כל העולם כולו גשר צר מאד, והעיקר לא לפחד כלל

אין שגרה של ממש לחזור אליה, אבל יש שגרה בשבועיים האחרונים.

יש תוכנה חדשה ושנינו עובדים יחד מול שלושה מסכי מחשב, מתחילים לבנות עתיד כלכלי יציב.

פתאום גיליתי שיש יום עבודה, יש גם שעת סיום, מעט זמן פנוי בבוקר ואחר-כך מרתון...

כל התוכניות האחרות עברו לעיבוד בשעות שאחר כך, הטאי-צ'י חזר לבוקר בלי לדחות, כי אין לאן,

והנה אני "עובדת" באופן מסודר יחסית.

הטיפולים ממשיכים להתפתח יותר בחשיבה ופחות במעשי בימים האלו, מחכה להתקדם ולהרגע, להתחיל להמשיך שוב.

עכשיו טאי-צ'י מאוחר, בגינה המסודרת.

הבית עדיין מרגיש לי כמו לגור בחו"ל.....

50 בלונים,

איזה כיף

יום הולדת חדש וטוב

עם המון אהבה.

מי צריך יותר?....

אז דברים אחרים מחכים לי,

ואני פשוט לא מספיקה הכל.

החיים מדברים בעד עצמם.

גיליתי שאין צורך לחפש אחר האהבה,

היא נמצאת בכל מקום

ורק צריך לעמוד רגע ולחכות

שתשטוף אותי כמו מקלחת.

יותר נעים ונוח.

יום הולדת שמח לי

מחכה למחר בעונג רב.

תודה

אני מגיעה לגיל שבו השינויים ההורמונליים עורכים מצגת מרשימה בעיצוב חיי. מזל שיש ספר מעולה שקראתי פעם וחוזרת לקרוא כאשר צריך (כבר ארוז בחבילות, לקרוא שוב אחרי שעוברים בית) - האנרגיה האירוטית. אומר בדיוק את מה שקורה לי, וכשהדברים ברורים קצת יותר קל לקבל את התהפוכות.

אתמול בכיתי כל הבוקר, העולם נראה מזופת וגרוע, כל דבר אמיתי קיבל מימדים מפלצתיים. גלשתי לאחור בבלוג וראיתי את הבקשות שלי מלפני שנה וחצי. כלום לא נעשה, כלום לא התקדם. תחושת האפסיות נוראית, לראות שהכל עוצר במקום במקרה הטוב והולך לאחור במקרה הגרוע, לראות ולבכות. אז בכיתי, חיפשתי נקודת מקור לטפל בה. בימים של רגישות כזו ההסכמה לפשפש בחרא קלה יותר, הכל ממילא נראה נורא אז מה זה משנה, הטישו מתכלה במהירות ולכן שווה לנצל את המומנטום.

שני דברים שעלו -

תמיד הייתי חלק מהכלל, מעולם לא היתה לי הזדמנות לקבל חיזוק לגבי מי שאני והשונות שבי, אולי בגלל זה בחרתי להיות חולנית מגיל כל-כך צעיר, תשומת הלב שקיבלתי איפשרה לי להיות אחרת, מיוחדת, בצורה מעוותת למדי אבל לפחות צורה כלשהי.

זה מגוחך, בעיקר משום שממילא הייתי שונה, הבת של המלך, מוכשרת להפליא, בלונדינית... יכולתי לפרוש כנפיים ולהגשים את עצמי, אבל חייתי בחברה שבה כולם צריכים להיות שוים, שבה ההורים כמעט ולא קיימים, אהבת אם הוחלפה באהבת מטפלת, והלילות עברו עם הילדים ולא עם ההורים.

ילדות שלא טיפחה אותי, גם לא עיכבה אותי, פשוט התעלמה ממי שאני יכולה להיות. אז נעשיתי חולה, אולי כי הדברים שרציתי ליצור לא יצאו החוצה, בערו בפנים ולכן הגוף הביא פריחה שבערה לי על העור. הכל יכול להיות, לא העמקנו בזה.

דבר שני הוא היחס לכסף, הפחד שלא יהיה, התחושה של עוני והשפלה, של חוסר אונים, של חוסר יכולת לממש את עצמי ואת כישורי, כך שגם הרמה הכלכלית תראה את העוצמה. החיבור בין כשרון לבין יכולת להרויח כסף - מקולקל.

