כל העולם כולו גשר צר מאד, והעיקר לא לפחד כלל

שבועיים רק ירקות

חיובי:

אין כאבים ותחלואים רגילים

לא עולה במשקל

פחות חיובי:

אני חלשה,לא מצליחה לעשות פעולות פיזיות של ממש (מחשב לא נחשב).

היום פעם ראשונה בחיים שהיה לי לחץ דם גבוה סתם ככה.

אני רעבה, משהו לא מספק באוכל, אפילו שלא חסר.

קר לי.

לא יורדת במשקל למרות שאוכלת כמעט אך ורק ירקות.

אז הבוקר לאור מצבי הבריאותי החלוש אכלתי פרוסת לחם.

בינתיים טעים לי בפה, נראה מה יהיו התוצאות בהמשך, אם יהיו.

ביום רביעי חוזרים למטפל לקבל המשך.

להחזיק מעמד עד רביעי.

לפי הכתיבה שהיתה פה בשנתיים שחלפו, אפשר לראות שמעט נכתב כי הרבה השאיר צלקות והכתיבה לא היתה בנמצא.

אמר לי לפני יומיים - החיים לא מחייכים.

לשמוע את זה ממנו זה כמו לשמוע הר מהרהר.

אני אומרת את זה כבר המון זמן, החיים לא מחייכים, אבל לי מותר לקטר. הוא לא מקטר, הוא אומר מציאות, ועצוב לי שזו המציאות שיש להגיד.

החיים לקחו לעצמם את הזכות לא לחייך אלי

אבל אחרי שנתיים נמאס להם, הם מתחילים להשתעמם.

אני פשוט מתחילה להשתגע (או ממשיכה, תלוי מאיזו נקודה מסתכלים)

ומה כבר אפשר לצפות ממשוגעת לעשות?

אתמול עלה רעיון נוסף לפרנסה, ובינתיים ממשיכה לקבל נדבות ממנו.

גם אמא שלי תומכת בי, כמה עצוב, והבן הצעיר הלך לעבוד שיהיה לו משהו לכיס בלי לבקש.

היום אני ממשיכה להיות חולה, בעיקר כי הרופא אמר שזה יקח זמן, ומי אני שאשבור לו את המילה. אז המון תה, מרק, ואוכל ממילא אסור, רק ירקות, אז הגוף עובר תהליך ניקוי גם אם לא חשב על זה בעצמו.

המוח חוזר להיות בלונדיני, איזה כיף שלא צריך לחשוב יותר מדי, רק לכתוב.

הולכת לכתוב כמה אנקדוטות לקינוח, שיהיה חיוך על הפנים.

החלק הקשה ביותר הוא לדעת שהכל לא אשמתי.

לצאת ממסגרת של אלימות גורמת למחשבות נוראות על אחריות

איך יכולתי לעשות את זה לעצמי, איך לא שמתי לב

איך הסכמתי, איך גרמתי לילדים כזה רוע ולא הייתי שם

איך ואיך ואיך

ואז אפשר לראות את הצד השני -

עשיתי כל מה שיכולתי לעשות

הייתי שם, עזרתי, הגנתי, תמכתי, שמרתי מכל רע

עשיתי כל מה שיכולתי לעשות

פשוט אי אפשר היה יותר מזה

ועשיתי את החשוב מכל - אחרי שהלך לא נתתי לו לחזור.

איפשרתי לי ולהם לצאת לאט לאט מהמלכודת.

גם היום אני הכי טובה להם שאפשר,

מגוננת מרחוק, שומרת, דואגת, הכל נשאר אבל בשקט

נותנת להם לחיות את החיים שלהם, לגדול, להתפתח.

הוא הפסיק לשלם והם ניתקו איתו קשר, כרגע שקט.

כמה טוב שכך.

הם לא צריכים יותר ללכת אליו, כבר לא ילדים קטנים

ורואים את התוצאות של הרוע שלו המתרחק, רואים איך הם גדלים

סוף סוף היופי שלהם עולה בלי הפרעה.

