כל העולם כולו גשר צר מאד, והעיקר לא לפחד כלל

לפני 6 שנים היה לו כזה, אז התקשר וביקש את תמיכתי האנרגטית.

היום חוזר על הסיפור ואני כאן לתמוך מכל הכיוונים האפשריים.

מתחיל חודש חדש, בקודם לא ביקרתי כאן כמעט, הבריאות השפיעה על מצב העניינים.

אני חוזרת לכאן בשעה מוזרה ביותר, רוח מטורפת בחוץ תלשה את אחד העמודים והלכתי לשחרר אותו ממה שתלוי עליו כך שלא ידפוק על הגג-תקרה של חדר השינה, ובכך התעוררתי לגמרי.

הזוגי כנראה הצליח לשחרר אבן מהכליה, אלא שבדרך סבל מכאבים מטורפים למשך כמה ימים, והתאוששות שנמשכת בעצם עד היום, בתוך שגרת החיים.

כשהיינו יחד במיון התערערה לי הראיה. עד עכשיו אני לא מבינה מה גרם לזה, והרופאים גם כן לא מצליחים למצוא שום דבר שיכול להצביע על המקור או על פתרון. עברתי הרבה בדיקות שרק מראות כמה אני בריאה, ונשאר לעשות MRI כדי לשלול נוכחות מיותרת של דברים בגזע המוח שלי. עוד כמה ימים לבדיקה ונראה מה זה אומר.

לפני יומיים הלכתי למטפל מתחיל, טעות שעשיתי, כבר לילה שני שאני קמה בשעות האלה שהן לא השעות שלי, ואני ערה לגמרי. לעיניים זה לא עזר... אז אני פה, הזוגי תיכף קם, אולי אחזור לישון אחר כך על הפופים או משהו כזה, אבל כרגע כואבת לי הבטן (הביוץ הזה מטמטם כל חודש מחדש) וכדי להעביר את הזמן אני כאן.

וזה סוף החדשות.

מכתב לשמירת סודיות ואז ללכת אליה ולספר על הרעיון.

אפשרות הכי פרועה - נמציא משהו חדש ואני אהיה עסוקה עד מעל לראש.

המשך ביצוע המוצר המקורי שלי, להתארגן לקראת הפגישה החשובה עם האיש החשוב.

לנסות להשיג כמה שיותר נתונים ולהיות הכי ברורה בעניין.

להמשיך ללמוד עיצוב אתרים, אני מתקדמת יפה, לא להפסיק.

לפתח לאט את הטיפול והאנרגיות, ללכת עם מה שיש, לא להלחץ מכך שמתקדם לאט.

מתוך זה ברור שכסף מוביל אותי כרגע, וכשזה משתלב עם יצירתיות - הכי נוח לי.

עובדת על בסיס שיסיר דאגת כלכלה מליבי,

שיתן מנוחה לנדודים,

שיביא מקום לגור בו,

שיחזיר את החובות שלי לאמא שלי.

הזוגי שלי מתמיד בבדיקות כל מיני

אני מאמינה לו שהוא בריא.

אמר להניח לו בחודשים האלה

זאת אומרת (פירוש שלי) שבעוד כמה חודשים ירגיש הרבה יותר טוב.

הוא בינתיים מוכן לקבל כמה לילות רצופים של שינה טובה

איך ששנינו מסתפקים במועט יחסי.....

הזוגי שלי בדיאטה.

הוא כל פעם מנסה משהו אחר, הוא בקושי אוכל אבל לא יורד במשקל. אני אומרת לו כבר שנתיים שהוא צריך להוסיף תנועתיות מסודרת לתזונה המסודרת, אבל גם שם יש בעיה טכנית. אז בינתיים הוא התחיל את שיטת הנקודות של שומרי משקל. לא פנה לשומרי משקל אלא לקחנו את הנקודות, את מעט הדברים שמותר לו לאכול, חיברנו הכל יחד ויצא תפריט דומה מאד לקודם אבל עם ספירה של הדברים שנכנסים לו לפה. כבר שבועיים הוא ככה, המשקל לא מראה שיש שינוי דרמטי, אבל הוא אומר שהתחושה היא שהבטן ירדה קצת.

עכשיו הלך לקנות לו גלידה, כבר שבועיים שהוא לא אוכל מהדבר הזה, וחישבנו שפעם בשבוע אפשר גלידה במקום דברים אחרים אז הוא הולך לחגוג. נעל את נעלי הספורט שלו (כי לחצתי עליו) התלבש יפה והלך להליכה (2 ק"מ הלוך וחזור) עם פרס לערב.