הפעם היחידה שזה לא היה כך היתה רק בצבא, זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שהייתי עצמאית. בשנה הראשונה חסכתי מספיק כסף כדי לנסוע לחו"ל על חשבוני. שנה אחת וכבר היה לי משהו שלי, לא משותף לאף אחד, לא נדבות מאף אחד - שלי! אחר כך כבר היתה זוגיות והכל היה (או בעיקר לא היה) שלנו, וה"שלי" נעלם. החיבור לידיעה שאפילו ממשכורת של חיילת הצלחתי לחסוך, יכול להזכיר לי שאני יודעת איך לאסוף את הכסף שאני מרויחה, תמיד להשאיר מעט לאחר כך, להתעשר ממה שיש.

תחושת העצמאות שהיתה אז גרמה לי אושר. פעם בחודש הלכתי לבנק וקניתי קצת כסף זר - פעם דולרים, פעם מארקים, שטרלינג... אהבתי את השטרות האלו שרמזו לי על ארצות אחרות, על אפשרות להגיע לשם ולהכיר את העם שמאחורי הכסף. אהבתי את הידיעה שאני משקיעה בעצמי, את היכולת להחליט עבורי, לגרום לי אושר. כסף לא היווה בעיה, לא היה הרבה אבל היה מספיק, וידעתי שאפשר תמיד לסמוך עלי שאדע לשמור על הכסף. התחלתי להסתכל קדימה ולדעת שאפשר להרויח, לטייל, להנות מהחיים, להיות עצמאית, מנותקת מכל מיני מסגרות. טפשה שכמוני, התחתנתי מוקדם מכדי להנות מהאושר הזה.

חיי הנישואין השכיחו ממני את היכולות שלי, העמיסו עלי כל מיני הערות ארסיות מיותרות, ועכשיו בתוך ההיסטריה אפשר היה לגעת בזה ולשים ריפוי למקום, לחדש את היכולת שמעולם לא הלכה לאיבוד.

עד אחר הצהרים היה דיכאון מוחלט, ברור לי שזה הורמונלי, חיפשתי את הספר ונזכרתי שארזנו אותו, הזכרתי לעצמי שזה מוגזם אבל יעבור... ואז הגיע המחזור.... בערב כבר היה יותר רגוע, היום יותר טוב, עדיין רגישה בטירוף אבל יותר טוב.

לאחרונה החיים לא קלים, כל פעם נראה שהגענו לתחתית, אבל מסתבר שיש יותר עמוק ממנה. כולי תקווה שכל מה שעשינו בימים האחרונים מתחיל לשנות, המעבר יעשה את הטוב שלו, והחלפתי את הכותרת למעלה כדי להזכיר לי שהעיקר לא לפחד כלל, אז משתדלת לא לפחד מהרגישות שלי, מהדאגות שלי, מהעצב שלי, מהחוליים שלי, כי העיקר זה לא לפחד כלל.

שאלת השאלות.

למה באמת?

בלי תשובה מיידית, רק להתחיל לבחון את הנושא.

הדמעות זולגות מעצמן ברגע שאני חושבת על מצבי הישן, או מתחילה לדבר על המקום בו הייתי.

לא נעים לי להגיד שחייתי במסגרת אלימה, אני מיד מתחילה לבכות.

מה בכי עושה? הוא גורם להפסיק לדבר, להפסיק.

אישה בוכה היא אישה צודקת?

ההליך הוא כל-כך אוטומטי שאין לי שליטה עליו, דברו איתי על תקופת היותי נתונה תחת שלטון משפחתי ואני מתחילה לבכות.

נקודת תורפה.

אני בושה בנקודת התורפה הזו.

אני שוב מתחילה להסתובב סביב עצמי.

רשימת סיבות לבכי:

בושה

עלבון

רפיון

חוסר אונים

כעס עצמי

מה הבכי עושה?

משתק

משתיק

משאיר דברים כמו שהם

מרוקן לחצים נפשיים

משחרר (???)

מעמת עם נקודת תורפה

חושף חולשה

מה בכי תורם? (או למה אני צריכה את זה?)

