כל העולם כולו גשר צר מאד, והעיקר לא לפחד כלל

החיים בשנים האחרונות פיתחו אצלי קוצים ארוכים במיוחד, מושחזים להפליא,

ואני שולפת אותם בכל מצב של פחד הכי קטן שיש, משליכה לעבר האוייב,

כל אוייב, גם אם הוא לא באמת אוייב, רק כדי לא להפגע שוב.

רוצה לפשוט את הקוצים האלו, להרגיש בטוחה ביכולות שלי לחיות בעולם.

למחוק הרבה תובנות מיותרות שרכשתי בחיי רק כדי לשרוד

להעיר מחדש את התובנות הישנות שהרימו אותי לעולם יפה יותר.

לקוצים של הדורבן שני צבעים, שחור ולבן

להתמודד עם אוייבים מכל הכיוונים, אלו של הרוע, אלו שמתחזים לטוב

מתחת לקוצים יש נשמה אמיתית, בלי קוצים היא תמות

ואני כבר לא בחוץ אי שם, אין אוייבים סביבי, לא צריך יותר

אז איך דורבן פושט את הקוצים שלו

בלי למות קודם?

ישבנו ודיברנו בסלון, ואז ראיתי אור במקום שלא היה אמור להיות אור. זה היה די מוזר.

הזוגי שאל אותי מה קרה, עניתי שראיתי אור

אז הוא אמר

יהושע בן-נון

מה אתה רוצה?

הוא בא אליך, אז תדברי איתו.

השיחה ההזויה הזו נמשכה עוד קצת

ואחרי שהסכמנו כל אחד לעצמו על מה שהוא אומר

הלכתי למחשב שלי והוא נשאר במחשב שלו.

אני מבקשת שהוא יהיה בריא כמו שהוא יודע שהוא בריא.

ואז נרקוד כמו שהוא יודע שהוא רוקד

נטייל כמו שהוא יודע שהוא מטייל

ונראה עולם בלי מגבלות.

אני עדיין רוצה לראות עולם? משהו שחשבתי עליו לאחרונה

אולי גם זו רק תפיסה ישנה שכבר לא שייכת לי

צריכה לבדוק את זה.

פישלתי, לא כתבתי שני דפים היום.

הולכת לכתוב.

תיקון - עברתי על שלושה דפים. זה נראה לי ממש לא טוב התוכנית הזו,

אבל אני תמיד מחמירה מדי אז קודם כל אגמור לכתוב את מה שיש

ואחר כך אפנה לחברה שלי שתרגיע אותי ותוסיף את החסר, אם חסר.

לימדתי היום במקום של פעם

בסוף הלימוד היו 5 דקות של שקט, מדיטציה.

החזיר אותי לזמנים ההם, לשיחה עם אחד המלווים הידועים שלי.

אמר לי שהכוס שלי מלאה, עכשיו אני כמו אלה שאני מלמדת

לא מוותרת על הידע הישן לטובת החיים החדשים

נותנת לפחד להשאיר את הכוס מלאה.

הגיע הזמן לרוקן אותה, להתחיל למלא חדש.

ככה הפחד יכול להתחלף בדברים אחרים, אפילו אולי יותר קלים...

5 דקות שהוא שטף אותי, ואני יושבת בעיניים עצומות ומחוברת רק אליו

נזכרת כמה זה טוב להיות ככה. כמעט ומוכנה לרוקן את הכוס

כדי למלא אותה לאט לאט שוב בזכרונות חדשים כאלה.

יש על מה לחשוב.

מה אני רוצה מהעולם?

אני רוצה שיאהבו אותי כמו שאני חושבת שצריך לאהוב אותי

ומי שלא אוהב אותי בדרכי נתקל בקושי

אני משדרת אי שביעות רצון

אני מרגישה שמשהו לא בסדר

אני רוצה אחרת אבל לא יודעת איך להגיד

כי הם אוהבים אותי בדרך שלהם

והיא פוגעת בי ולא אוהבת.

ממש כמו האלרגיה שלי

תגובתיות היתר המנוולת הזו

שלוקחת את שארית החשיבה ההגיונית

מצפה אותה בפריחה וקוצר נשימה

ומשכיחה ממני את העיקר

שאם אוהבים אותי

אז לא משנה איך אומרים לי את זה

העיקר להבין את הכוונה מאחורי המילים.