הוא מקפיד כל-כך ולא מפספס כלום, ואני חושבת שהגוף שלו צריך להתחיל להקשיב לקפדנות שלו, ולהסכים למהפך דרמטי במראה שלו. אני רוצה חבר שמתבונן במראה ומאושר ממה שהוא רואה, ואני רוצה חבר שחיבוק איתו זה התחככות בכל נקודות המגע, ולא רק שתי בליטות שנוגעות אחת בשניה (כן, גם אני טיפחתי בטן קטנה, אבל ברגע שאבריא הכל יורד - עוד מעט קיץ, זה תמיד ככה).

עד כמה לחשוף כאן?

האם כדאי בכלל לכתוב עכשיו?

מתחילה שיחות עם עצמי במקום להעזר במקום הזה כמו פעם

מה שאומר שיש בעיה תקשורתית בין שנינו

כי אתה היחיד שקורא ומכיר.

לכתוב שיש בעיה? זו התלבטות ראשונה.

מתחילה לחשוב מה תגיד, ותופסת שזו הבעיה הראשונה

אני מתחילה לחשוש מהתגובות שלך, לתכנן מילים.

יכול להיות שהכל בגלל הטיפול שאתה עובר,

אתה רגיש וקצר בתגובות, אתה מתעצבן מהר, נפגע מהר יותר.

אני לא מכירה אותך ככה, יש לי מישהו חדש בבית

אני שמה את עצמי בצד כמה שיכולה, מנסה לא לקחת אישית

אבל הריאקציות שלך נופלות בעיקר על הכשלונות שלי ושל הבנים

מה שמקפיץ אותי ומאתגר עוד יותר מתמיד.

האפשרות היחידה שאני מוכנה לקבל היא שזו תגובה של הטיפול

כי אפשרות כזו אומרת שזה גם יעבור.

אז אני אופטימית,

אתה שקוע בחרא שלך לשם שינוי ואני מנקה מהצדדים.

רוצה את הנקיון שלי - תיקח, לא רוצה - תמשיך להתפלש

עד יעבור זעם.

נזכרתי בעיצה של דני - תהיי מים

אז מעכשיו משתדלת להיות מים, רדודה ושטחית ובלונדינית

מתאמנת (אימונים זה הדרך להצלחה יחסית) בלשתוק כמו מים ולזרום הצידה כשיש סלעים,

לא תמיד מצליחה אז יש השתברויות וקצף

אבל נזכרת אחר כך עוד פעם - זה רק חלק מהערוץ, החלק המגעיל שבו

ואחר כך יש אגם הכי יפה בעולם, עם יער לידו ובית קטן לגור בו.

המקום הכי טוב לחיות בו ביחד.

יותר מדי זמן אני לא פה, עסוקה עם עצמי בעניינים שוליים של חיים.

יש הרבה דברים שכתבתי עליהם בראש, אבל לא הספקתי להניח על נייר או על המסך.

אתמול אמר המאסטר - יצר החיים הוא לא החזק ביותר, אלא יצר העצלנות... משהו לחשוב עליו.

יש לי מחשבות רעות שמנסות להשתלט על המוח ואני נלחמת בגבורה, מנצחת.

"הזמן", אמר הזוגי שלי, "הופך יותר ויותר משוגע. האנשים המבוגרים מתחרפנים, הצעירים מסתדרים עם זה. אני זז הצידה ומחכה עד יעבור זעם. אחרי הסופה נתחיל לאסוף את הניצולים והשורדים, נתחיל חדש משם".

שבוע של אימונים מפרכים, לקחתי פסק זמן קצר לשים טביעת אצבע על המקלדת, סימן חיים ותזכורת לעולם הפרטי שלי שאני עוד כאן. הטיפול משאיר סימנים מוזרים, לא כמו קודם כמובן, נראה לאן זה מוביל. בינתיים סחרחורת, חולשה, מחשבות מציקות, בריאות ירודה ביותר - הדרדרות. לצורך עלייה? ודאי!!!

מזמינה את האור שיזרח בתוכי. כבר זמן.

אמר לי המאסטר שהוא למד שנים אותו הדבר, כאילו דרך במקום, וכשעלה שלב - זינק ועשה הכל תוך שנתיים. זה כנראה נכון גם לגבי, היום אני לומדת הרבה יותר מהר את מה שפעם היה מסובך אפילו לזכור, ואני עדיין לא עולה שלב, נמצאת בראשית דרכי, מחכה להמשך. כנראה שיגיע הרגע של הפריצה, ואז לא צריך לעצור יותר. אני מחכה היום בסבלנות (לשם שינוי מבורך).

עדיין חולמת על כל מיני מקומות בעולם, אני כל הזמן מטיילת ולא מגיעה הביתה. העולם בחלומות צבעוני להפליא, כל לילה ארץ אחרת, אנשים חדשים, רצון להגיע הביתה. אין לי ספק שהמעבר לבית קבע יחזיר אותי לבית גם בחלומות. העולם הלילי הופך לחלק משמעותי בעולם המציאות, לפעמים אני מתבלבלת.