כמה חבל שהחיים הביאו להם אדם כזה

כמה חבל שהטוב שלו נעלם ונשאר הרוע

כמה חבל שלא היתה לי אפשרות לשנות

וכמה טוב שאני כותבת כאן את הידיעה שעשיתי הכל ויותר

וכל הכבוד לי שהצלתי אותי ואותם מחיים גרועים הרבה יותר.

עכשיו רק לחיות בשלום עם המורשת הדפוקה שלי

עם המשפחה הלא תומכת שלי

או בעצם בלי המשפחה שחשבתי שתומכת וגיליתי הפכים קשים.

יש עוד המון כאבים

החיים ממש לא מחייכים אלי

אני ממשיכה ליפול לתהומות אבל יוצאת קצת יותר מהר

הזוגי עוזר ותומך ואוהב ונמצא בי ואיתי

עוד אין אופטימיות, האמונה קלושה,

אבל אני עונדת את התליון שלו ומגינה עלי

ומאפשרת לדברים הטובים להצטבר, רק שיבואו.

אני ממשיכה לנסות כל הזמן להרים את המקצועות שלי כדי שאוכל להרויח סוף סוף משהו

מתיאשת אבל ממשיכה, לא מתיאשת מדי וממשיכה, הולכת ונפגשת ומספרת ואומרת

שואלת, מתייעצת, מפרסמת, מבקשת עזרה.

מבקשת עזרה.

יום אחד המאסה הקריטית של כל מה שאני עושה תפרוץ קדימה ודברים יתחילו לקרות.

שאלו אותי שלשום מה החלום שלי,

לכי תסבירי להם שהחלום הוא לשלם לבד את שכר הדירה

לקנות בסופר את הקניה הרגילה ולא להחנק כשחותמת על האשראי

לדעת שאפשר לצאת לשתות קפה בחוץ יום בשבוע ולא לפחד להזמין משהו נוסף

לתת לבנים שלי אפשרות לבלות, לקנות להם בגדים נורמליים ולא רק יד שניה

החלום הבסיסי הקיומי

כרגע לא יותר מזה.

את כל חלומות הגאולה לעולם אני משאירה לאחר כך

קודם כל שיהיה מספיק כסף כדי לחיות.

אחר כך לחשוב על לקנות בית, מקום לגור בו בלי לחשוב על המוביל הבא

על הזמניות הבאה.

אחר כך לשפר קצת את תנאי החיים

אחר כך להיות רגועה, לישון בשקט

ולפני הכל לחיות.

פשוט לחיות.

שלא ימות לי אף אחד

שלא יחלה לי אף אחד

שלבנים שלי יהיה טוב

שלאהובים שלי יהיה טוב

ובסוף, בשקט בשקט

אני חולמת להרגיש שוב.

להבריא בעצמי.

אחרי יומיים של תפוזים הליחה השתלטה על הגוף, הוירוסים חגגו, השפעת הגיעה.

כמה כדוריות של הומיאופתיה, המון קיטורים, עייפות, מחשב, מנוחה, קיטורים, שתיה, מרק (שחרק מהדיאטה אבל עזר מאוד) ועוד קיטורים, וביום שלישי כבר הרגשתי הרבה יותר טוב. דיברתי עם הרופא המיוחד ובטלפון הוא אמר לי - נו, זה שפעת. לא נורא.

עברתי לתפוחים עם ביצים והמצב התייצב.

ביום רביעי חזרנו אליו, הוא ישר אמר לכל אחד כמה ירד במשקל, נתן הוראות להמשך, אמר לי שיש לי וירוס (חשבתי שעבר) והוא עמוק בגוף, יקח לו זמן לצאת, לשתות הרבה תה, דבש, להוסיף קצת וודקה לקינוח (תה לפני השינה עם שתי כפיות דבש ושתי כפות וודקה... ממש תרופה :P) והוירוס יצא מהגוף. אמר גם שזה הוירוס חזירים הזה, אז ישר נכנסתי ללחץ ואמרתי שמתים ממנו, הוא צחק והרגיע.

הוסיף לנו ירקות לתפריט, ואמר ששבועיים להמשיך ככה, שנרד עוד קצת במשקל ונמשיך להבריא.