אמפתיה של המאזין (???)

מופעל כאוטומט לעצירת משהו שאני לא אוהבת להיות בו.

מה בכי תרם לי פעם?

ילדים בוכים וכך מקבלים מה שהם רוצים

או לפחות גורמים לדברים רעים להפסיק.

מקבלים תשומת לב

משנים את תשומת הלב שמקבלים

בכי מרכך את הצד שמנגד

אישה בוכה גורמת לגבר לעצור ולשנות כיוון

אפשרויות לעכשיו -

אני בוכה כדי להפסיק מצב שאני לא עומדת בו נפשית

הבכי אוטומטי בעקבות טראומה

אה... טראומה... מילה נהדרת שפותרת הרבה שאלות.

בכי בא כתוצאה מחשיפה לטראומה שעוד לא היה בה ריפוי.

אפשרות לתקן היא לשלוח ריפוי לטראומה.

איזה טראומה? מה הנקודה המדוייקת אליה צריך לשלוח?

נדמה לי שאני בחיפוש הזה כבר מעל שנה ועדיין לא מוצאת.

לעקוב אחר שביל הדמעות יוביל למקור הטראומה.

בכיתי כשלא עמדתי בלחצים של עבודה משעממת (תיסכול)

בכיתי כשעברתי מקום (פחד משינוי דרמטי)

התחלתי לבכות מולו רק אחרי תקופה ארוכה, בעיקר כדי לסגור ריבים, ברוגזים, ויכוחים... כל מה שלא מתאים לחיי זוגיות.

הבכי בהתחלה שיחרר, אחר כך הפסיק תהליכים כואבים, נתן מקום למנוחה קלה וריפוי... עד לפעם הבאה.

הבכי היום חשף נקודת תורפה רצינית שלי שאני מסתירה.

להודות שהייתי במערכת אלימה מהווה מקור בושה, שנתתי למישהו לשים אותי שם ולא השכלתי לצאת מרצוני.

אני מתביישת בעצמי, מרגישה שנכשלתי לחלוטין, והנה עוד מישהו יודע את זה.

אין לי בעיה לדבר בריחוק, עד שנוגע בנקודה שבה אני לא בסדר.

עדיין לא פתרתי את הרעיון העצמי שלהיות בתוך מערכת אלימה ולשרוד פירושו להיות הכי בסדר בעולם.

אני מאשימה את עצמי באזלת יד, בכשלון במערכת שחשבתי שאהיה הכי מושלמת בה.

הודאה בכשלון.

אני לוקחת את כל האחריות עלי, כל מה שעשיתי לא הצליח, אני המוכשרת באנשים אבל כשלון מוחלט בענייני משפחה.

בכי של אשמה?

עדיין מסתובבת מסביב לנקודה ולא מצליחה לגעת. עייפות אומרת שאני קרובה מאד ורוצה לברוח, גם שגיאות כתיב מעידות על כך. זה הזמן להמשיך.

משפחה זה אבא, אמא, 3 ילדים.

חינוך נכון, שיתוף פעולה, סקס, צחוק ובכי, כעסים והשלמות, נורמאלי. שורדים את הכל בכל מחיר.

אני לקחתי אחריות על הכשלונות שלו, על האלימות שלו, על הכל, ומכיוון שהמשפחה לא שרדה את החיבור - אני נכשלתי.

שני דברים לעשות:

זו לא היתה האחריות שלי בלבד, יש שניים בסיפור.

כשלון אינו מוות, בטח שאין מה להתבייש בכשלון אלא להמשיך הלאה עם תיקון כך שלא יחזור הכשלון הזה שוב.

אני הולכת מהסוף להתחלה, התיקון כבר כאן, באופן פלאי היקום מסדר לי את החיים כך שהכל אפשרי.

נשאר לא להתבייש בכישלון

ואחר כך להבין שהאחריות היא של כמה אנשים יחד, סביבה, חברה, כל מה שהיה חלק מהעולם הישן שלי.

הצד ההפוך של לא להתבייש בכשלון הוא להתגאות שנכשלתי, לנופף בגאון בעובדה שהדברים לא הצליחו, כלומר שהמשפחה לא נשארה שלמה באופן חוקי, אבל כולם יצאו מזה בחיים. אני גרושה גאה, אני שורדת אלימות גאה, אני אמא לא לדוגמה אבל גאה. אני לא מושלמת (לא יכול להיות), והכשלון שלי הוא נקודת מפנה חשובה בחיי.