נפגעתי כל-כך קשה כי שייכתי אהבה

למקום שהיה נטול אהבה.

חשבתי שאם אני נותנת סיכוי לאהוב אותי אחרת

אז אני נפגעת כמו שנפגעתי לאורך חיי.

זה יכול לקרות, אבל יש יותר סיכוי

שאתן לאנשים צ'אנס לאהוב אותי

כמו שהם מסוגלים

ולא כמו שאני חושבת שאני ראויה.

זה יכול להיות פשוט

אם לא אעביר ביקורת על האהבה שלהם

אם אקבל את מה שהם מסוגלים לתת

כמקסימום שלהם

ולא בהשוואה אלי.

זה יכול להיות פשוט

אם אצא מהמילכוד העצמי שלי

שרוצה שכולם יהיו טובים אלי

שהעולם יהיה לשם שינוי כמו שאני מבינה

ולא כמו שקורה כל הזמן

שפה אחרת שלוקח לי זמן לקלוט, לתרגם ואז להבין.

זה יכול להיות אפשרי

אם אני אזכור את מה שכתבתי כאן

גם ברגעים שהרגש משתלט

ומשכיח ממני את כל ההגיון.

(נכתב לאחר שהשגתי את מה שאני רודפת אחריו כבר כמה שנים, ולא מרגישה שום סיפוק שהשגתי אותו).

הכל חדש

רשימה של כל מה שאני רוצה השנה, לפי לוח זמנים, תמונות, כל הדברים שאומרים לעשות ואני עושה רק בדמיון.

הפעם ישבתי עם הזוגי ורשמתי מה כדאי שיהיה. גיליתי שאני לא רוצה הרבה, גם הוא לא, אנחנו די מסתפקים במועט, רק שהמועט הזה נצרך באופן מיידי, ולוח הזמנים לחצי שנה הקרובה אמור להגשים לנו את הכל, מהר וטוב.

מה אני-אנחנו רוצה-רוצים לחורף הקרוב:

שהפטנט יעלה על דרך המלך לייצור והפצה כבר בחודש הקרוב

לקבל תשלום ראשוני על הפטנט הזה, גדול מספיק כדי לייצב אותנו בחיים

שהבריאות תחזור לעצמה, עם ראייה חדה, נשימה צלולה ותזונה מרגשת שתסיר 3 ק"ג לפחות ברבע הראשון של השנה.

לאתר את האדמה עליה יעמוד הבית העתידי שלנו

לחגוג את ההצלחה באילת עם הבנים כבר בפברואר

ולצאת לאירופה (פריז, ונציה) לחגוג את יום ההולדת שלו

להתחיל לספור את המטרים החיוביים בכנרת.

מה אני-אנחנו רוצה-רוצים לאביב הקרוב

האדמה שבחרנו עוברת להיות על שמנו, לאחר ששילמנו וקיבלנו בעלות עליה. מתחילים לתכנן את הבית עצמו.

הפטנט גורף רווחים ותשבוחות ברחבי העולם ,אנחנו נהנים משני הדברים גם יחד.

מתחילה לעבוד על הפטנט הבא, יש כבר ספונסר, יש גם כיוון כלכלי חדש.

אנחנו לוקחים את אמא שלי לטיול בסין, נהנים מהפריחה, הנופים המרתקים, האנשים והאוכל.

חברים מתחילים להגיע, נפגשים באופן קבוע. מתרחב מעגל האהבה סביבנו.

הבריאות ממשיכה בכיוון הנכון לבריאות שלמה, הקמטים מתרככים.

הבנים שלו ושלי מתקבלים ללימודים שהם בוחרים, מתכננים את השנה הבאה במקום חדש.

מה אני-אנחנו רוצה-רוצים לקיץ הקרוב:

מסיימת לפתח את הפטנט-רעיון השני, הכל מוכן להתחיל לבצע.

הזוגי נהנה להיות בבית ולהשקות את הגינה, יש מים בכנרת ויש מים להשקייה.

הכנסה חודשית קבועה נוחה נוצרת בעקבות הצלחת הפטנט

הבורסה מתחילה להתייצב וגם אנחנו בתוכה - נהנים מהרווחים.

תוכניות הבית עוברות את הועדות והתשלומים הנדרשים, אפשר להתחיל לבנות.