בינתיים הבריאות שלי משולבת עם וירוסים, בריאות מוזרה ביותר. נו, אז יש לי חזירים בגוף, רגועים, יוצאים החוצה עם התה, ואני לא נראית כמו חולה, לא מתנהגת כמו חולה, אבל יותר חלשה.

חוץ מזה המון מחשבות אחרות מחפשות מקום להיות בו, אבל כל פעם שניגשת להקליד הכל שותק.

מחפשת את המקום הנכון לכתוב בשבילי את מה שרץ בראש.

הפיכות במצרים ואני מפחדת ממלחמות.

אחרי פגישה נוספת אצל המטפל המוזר שמצאנו, אמר ששנינו צריכים לרדת במשקל.

אז עכשיו למשך שבוע אנחנו על תזונה מטורפת -

תה מיוחד שנותן דברים טובים ומוריד תיאבון

3 ביצים

3 תפוחים

.

.

.

.

זהו.

אין יותר מזה,

ולמרבה הפליאה אכן אין רעב,

רק תחושת חוסר של אוכל שמתחשק לנשנש.

בינתיים אני יורדת בערך קילו ליום, מצחיק, נחמד,

אחר כך יבואו הירקות

אחר כך נראה.

ביום רביעי מקבלים הוראות חדשות

בריאות חדשה

ושעשוע בחיים.

מסתבר שלא צריך לאכול הרבה כדי לשרוד.

שלשום אחר הצהרים מישהי באה לקבל טיפול, היה מוצלח ונעים.

מיד אחרי שהלכה הרגשתי חלושס.

בלילה ההרגשה הסתבכה, בבוקר למחרת כאב הראש, ניסוי ותהייה מיקד על מיגרנה.

לא בעיה, לוקחים חצי כדור וזה עובר.

לקחתי חצי כדור וזה לא עבר.

עברו שלוש שעות, עוד חצי כדור, עוד שלוש שעות

הכאב עבר הלחץ נשאר,

כלומר - אפשר לתפקד אבל רק בחצי יעילות, העומס מכריע מהר מאד וחייבת לנוח.

אומרת לעצמי שעד הלילה זה יעבור.

בלילה שוב מיגרנה

הפעם לא מחכה לבוקר, עוד חצי כדור.

שעה וחצי אחרי - כאב מפלח את המוח, אני מתעוררת ומתחילה לדמיין קטסטרופות

מצמידה את הקרח לראש וממלמלת "רק היום לא אדאג"

אומרת - מחר זה מחר, אין מיגרנה, לקום נקייה.

היום בבוקר, מתעוררת ותוהה מה התזוזה הבאה תביא

האם מרגוע או לחץ חדש.

נושמת ומחכה להתעוררות של הגוף, יש שרידים קלושים של היומיים האלה

קמה ומרגישה באופטימיות זהירה שיותר טוב, הכאב חלף, הלחץ כמעט נעלם.

מעולם לא היתה לי מיגרנה במשך יומיים

החמסין ניצח הפעם בגדול.

עכשיו יותר טוב, הבנים מגיעים לכבוד יום ההולדת, ביקשתי פיקניק והם יארגנו משהו ליד נחל כלשהו.

עכשיו מתבוננת מסביב ורואה -

הגדול יגיע בצהרים

האמצעי הוקפץ לצבא בגלל סיבות טפשיות, יחזור מתישהו בצהרים גם

הצעיר ישן אחרי שבוע עמוס ביותר.

הפעילות תתחיל בצהרים, נותן לי זמן התאוששות נוח.

עדיין כותבת עם שגיאות הקלדה רבות, טוב שאפשר להגיה לפני שליחה לקהל הרחב.

רק 9 בבוקר, מרגיש לי כמו צהרים, עוד יש דייסה בראש אבל בשלבי חיסול.

יותר טוב.

מתחיל חודש חדש, בקודם לא ביקרתי כאן כמעט, הבריאות השפיעה על מצב העניינים.

אני חוזרת לכאן בשעה מוזרה ביותר, רוח מטורפת בחוץ תלשה את אחד העמודים והלכתי לשחרר אותו ממה שתלוי עליו כך שלא ידפוק על הגג-תקרה של חדר השינה, ובכך התעוררתי לגמרי.