איזה מזל שנכשלתי, איזה כיף שנכשלתי, ככה חתכתי את החבל הענק שחנק אותי, ופתחתי את הדלת לחיבור הכי טוב שקיים.

החבל הזה נפל לי על הרגליים, כל מה שאני צריכה זה להעיף אותו לפח. פשוט נכון?

הכל מילים, הנה עברתי את המכסה המותרת.

מה נשאר מזה?

דגל הכשלון מתנופף בידי ואני מסכימה להודות שנכשלתי, ולא רק בזה.

לא משנה הזמן, לא מעניין כמה הייתי או לא הייתי כאן, אלא רק השיקוף של חיי מתוך טווח הזמן הזה והמושג להיות או לא להיות בתוכי. כאן המילים שלי מרגישות בבית, ניסיתי במקומות אחרים והפסקתי כי המילים ניסו להיות מי שהן לא.

כל הזמן אומר לי שאני מוזרה, אני מתחילה להבין את הרעיון. כותבת לעצמי כדי להוציא את עצמי החוצה, והחוצה פירושו החצר הפנימית של קירות הבית, לא ממש החוצה. מגיעים לבית הזה מעט מבקרים וככה נוח לי, גם בבית האמיתי שלי מתארחים מבקרים ספורים בעיתות מזדמנות, למרות החום והאהבה שיש בפנים.

אין ספק שאני מוזרה, אחרת הבית היה זוכה לביקורים רציפים ומלאי אנשים, אבל כשיש בבית מישהו מוזר זה לא נוח, אז לא באים.

נוח לי עם המוזרות שלי, לא נוח לי עם כל מה שמסביב. מה הפלא שאני אומרת שזה לא העולם שלי, עוד מעט בת 50 ולא מוצאת את עצמי.

הבנתי שאני כמו אבא שלי, אבל הוא נהרג כשהייתי ילדה, ואני צריכה להבין לבד מי ומה היה, כדי להבין לבד מי ומה אני. חסרה לי הלחימה שלו, יש כמעט הכל וחלק אפילו ברמות גבוהות יותר, אבל אין את היכולת החברתית שחסרה לי כל-כך, משהו החביא אותה עמוק בפנים. כשמכירים אותי אוהבים אותי, אבל אני לא מתמסרת בקלות, משהו כמו פחד אנשים או פוביה אחרת שבטח יש לה שם מיוחד. אבא שלי היה חצי אלוהים, ואפילו אלוהים שלם לכל מיני אנשים. לא היתה לו שום בעיה להתחבב על כל מי שראה אותו, אפילו הפרות אהבו אותו (ככה הן אמרו לי פעם). אותי אהבו כשהייתי ילדה, אולי כי לא דיברתי שטויות כמו שאני מדברת היום, אולי כי החוכמה שלי עוד לא יצאה החוצה ולא הפחדתי אנשים בחשיפה לבורותם. לא יודעת.

הלוחמת שבי מתחבאת בפנים, היום אני הולכת סוף סוף לשוחח עם עו"ד לגבי השטויות של הגרוש שלי ואני מחפשת את הלוחמת הזו בתוכי. ברור שהיא כאן, אבל ברור שיש וילון שמסתיר, אז אני כותבת את הוילון הזה על המסך כדי להסיט אותו הצידה.

