כל העולם כולו גשר צר מאד, והעיקר לא לפחד כלל

מתחיל חודש חדש, בקודם לא ביקרתי כאן כמעט, הבריאות השפיעה על מצב העניינים.

אני חוזרת לכאן בשעה מוזרה ביותר, רוח מטורפת בחוץ תלשה את אחד העמודים והלכתי לשחרר אותו ממה שתלוי עליו כך שלא ידפוק על הגג-תקרה של חדר השינה, ובכך התעוררתי לגמרי.

הזוגי כנראה הצליח לשחרר אבן מהכליה, אלא שבדרך סבל מכאבים מטורפים למשך כמה ימים, והתאוששות שנמשכת בעצם עד היום, בתוך שגרת החיים.

כשהיינו יחד במיון התערערה לי הראיה. עד עכשיו אני לא מבינה מה גרם לזה, והרופאים גם כן לא מצליחים למצוא שום דבר שיכול להצביע על המקור או על פתרון. עברתי הרבה בדיקות שרק מראות כמה אני בריאה, ונשאר לעשות MRI כדי לשלול נוכחות מיותרת של דברים בגזע המוח שלי. עוד כמה ימים לבדיקה ונראה מה זה אומר.

לפני יומיים הלכתי למטפל מתחיל, טעות שעשיתי, כבר לילה שני שאני קמה בשעות האלה שהן לא השעות שלי, ואני ערה לגמרי. לעיניים זה לא עזר... אז אני פה, הזוגי תיכף קם, אולי אחזור לישון אחר כך על הפופים או משהו כזה, אבל כרגע כואבת לי הבטן (הביוץ הזה מטמטם כל חודש מחדש) וכדי להעביר את הזמן אני כאן.

וזה סוף החדשות.

כבר סתיו, הכל סתוי מסביב, אפילו שינויי מזג האויר קיימים, וראה זה פלא - אני לא על הקרשים.

הנשימה - יחסית בסדר

עייפות - לא ממש

אלרגיות - מתון למדי

מיגרנות - לא יותר מהרגיל

מצבי רוח - סבבה

החיים בכלל - מתקדמים.

אתמול הכנתי אורז עם חצילים. אכלתי במסעדה עם אמא שלי וזה עשה לי חשק. בנוסף קנינו דגים לכבוד ערב שמחת תורה אז הכנתי גם דגים. חשבתי ששעה וחצי יספיקו לכל ההכנה (צריך להעריך זמן לפעם ראשונה) אבל יצא שעבדתי על זה 3 שעות, ובדרך דברים ממש לא הצליחו - סידרתי את החצילים בתבנית ואחרי שגמרתי להכין הכל התברר שצריך להעביר לתבנית אחרת וזה התפרק לגמרי, אבל אני חושבת לעצמי - נו, זה בסדר. הדג קיבל טעם חזק של... דג... ואני חושבת לעצמי - או שהשמנת תתקן את זה או שהחתולה תהנה (שני הדברים קרו) וממשיכה הלאה. בסוף אחרי כל-כך הרבה זמן לא אכלנו את האורז, הדג לא יצא משהו, אבל שתינו יין בכוסות קריסטל שמפיקות צלילים נעימים עם כל נקישה לחג שמח (שתיתי רבע כוס!!! הרגלים איבדו תחושה לחצי שעה...) והיתה ארוחה נינוחה לגמרי.

הסתכלתי על עצמי ואהבתי את מה שראיתי.

היום החתולה נהנתה מאד משאריות הדג, האורז נראה מסוכן למדי (יותר מדי שמן מהחצילים כנראה) וצריך להכין משהו אחר, יש הרבה כלים לשטוף אבל זה כנראה בסדר, לפחות מבחינתי.

חג נעים ושמח יש לנו.

יום ראשון מלאת מרץ, הבית מתהפך על כל פינותיו, מתארגנת לפעילות לכל השבוע כך שבסופו הבית יהיה נקי משאריות המעבר.