על הזוגי שלי עובר משהו, הוא מקבל טיפולים, הוא משנה את היציבה והכל משתנה בו, אני רואה ותוהה לאן זה מוביל, איזה אדם אכיר עוד מעט? בינתיים שנינו קצת מחורפנים ויש לנו הצדקה. זה לא עושה את החיים יותר קלים.

הבורסה משוגעת, גם אנחנו.

יש משהו בגידול הילדים שלנו, שמעניק לנו לפעמים את האושר הכי גדול בעולם.

הבן שלו התארס, אמרו לו מזל טוב, לשתי שניות הוא זרח מאושר כפי שלא זרח מעולם. והוא אדם מלא כל-כך, מה שהדגיש בפני עוד יותר את המתנה הזו של הענקת חיים מצידנו, והענקת אושר מצידם.

לבת שלו יש יום הולדת בקרוב, היום אנחנו חוגגים לה ונותנים מתנות וארוחה טעימה. ברור שיהיה נפלא!

הבן שלי מסיים את בית הספר. התרגשות גדולה מלווה באירועים מסעירים והתעוררות מופלאה שלו.

עכשיו מתחיל יום, שבוע מאומץ וחוויתי, אני הולכת לי לדרכי.

התחלנו לא להבין אותנו. הוא מתלוצץ ואני מבינה אותו ברצינות, אני מתלוצצת והוא מבין אותי ברצינות, נעשינו פגיעים מדי.

למה זה קורה? מה אנחנו מפחדים לאבד פתאום? מה הרגישות המוגזמת הזו? על מה אנחנו שומרים?

אני יכולה להתייחס רק אלי

אין לי חשק לבזבז את הזמן היום על רגשות מיותרים, אני שמה בצד את כל מה שמציק ומשתדלת להסתכל על החיים מהכיוון של - אין זמן - אין זמן לבזבז על כל מיני רגשיים כאלה, אין זמן לבזבז על פרצופים, אין זמן להעלב. כל מה שיש זה להיות יחד ולהנות מזה, אבל משהו מתפקשש פתאום.

הוא עובר טיפולים משלו, אני בפסק זמן מהטיפול שלי, משהו לא מסתדר.

אני פתאום מנסה לפרש אותו כי הוא לא מובן לי, אני משתדלת להיות מובנת לו ורואה איך אני מסבירה את עצמי יותר מדי.

הידיעה של האהבה שלנו זזה הצידה, יש יותר מדי הגנות שנשלפות פתאום.

אני כותבת כדי להבין אבל התובנה בורחת ממני

כתיבה חסרת רצף של משפטים שעולים במוח כמו שהם.

הידיעה שהוא אוהב אותי פשוטה ביותר, אם הוא אוהב הוא לא פוגע

עד היום אני מזכירה לעצמי את הידיעה הזו, יכ יש לו משפטים שיכולים להצחיק אבל גם להכאיב באותה מידה, תלוי מאיפה מקבלים אותם. אני כל הזמן מזכירה לעצמי שהוא לא רוצה להכאיב, אבל עצם העובדה שאני צריכה להזכיר לעצמי אומרת שני דברים - שיש עדיין משפטים בינינו שמשחקים על משמעות דומה של טוב ורע, ושאני עוד לא מצליחה להפנים שהוא בא רק מהטוב בין שנינו.

לאחרונה הוא כועס יותר.

חייתי במחיצת אדם כועס יותר מדי שנים, אחד שתמיד האשים אותי בכעס שלו, גם כשהיה ברור שכעס בא מבחוץ - עבודה, אנשים מקורבים, משפחה... אבל תמיד אני הייתי אשמה, עד שפיתחתי לי הרגל שאם יש מישהו כועס לידי - אני צריכה להרגיע אותו. אני לא מסוגלת לחיות ליד כעס, אני מייד מוכנה להתנצל ולהאפיס את עצמי רק שלא יהיה הכעס הזה. אז אני מתחילה למצוא הסברים הגיוניים, או הגיוניים ככל שאני מצליחה למצוא בהם הגיון, כדי לפוגג את הכעס. לאחרונה יש כאן כעס שאני לא אוהבת, גם אם הוא לא עלי - אני לא אוהבת אותו.

להתרגל לזה שכעס יכול לצאת?

להתרגל לנוכחות של כעס?

אני לא מסוגלת. זו אנרגיה שמוחקת אותי. גם אם ברור לי שהכעס לא עלי, לא על הבנים, הוא פשוט משתחרר החוצה כדי לא להיות פה.