הזוגי כנראה הצליח לשחרר אבן מהכליה, אלא שבדרך סבל מכאבים מטורפים למשך כמה ימים, והתאוששות שנמשכת בעצם עד היום, בתוך שגרת החיים.

כשהיינו יחד במיון התערערה לי הראיה. עד עכשיו אני לא מבינה מה גרם לזה, והרופאים גם כן לא מצליחים למצוא שום דבר שיכול להצביע על המקור או על פתרון. עברתי הרבה בדיקות שרק מראות כמה אני בריאה, ונשאר לעשות MRI כדי לשלול נוכחות מיותרת של דברים בגזע המוח שלי. עוד כמה ימים לבדיקה ונראה מה זה אומר.

לפני יומיים הלכתי למטפל מתחיל, טעות שעשיתי, כבר לילה שני שאני קמה בשעות האלה שהן לא השעות שלי, ואני ערה לגמרי. לעיניים זה לא עזר... אז אני פה, הזוגי תיכף קם, אולי אחזור לישון אחר כך על הפופים או משהו כזה, אבל כרגע כואבת לי הבטן (הביוץ הזה מטמטם כל חודש מחדש) וכדי להעביר את הזמן אני כאן.

וזה סוף החדשות.

מחפשת את הראיה השניה

זו שמשרתת אותי שנים רבות

אבל נעלמה בראיה הישנה

מילים ברורות בתוך עולם מטושטש

מחפשת נוכחות ומרגישה מתוך הכרח

את הנוכחות המקיפה אותי

רגילה אליה, לא מתייחסת.

השמיעה מיד מצייתת לחוקים

צפצופים נובעים ממקורות לא ידועים

המוח מתעתע, תאים ישנים רוקדים

צוחקים עלי במילים יבשות

את והחלומות שלך, האשליות שלך

את והעולם שיצרת, זה שלא קיים

אני פונה לעולם שלא קיים בתודעת האחרים

זה שאני נמצאת בו רוב חיי

אני פונה לאנשים שלא קיימים במוחם של הישנם

אני שואלת את אהבתם רק לרגע

רוצה להרגיש את מה שהלך לאיבוד בעולם הנוכחי, המכאיב

מבקשת נחמה קלה בתוך חיבוק וירטואלי / אנרגטי

בורחת לשם כאילו חיי אינם שם אלא כאן

נמצאת שם כאילו איני קיימת כאן אלא רק שם.

העולם של הראיה המטושטשת אינו אמיתי

או שהוא אמיתי לגמרי ואני מסכימה להיות בו

להיות משוגעת על כל הראש

להיות אני אחרת ממה שאני

להיות תלושה מהמציאות, לראות עולם אחר

לראות עולם שרק אני רואה

להסכים לוותר על השפיות, על היציבות

להסכים לעצום עיניים וללכת בטוחה מעל התהום

על גשר בלתי נראה יציב וחזק

על מציאות קיימת שקופה לחלוטין

שרק בראייה שלי אני יכולה לראות אותה, לחיות אותה.

אני מדברת לעצמי

אין יותר קולות שמבקשת להיות אותם, אותי

אני שואלת את עצמי ועצמי עונה לי, אני לא מכנה אותי

אני לא מוצאת מלאכים שומרים בכל פינה

אני מלאך בפני עצמי, רואה הכל ולא כלום

עולם אחר נמצא לי בראש, עולם תזזיתי ללא מנוחה

ובתוכו מציאות של ישיבה על המקום כדי להתייצב

אי אפשר לחיות בתוך העולם ההוא וגם לזוז

אי אפשר לחיות בתוך העולם הזה ולהסכים לראייה ההיא.

אני בשני עולמות מסוכסכים ביניהם

הרופאים לא יודעים מה יש לי

אני יודעת מה אין לי

אין לי יציבות

הראיה משקפת את חוסר היציבות הממשי

ורק לאלוהים פתרונים

למה אני צריכה את הכפילות הזו.

אולי הוא יגלה לי בשביל מה כל זה.

אולי סוף סוף הכל יתייצב כבר.