יום שני על הכריות, חולה ומסכנה, תוכניות אמש הפכו לניירות מעופפים ואני מנסה לקום.

יום שלישי שמחה ועיזוז, הבריאות יחסית בסדר והבית מתמלא טיח לבן המכסה את כל החורים, מכינה לצבע של יום רביעי.

יום רביעי האף דולף, מתעטשת כמו שלא התעטשתי כבר שנים, לא רגילה לקדחת הזו, קצת כביסה ובעיקר בהייה בטישו.

מחר יום חמישי, יש תוכניות של בוקר שעברו משני למחר, יש תוכניות של ערב שהתווספו שלשום, ויש תקווה שהבריאות תהיה יותר בריאה מהיום כדי שהתפקוד יהיה מעשי ולא סהרורי.

יום שישי הזוגי הולך לטיפול קוסמטי ולי מתוכנן ראיון עבודה, אחר כך בילוי משותף של בוקר. לפי הסדר זה יהיה יום של כן, אבל אני מקווה שגם מחר יהיה יום של כן, וכך נשבור את הסדרתיות ההזויה הזו.

אמרו לי שכל עיטוש זה כמו להרים 25 קילו בבת אחת.

לפי מספר העיטושים שלי אני צריכה כבר להיות שרירית להפליא.

הולכת למדוט קצת על הפופים, להתכסות בשמיכה קלה ולנמנם, ולקום בריאה ורעננה.

הערב החופשי שלנו יגיע, ועדיף להיות מאוששת.

האם אפשר לראות את החיים מהזוית הרוחנית שלהם למרות הגוף שמשווע לתשומת לב?

האם נכון לראות את החיים ככה?

ואולי כל הראיה הרוחנית גרמה לגוף לצעוק, להגיד שהוא קיים?

ואולי כבר הוכחתי לגוף הזה שאני מתייחסת אליו, ולכן יכול להפסיק עם דרישות התשומי שלו?

ברור שכן.

כמובן שזה שוב החמסין הזה, וזה שלפניו, וזה שיבוא עוד מעט

טוב שיש הפוגה קלה היום, מקווה שתמשך גם בימים הקרובים.

לא הגיוני שבמרץ יהיה כבר קיץ

יוחזר החורף לאלתר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

לפחות עד סוף אפריל

(תארו לכם את הגבים מתמלאים מים, את הכנרת כמעט עולה על גדותיה, את הירדן שוצף, את הים קוצף... אוהבת חורף).

לרוב האנשים זה סתם אובך מעצבן שיעבור תוך יום יומיים, אולי עצב על החורף שלא הספיק להיות וכבר חלף, אולי שמחה על האביב שמגיע עם הפריחה והכל. הם סולחים לאובך הזה, לרוח המזרחית הזו וממשיכים הלאה.

בשבילי זה כמו להיות בגיהנום קטן.

מזרחית עושה לי רע, מפעילה את כל הטריגרים האלרגיים, עוזרת לראש לכאוב, לאף להסתם, לריאות לשכוח את תפקידן, לנשמה להתפלל שיעבור כבר החמסין הזה. אני לא יוצאת מהבית, מסתכלת מהחלון ותוהה לאן יתנהל היום הזה שיש בו כל-כך הרבה פעילות, אבל עוד יותר מזה חוסר חדק לצאת החוצה.

בתור אחת שנולדה אלרגית, יש לשער שלא אוכל לשנות את תגובתיות היתר של הגוף, אבל יכול להיות שאפשר למתן אותה, ולמצוא איך להקטין את רשימת הדברים שנאי אלרגית אליהם. יכול להיות נפלא לחיות בלי נסיונות הבריאות שלי, סתם לחיות בריאה וזהו.

אנשים בריאים לא מבינים מה זה לחיות תחת עול האלרגיה, כלפי חוץ אני נראית בריאה לגמרי, אבל הבריאות הזו מזוייפת, יש כל-כך הרבה מלחמות מיותרות בגוף שהולכות נגד דברים תמימים, והגוף הזה כבר עייף. לאחרונה אני נראית עייפה, האביב שעושה טוב להרבה אנשים, מזקין אותי ומקשה עלי את החיים.