סך הכל לשוחח עם עורך דין לגבי אפשרויות מעשיות עתידיות, כי ההוא לא משלם את מלוא המזונות כבר שנה, אומר שאין לו כסף, ולזה אני דוקא מאמינה, אחת התכונות העיקריות שלו היתה לשרוף את הכסף ולא משנה כמה או מה (ושלי היתה להציל את השאריות או למנוע את הקטסטרופה). אני מוצאת את הלוחמת בפנים שאומרת לעצמי - הגיע הזמן, מותק, שתזיזי את התחת ותקחי את עצמך למקום שבו תוכלי לנשום ולהכריח אחרים לאפשר לך את הנשימה הזו. את לא צריכה להלחם על כל דבר, את רק צריכה להיות נוכחת ולהגיד שנמאס לך. נכון, זה סוג של מלחמה, אבל המלחמה היא בעיקר בפנים, כי את יודעת יפה מאד שאף אחד לא ימות פה, מקסימום יהיו כמה אי נעימויות לכמה אנשים, ומותר לך... לא - את חייבת - להביע עמדה שתחשוף אותך לעולם. הגיע הזמן שאנשים ירגישו בנוכחות שלך, ממש כמו אבא שלך שבכל מקום שהגיע היה ברור שכל האחרים נמוגים, הוא קיים. משום מה את חושבת שזה רע, את חושבת שזה פוגע באחרים, אבל תני לי לגלות לך משהו - אחרים לא קיים כרגע, בטח שלא נפגע, אחרים רק רואה או לא רואה את קיומך בעולם. ואם את הופכת את הקיום לשקוף כי את מפחדת לעשות גלים, אז הים יהיה שקט וחלק כמו תחת, ואף אחד לא ישים לב שבכלל היית שם, ואת לא אוהבת את זה.

לעשות גלים, הים עושה את זה כל יום, אז אני יכולה גם.

את הים אוהבים או שונאים או לא כלום, אבל לא נשארים אדישים, ולים בכלל לא אכפת.

לא אכפת זה טוב. הייתי שם פעם, רוצה עוד פעם. להלחם זה לשים את הלא אכפת הזה מול העיניים, להסכים לעשות את מה שצריך גם אם המצפון הפולני מנסה להרים ראש, לתת למצפון הזה מכה רצינית שישתוק כבר, ולהתחיל לחיות.

טוב, תיכף יוצאת, אולי כתבתי את מה שרציתי, אולי עוד לא הספקתי כלום. חסרה לי הכתיבה הזו, נוח לי המחבוא הזה, אולי לא חלק מהלוחמנות שאני מחפשת, אבל כן חלק מעצמי שיודע להגיד לדברים גם (ובעיקר) אם אף אחד לא שומע.

הריבוע הזה מחייך אלי, מוסיף עוד בלון אדום בכל שנה שעוברת.

אני מאחלת לעצמי שנה הרבה יותר טובה מהקודמת

כי מגיע לי סוף סוף לחייך בלי הפסקה.

הרי אני מתחילה את שנתי החמישים בעולם וזה לא מצחיק בכלל

אפילו יכול היה להיות רציני נורא, אם הייתי אדם רציני שכזה,

לשמחתי ההומור פלש לחיי

יחד עם הבלונד הישן הזכור לטובה,

עם זוגי מדהים

ובנים משגעים.

יום הולדת שמח לי :)))

אני מסתכלת על המסך משמאל ורואה שאני עדיין בת 48. לא הגיוני, אבי כבר כמה זמן מציגה את עצמי בתור אחת שהגיע לגיל 49. אני עדיין חושבת שעצם העובדה שתמיד הייתי הכי קטנה, גורמת לי להתגאות בגיל שלי, אבל אני בטוחה שיש חלק בכך שאני נראית ממש טוב יחסית לאחת שעוד מעט מגיעה לגיל 50.

48 זה גיל מיוחד, כי יש בו חלוקה נפלאה של המון מספרים, הוא מספר גמיש, כזה שמבטיח כל מיני דברים לעתיד אני אוהבת מספרים שמתחלקים ב 12, יש בהם משהו שורשי, אמיתי, מבטיח.

מסתבר שבניגוד לגמישות המספר הזה, השנה היתה מחורבנת ללא כל ספק. אני לא הולכת אפילו לספור עד כמה, אבל יצאו ממנה תובנות חד משמעיות, כאלו שלא נעים לדעת אותן. בסרטים גם אם אתה מפשל, ואתה עדיין בצד של האנשים החיוביים, אז כל פאשלה שלך תהיה מדרגה לצעד הנפלא הבא.

החיים הם לא ממש סרט,

בטח שלא סרט הודי, אבל הבלוג הזה הודי לחלוטין, עם עליות וירידות וכל מיני התלהבויות ואכזבות, כי את היום-יום אני לא רושמת כאן, אלא רק רגעי שיא או שפל, וסרט הודי הוא מין חיבור מושלם של שיאים ושפלים, כמעט ללא אמצע.