אנשים באים להתארח, הרבה אהבה ושמחה מסביב

חופשה קלה בחו"ל, אולי אפילו ארה"ב עם הבנים (יש להם ויזה. אפשר).

מה אני-אנחנו רוצה-רוצים לסתיו הקרוב

הפטנט-רעיון החדש יוצא לדרך, ההתחלה מעידה על הצלחה עתידית בארץ ובאירופה.

הבית שלנו בשלבי הקמה, מוצאים פתרונות מקוריים לעיצוב ותכנון.

רעיון חדש מתחיל להתגבש לקראת פטנט חדש שימשיך את הראשון.

כאשר הכל טוב גם הבריאות נכונה.

אנחנו מוקפים אהבה, בתוך הבית ובחוץ.

השקט הכלכלי מתקיים ויציב, יש מקום לתת לאחרים את הטוב שאנחנו יכולים לתת.

מתחילים לחשוב על האנרגיה ההיא שמצאנו, לתכנן את הוצאתה לאור, אבל זה לשנה הבאה.

הפוסט האחרון לשנה הזו.

עכשיו זמנים קשים יחסית, אז השנה כולה מושפעת מהעכשיו הזה.

אני מקווה שהדלת שנסגרת על 2008 מאפשרת לפתוח דלת חדשה ואופטימית לשנה הבאה.

ספירת שנה לפי הלוח העברי כוללת בעיקר את ימי ההולדת, את החגים, את השמחות.

ספירת הימים לפי לוח השנה הנוצרי היא הספירה העסקית, הפגישות נרשמות ביומן השנתי, המעקבים וכל השאר.

מכיוון שנסגרת שנה של 8, אני מקווה שכל מה שהיה בה ישאר בעבר

נפתחו תיבות שהיה עדיף שישארו סגורות, ולכן בסגירת השנה אני מקווה שיסגרו ודי.

מכיוון שנפתחת שנה של 9, אני מקווה שכל מה שיהיה בה ימלא אושר וטוב

אני מקווה שכל הדברים החומריים יצליחו השנה יותר מבעבר,

שהפגישות עם רופאים ודומיהם יתמעטו למינימום שגרתי,

שכל מה שרושמים בלוח הזמנים לפי שנת 2009 יהיה בכיוון החיובי.

יוצרת תמונות בתודעה, כאלו שמחייכות אותי, ומקווה שהשנה תגשים אותן אחת לאחת.

יש אחד שכתבו עליו שחטף שתי מכות רציניות בראש בהפרשי זמן, והיום הוא מרפא אנשים באנרגיות.

יש את ביירון קייטי שהיתה בדיכאון עמוק לאורך שנים ואז הגיעה להארה משלה.

בטוח יש עוד הרבה כאלה, שמשהו זעזע אותם עד כדי יצירת קצר כלשהו, ומאותו רגע הם השתנו לחלוטין.

כאילו כבה איזה חלק שכל הזמן מחזיק את ה"נורמאליות" יציבה, וכשזה נעלם - יוצא דבר חדש ו"לא נורמאלי".

הם לא מנותקים מהמחשבה, כי הטיפול שלהם ממוקד מחשבה לחלוטין, אז זה לא לעמוד מהצד ולתת לאנרגיה לזרום, אלא להיות שם אבל עם עוד משהו שהשתחרר ועכשיו זורם יחד עם המחשבה.

אני יודעת שיש בי חלק שמרפא בקסם

אני יודעת שיש בי תובנות שרק מחכות לצאת

אני עובדת עם המחשבה בלי להתעמק בזה, אבל אין לי משהו משוחרר שמצטרף לעסק.

אני לא באמת רוצה להיות במיטה כל היום בדיכאון מוחלט, או לחטוף אבנים בראש כד ילשחרר, נראה לי שאפשר גם אחרת. אני מחפשת את האחרת הזה.

אתמול הבנתי גם מה היה כל-כך טוב בפונה -

קודם כל זה הזכיר לי את החלק הטוב של ילדותי - מקום שבו הכל מתבצע בלי שאהיה אחראית על זה - האוכל, הנקיון, הכביסה וכל שאר השירותים. אחר כך - אנשים דיברו שם את השפה שלי, לא הייתי צריכה להסתיר מי אני, וזה היה בסדר, הייתי חלק מהמקום באופן טבעי. אני לא זוכרת שאי פעם הייתי חלק ממקום כמו שהייתי שם, ממש התאים לי. נכון שהייתי זמן קצר ביותר, אבל זה הספיק כדי לצוף בתוך תחושה של אושר.

