחיוכים של אור

את האמת אני משאירה תמיד, לא מסננת את מילותי, גם אם קשות לפעמים.

מקום מפלט הישרא הזה

וגם מקום של אהבה

כמה נפלא שהיריב חשב על זה לפני חמש שנים

איזה מזל שנענע נתנו לו בית

ויופי שאפשר להמשיך ככה עוד ועוד.

יצא לי מתוק למדי

נו, לפעמים מותר להיות סכרינית לגמרי

לפעמים הדברים מתוקים וזה לא מזיק אפילו

רק טעים!

תודה ליריב האנונימי המפורסם ביותר שאני מכירה / לא מכירה

ותודה לטליק על העבודה המסורה של החום :)))