לא הגיע הזמן להסתכל למזרחית הזו בעיניים ולהגיד לה שזכרונות העבר כבודם במקומם מונח, אבל אני אין לי כוח להתרגש כל פעם מבואה? בטח שהגיע הזמן. אני משערת שאפשר למצוא מה המוליכות החשמלית שמשתנה במזג האויר הזה ולהתכייל אליה מחדש, כל מה שצריך זה לבקש. מחר טיפול, הולכת לבקש למגר את האלרגיה, נמאס לי לחיות ככה.

הכל חום מהיובש שהיה פה בשבוע שעבר, והנה גשם.

עכשיו זה חום רטוב.

אני מסתכלת על החום הזה ויודעת שעוד מעט הוא יהיה ירוק, מנוחה לעיניים למשך כמה חודשים.

המון גשם ירד פה ביומיים האלו, יש דליפה קלה בגג, מחכה שיתייבש קצת כדי לראות מה זה.

הגשם הרטיב גם חוט חשמל שקיצר את הדוד, ובקיצור - התחיל החורף.

התנור דולק, נעים בבית, ודוקא עכשיו אנחנו צריכים למצוא בית אחר.

זה היה צפוי, אני מחפשת כבר הרבה זמן בית באיזור, אלא שהמחירים השתגעו, והבתים נגמרו.

מקווה למצוא את הבית הנכון לנו, אולי אפילו שני בתים קטנים, שנתפצל וניתן לגדולים פרטיות, גם הם לנו.

לעבור בית בחורף זה לא כיף, אבל אפשרי

לצאת מהמקום הזה שנראה מדהים אבל משום מה לא נותן לנו מנוחה - כנראה הדבר הנכון.

הבית הזה היה כמו רחם אחרי הסערה, בודד אותנו מהעולם האנושי

עכשיו הגיע הזמן למצוא את הבית שישים אותו בתוך חברה חדשה, יעזור לנו להפתח חזרה לעולם, לחיים.

בעיקר - יתן לנו שקט מהכביש הקרוב ומבעל הבית שכבר כמעט שנה גר כאן ומוציא אותנו לאט מדעתנו.

למצוא בית בחורף זה כיף, הכל נראה ירוק ומזמין, בית נראה כמקום הגנה מתאים.

למצוא אדמה לבנות עליה מתאים לי עוד יותר, עוד קצת סבלנות והיקום יסכים איתי ויזמן לי בית.

אנחנו עושים את כל מה שאפשר כדי להגיע לזה, אבל משום מה כלום לא מתקדם. כנראה יש סיבה, כנראה הבית שלנו מחכה לנו במקום ובזמן הנכון. ממש כמו ב"אשתו של הנוסע בזמן" - הוא ידע איך נראה הבית ובהתחלה עזר לה לחפש כדי שלא תתבלבל, אבל אחר כך הבין שהיא תמצא את הבית ממילא, ולכן נתן לזמן את הזמן ולסבלנות את המקום, וכשהיא הגיעה לבית - היא ידעה שזהו זה. אז רק סבלנות, הכל יתרחש נכון, גם אם אנחנו לא יודעים בדיוק איפה, איך ומתי. ממש כמו המשחק של הפוסט הקודם.

גשם עושה לי טוב (ואני נסחפת לכתיבה).

מישהי אמרה לי לא מזמן שכל מי שהיא מכירה בשטח האלטרנטיבי לא אדם בריא במיוחד. צחקתי לעצמי איך אנשים לא רואים את האמת מאחורי היום-יום - ברור שאנשים שהבריאות אינה מובן מאליו עבורם יחפשו דרכים לחיות, ויגיעו בסופו של דבר למשהו אלטרנטיבי, פשוט בשביל ההשרדות.