אני יכולה להיות ליד מישהו שזקוק לי לתמיכה, בתנאי שהוא יודע שהוא זקוק לי, שהוא יודע שהוא בתקופת תמיכה. אם זה רק ריאקציה של הטיפול, אז אני כאן. אם זה תחילתו של תהליך שיהיה יותר ויותר מציאותי בחיים שלנו - אני לא מוכנה להכנס לזה. אני לא מוכנה לחיות בחוסר הבנה והתנצלויות תמידיות, אין בזה טעם.

מאתמול להיום היו יותר מדי משפטים של העברת ביקורת, או יותר מדי הבנות שלי שהנה היתה פה ביקורת ואז מיד אני מתנצלת ומסבירה. מאתמול להיום היו יותר מדי הפסקות של דיבור כדי "לא להכנס לזה" - משהו שמעולם לא היה בינינו.

אני מעדיפה לחשוב שזה זמני, אבל הפעם זו לא רק אני עם הרגישויות שלי, הפעם זה אנחנו שנינו, כי משהו עובר עליו ואני לא יודעת מה זה, לא בטוחה שהוא יודע מה זה, לא יודעת אם הוא רואה את זה בכלל.

אני יכולה לתמוך, אני לא מוכנה לשאת באשמה עלומה שהתוצאה שלה הוא חוסר סבלנות, הערות ציניות, ביקורתיות, ואחרי הכל - לשמוע שזה רק בראש שלי. זה המתכון הבדוק לשיגעון.

אני יכולה לפנות אליך, אני כותבת אליך כי אתה הקורא המתמיד שלי -

תבדוק מה עובר עליך, זה משפיע על שנינו.

אני אוהבת אותך. אתה משחק במחשב, תמיד נעים לי לראות איך אתה שקוע במשחק (כמו ילד, כמו הילדים שלי) כולך שם בתוך הסיפור, מפעיל את המוח על כל הנקודות האפורות שלך שלא צריכים אותן ביום-יום, מתכנן אסטרטגיות, הורג את הרעים, מציל את הטובים ומשלים משימה בגאווה וחיוך גדול, או מתעצבן על המחשב שיוצא לך מהמשחק בדיוק לפני ששמרת והולך להלחם שוב גם מול הגחמות המוזרות של המחשב שלך.... אני אוהבת לראות איך אתה כולך בתוך זה, מנקה את הראש מהחיים, נעלם בשלמות לתוך המשחק. כל-כך נעלם, שאני יכולה לכתוב עליך ואתה כאילו לא פה, אבל אתה לידי, וזה הכיף שלי גם.

אני אוהבת אותך כי אתה מי שאתה, אבל בימים האחרונים אתה נעלם לי.

אמרתי לך אתמול, זרקת לי את זה הבוקר בחזרה. אין לי מה להגיד יותר מזה, אתה נעלם לי. אני יודעת שתחזור מתישהו, אבל בינתיים זה קורה, ואני לא ממש יודעת מה לעשות.

הימים שלפני היו ימים קשים של עימותים עם עובדות קשות.

הוא אמר שעושה סיכום של השנה שעברה ומגיע למסקנות לא טובות מבחינתו - הוא לא מאושר.

אני קיבלתי את הדברים באופן הכי אישי שאפשר וניסיתי להבין מה הסיפור. אני לא מוכנה לחיות בפשרות, או לחיות עם מישהו שמוצא בי פשרה. לקח לנו יומיים להבין מה מפריע, לסכם מזכר הבנות, לקבוע צעדים להמשך, ולחזור לאהבה המקורית שלפעמים מתחבאת תחת כל מיני דברים אחרים.

יום ההולדת התחיל בשוקולד וספרים

המשיך בסקס סוער

ארוחת בוקר

פיקניק צהרים

אינטימיות לאורך כל היום.

הרבה טלפונים של אנשים שהתקשרו להגיד לו מזל טוב

ובערב - פגישה משותפת של הבנים שלי עם הבת והבנים שלו וחברה גם.

פעם ראשונה שכולנו יחד, אחרי שהבכור שלו הסכים להתראות איתנו גם כן.

את הבכור אני מכירה מלפני שנים, לא שזה עזר משהו למפגש מוקדם יותר

אבל אולי הקל במקצת כי אין כאן הפתעות.

נסענו רחוק לארוחת ערב מצויינת, ישבנו כמעט 4 שעות בדיבורים וצחוקים

היה מפגש נחמד במיוחד.

סך הכל יש לנו צאצאים בערך באותם טווחי גיל, הבדיחות דומות, הסלנג אותו הדבר

מתעניינים באותם נושאים, ולא היה רגע של שקט או מבוכה.

יום ההולדת נגמר במנת גלידה ענקית בבית (הוא עוד הצליח לאכול, אני לא)

ולילה שהמשיך ליום של חופש מיוחד ליום הולדת, להתרגל לגיל החדש.

עוד שבועיים יוצאים לחופש יום-הולדת רשמי

זה שנדחה עקב חגיגות הפורים.