אז מה עכשיו? הרי כבר אין קיבוץ, ואין מקום שיש בו אנשים המקבלים אותי כמו שאני (אפילו האשרם שבהתחלה התאים - הפך להיות מרכז פסטיבלים) ובין שאר הרוחניקים אני לא מוצאת את עצמי.

היה לי מפגש בסופר עם מישהי מהקיבוץ, פעם ראשונה שהיא פוגשת את הזוגי. היא שידרה לי במילים מפורשות שהזוגיות הראשונה שלי היתה יותר טובה. נו, מה אפשר להגיד לה - תקראי את הבלוג ותדעי את האמת?... אז עזבתי את זה ונפרדנו בחיוך. בבית שמתי לב שהעניין השאיר בי מתח כלשהו, ובדקתי מה מטריד אותי. האישה הזו מייצגת את העולם הישן שלי, זה שתמיד היה לי חשוב להיות מקובלת בו, להיות חלק ממנו. היא לא מכירה אותי, מעולם לא הכירה, אבל חרצה דיעה (בורה ומטופשת למדי) על מי ומה אני, וזה מה שמוליך את ההתנהגות שלה. כמו רוב האנשים בקיבוץ בעצם. לאורך השנים זה היה ממש חשוב לי, אבל פתאום הבנתי שהחשיבות הזו ישנה, שהיא לא רלוונטית היום, שאפשר לשחרר אותה. הנורמות הקיבוציות עצרו אותי, ואין כל סיבה להמשך להחזיק אותן ברקע. אני יכולה לשחרר אותן ולהמשיך להיות מי שאני, בלי כל מיני תחושות אשם שאני לא מתאימה לקבוצה, שאני שונה.

אני גאה להיות שונה, ואני בטוחה שאני נורמאלית לחלוטין עבור אלו שאני דומה להם. איך אמרתי - היא לא הקהל שלי יותר.

הגדרות:

יקום: זה הכל - אני, אלוהים, אתם, המקום הזה, כל המקומות המוחשיים והוירטואליים והאחרים... הכל.

אני: מה שנתפס בעיני כאני, מה שהיקום מגדיר אותי.

היקום מתנהל בדרכו, קורץ אלי לפעמים, שוכח ממני לפעמים, אנחנו שלובים בדרך כלל.

אני מתנהלת בדרכי.

אני אוהבת להתווכח עם היקום, זה נותן לי משמעות מיוחדת בתוכו, אני מחפשת את המיוחדות הזו.

כשאני לא מתווכחת עם היקום אלא מתנהלת איתו בקצב שלו מתוך הסכמה - הכי טוב לי.

למה אני מתווכחת?

כי אני פולניה?

כי אני עם שריטות ואני נותנת להן לשלוט?

כי המחשבות שלי רצות לפני ומשכנעות אותי ללכת אחריהן?

או הרגש פורץ קדימה ולא מאפשר לי לחשוב, פשוט מושך אותי אליו?

הכל נכון,

אבל העובדה היא שהיקום ואני אותו הדבר,

הוא קצת יותר גדול, אבל הגרעין שלנו אותו הדבר,

אז הוא אני, ולהתווכח עם עצמי זה מצחיק.

טוב, עכשיו אני צוחקת.

אכלתי מרק כתום, פעם ראשונה שהכנתי בסתיו הזה,

מסמנת לי את החורף.

עכשיו כולי מזיעה.

מי אוכל מרק כתום כשחם בחוץ?

אני, כי יש עננים וזה עושה לי טוב הקדימון החורפי הזה.

מבטיחה לעצמי להפסיק להתווכח עם היקום יותר מדי.

אני לא יודעת לקיים הבטחות.

היקום יודע את זה וצוחק עכשיו

אני זו אני עם הויכוחים המטופשים שלי, ועם האושרים הקטנים שלי שחוזרים אלי סוף סוף.

אוהבת את היקום

אוהבת זה טוב.

סליחה יקום גדול, לפעמים אני ממש בלתי נסבלת.

תודה שאתה קיים.