ברור שהייתי מעדיפה לאכול הכל, לחיות בלי להזיז את עצמי בשעות הבוקר בתנועות משונות, לוותר על מגירת התרופות המגוונת, לוותר על הוצאות מיותרות שהיו על טיפולים רבים מדי, לוותר על כל מה שמגיע כשלא באים ממקום של בריאות. הייתי מעדיפה להיות בריאה ולא להכיר את המערכת הבריאותית הרגילה או את השרלטנות ה"בריאותית" הצדדית, אבל מה לעשות שאני לא מגיעה ממקום של אדם בריא, נולדתי לחיות חיים רצופי חיפושים ופתרונות שלפעמים נראים מקוריים יותר ממה שמקורי יכול להיות.

היום החמסין מנצח, תכננתי ללכת ולתרגל אבל ויתרתי מראש, אפילו לא ניסיתי.

זה לא רק המוח שמתרוקן, העור שמתייבש, הנשימה שנעלמת - זו הנשמה שהלכה איבוד על הבוקר ואני מחפשת אותה. כבר אתמול הרגשתי איך המשפטים השליליים מתחילים להגיע, אז אני מוציאה אותם פה, תיכף מעבירה את המערכת לנימה יותר אופטימית כדי להתחיל את השבוע ברוח הנכונה, לא ברוח מזרחית אלא ברוח של ים, כזו שמביאה רסיסי מלח לפנים, שמריחה כמו אצות רעננות בתוך המים, שמרגיעה את הנשמה. אולי להתקלח יעשה טוב, מים תמיד מצליחים להרגיע אותי. הולכת להדליק את הדוד לרבע שעה.

התעוררה

התפקחה

ראתה

בתוך הערפל

אפשרויות

בהירות

נחשפות

מבלי להראות באמת.

ועכשיו מה?

נסענו לנוח, להיות יחד, הכי רחוק שאפשר בתוך תחומי הארץ הזו.

הוא לא אוהב חום, אני לא אוהבת יובש, ושנינו נהנים לבלות באילת.

מוזר קצת למצוא את עצמינו שם, אנשים שמעדיפים את החורף אבל בורחים דרומה כדי לפוש.

כדי שיהיה לנו חופש מושלם, היה מעונן כל הדרך, ירד גשם ביטבתה, היתה קשת מעל הדקלים של קטורה.

באילת ירד פעמיים גשם וניקה את האבק, היה מעונן כל השבוע, ואנחנו הלכנו לנו עם חיוך תמידי על הפנים.

יש המון תמונות, בעיקר של נגב ירוק (ניסיתי למצוא גמל על הרקע הירוק הזה, ראיתי רק אחד שהצליח לחמוק ממני כמעט לגמרי בתמונה). תמונות של עננים בכל מיני צורות, ואפילו של שלוליות לצד הדרך בערבה ובדרום הקיצוני. צילמתי את הריצוף הרטוב במלון, את הטיפות קופצות על פני מי הבריכה... כל מה שקשור לגשם דרומי נשמר דרך העדשה הדיגיטלית. חופש שמח ומפתיע בקרירותו.

הבטיח לי שנטייל, באמת טיילנו. ניסינו את תמנע ועמודי שלמה וברחנו משם אחרי שביקשו מאיתנו לשלם 39 ש"ח על כניסה למקום ששייך לטבע ולא לאף אחד אחר. נסענו מעט הלאה והגענו לעמודי עמרם, חינם, בשקט, עם עננים מלמעלה, עם צבעים מטורפים של אדמה צבעונית... עוד ועוד תמונות, וזכרונות שנשמרים גם בצבע.

דיברנו בטלפון עכשיו, זאת אומרת - הפסקה מתודית, איבדתי את החוט המקשר של הקטעים האלה, והבנתי שיותר פשוט לשים תמונות במקום לכתוב כל-כך הרבה. אז הנה התחלה של תמונות -

הדרך לדרום, בדרום... התפעלות חסרת גבולות מהחורף שנסע איתנו יחד.

ברד על כביש 6

מדבר????

סגולים בכל מקום, שוברים את היובש המדברי 

עננים בערבה, השמש התחבאה שוב