אם החיים היו סרט, וכל הטקסטים היו מתקיימים, אז מכל המעשים הטובים שאני עושה באופן כל-כך אוטומטי, היה יוצא משהו טוב שחוזר אלי בחזרה. אם זה היה סרט, אז הגיס המניאק שבטעות יש לי, היה חוטף על כל הפגיעות שפגע בי לאורך השנים, מתישהו זה היה קורה. אולי בעצם קרה, כי עכשיו יש לו מחלה ממש קשה, אבל לא דרמטית או עם נופך הירואי, אלא סוג של הרפס, ובזה לא באמת מתגאים. אני יודעת איך הוא יכול להבריא, וגם אמרתי את זה, אבל בטוח שהוא לא יעשה את מה שאמרתי, והמחלה הזו שלו תימשך לאורך שנים. נו, אולי זה עונש מהיקום? אני לא מאמינה בעונשים, אבל לרגע אחד אמרנו שהחיים הם סרט. כמעט שכחתי.

אם החיים הם סרט, אז אחרי שנה של התרוצצויות וחיפושים אחר משקיע, חודשיים של התחלה שירדה לטמיון, מלא מכתבים וטלפונים לכל מיני אנשים ידועים ולמזכירות שלהם, אחרי שנה כזו צריך היה להתרחש איזה נס קטן, או לפחות התחלה אמיתית, כזו שתיקח את הרעיון קדימה לדרך אמיתית. הרי כל מי שרואה - מתלהב, אז נשאלת השאלה למה זה לא קורה, ולשאלה הזו בסרט הנוכחי אין תשובה.

אם החיים הם סרט, אז אחרי כמה שנות יובש כלכלי גרוע ביותר, עם המון עבודה ויצירתיות, עם התקפי אופטימיות שממשיכים להתקיים, היה צריך להווצר שינוי לטובה, היה צריך להיות כסף, לא היה צריך להגיע לכלל קיבוץ נדבות מהחברה שלי.

בחיים שנמצאים בסרט (במיוחד בסרט ההודי ההוא שראיתי בהודו) הילדים בשלב כלשהו נפטרים מהאבא המגעיל שלהם, לא נפגעים ממנו יותר. בינתיים האמצעי התחיל להבין שיש במערכת שלו עם אבא שלו משהו דפוק מהיסוד, וסוף סוף אמר את זה בקול רם. הצעיר מתחיל לספוג, הגדול מזמן יצא באלגנטיות מהתמונה, ואף אחד מהם לא יכול להכיל את הרעיון שיש להם אבא שאוהב לפגוע באנשים שלא יכולים להחזיר לו, משהו מעוות בנשמה שלו גורם לו עונג לראות אנשים מתעוותים מכאב נפשי, במיוחד כזה שהוא גרם לו, ושהם לא מחזירים חזרה. איש קטן שהורס לי את הבנים. בסרט הנוכחי הוא עדיין מצליח, בסרט האמיתי הם יעיפו אותו לכל הרוחות.

ולחשוב שהייתי שם. פוי.

אז לכבוד יום ההולדת אני משנה את התסריט, אני עובדת על הדמות החדשה של הגיבורה הראשית, מתרגלת את השורות המתאימות, לומדת להסכים למה שקורה לדמות הזו, לא שוללת דברים שבסרט הקודם נראו כבלתי אפשריים. אני החדשה מסוגלת לשבת ולעשות מדיטציה הבוקר עם הזוגי שלי, בלי כל מיני רעיונות שמפריעים לראש, ויותר מזה - לוקחת את המדיטציה בקלילות ראויה לשמה.

מתחילה להרגיש חיוך יומיומי, לא מצפה ליותר מדי, החיים זה מה שיש, אבל אפשר לראות אותם מתוך עיניים של מישהי חדשה, ועל זה אני עובדת היום.

עוד מעט יום הולדת, אני מחכה לעצמי בחגיגות, אני מכינה לעצמי את עצמי כמתנה נחמדה לראש השנה האישי שלי.

השנה אין סליחות מיותרות לאנשים מיותרים

מתחילים חיים חדשים, לא מגיל אפס אלא מגיל 49.