כל העולם כולו גשר צר מאד, והעיקר לא לפחד כלל

הוא בסלון עושה מדיטציה והמוזיקה ההודית ברקע.

אותי מוזקה כזו מקפיצה, אז אני מתנועעת לי על הכסא בעדינות (שלא להגזים עם הצואר) ונהנית מזה שהוא נהנה מהמוזיקה הזו. הוא בכלל אוהב רוק, כשהכרנו היה בזמן הבלוז שלו אז היה המון בלוז. את כל הדיסקים של המדיטציה אסף לפני שעברנו להיות יחד, ויש לו אוסף שחבל על הזמן. איש רבגוני ביותר.

את הדיסק הזה אני כל פעם שומעת ואומרת לעצמי ששווה לרקוד אותו כשהבית ריק ואף אחד לא מפריע להשתולל, אבל אחר כך אני שוכחת. טוב שהוא עייף כל-כך (התעורר לא טוב הבוקר) וביקש לנוח בסלון עם מוזיקה שכזו.

נזכרת בזמנים הטובים שהיו בהודו, רק חסר לפתוח את האלבום ולהזיל דמעה של געגוע. יש כל-כך הרבה תוכניות של חו"ל לשנינו והודו לא ממש על הפרק. לבד זה לא כיף, וכל מה שאני מבקשת זה זמן ובריאות לחוות את מה שאני חושבת שיכול להיות נחמד בהודו.

מחר עוברים לתזונה יותר מוקפדת בכיוון הבריאותי. לא ממש קשה כי הבית מאורגן ככה כבר שנים, רק להוריד את הקפה (קשה, קשה מאד לפעמים) ולהפסיק לאכול עד שבע בערב (קל ביותר אחרי כמה ימים של הסתגלות). אולי אם אכין לו אכנס בעצמי לסדר הזה, הרי הקיץ מגיע ובאמת הגיע הזמן לעבור לשגרת קיץ על כל המשתמע מכך, כולל פירות בבוקר ובלי קפה.

מה שנשאר זה להכין כמה דברים מהרשימה ולשמור שתמיד יהיה אוכל בבית!

מחר נוסעת לצעוק על סלקום ולקבל עיסקה נורמאלית

מחר יוצא החוק שאומר שחברות הסלולר לא יכולות להכריח אותי לחתום איתם על חוזה חדש של 3 שנים.

חיכיתי לזה.

מחר גם לוקחת את התוצאות של צפיפות העצם

ומה עוד יש לעשות? היתה לי רשימה ארוכה למקום ההוא שלפעמים אני צריכה לנסוע אליו, אבל הנה נשכחו הדברים.

אני צריכה לקחת את הצעיר לרופא שישנה לו את התרופות שלו, אבל אני דוחה את זה כל הזמן. אולי אחרי החופש.

וחשבתי שיש לי אחת כזו בתמונות מהודו.

יש באמת, אבל לא מוצלחת כדי לשים אותה במקום שרציתי

ובינתיים - דיפדפתי באלבום, מרגישה איך הגעגועים מתחילים להתעורר.

החיים היום יותר מוזרים מתמיד, אני לא יודעת מה יהיה

אני לא יודעת לאן אני הולכת, ממה אחיה בזמן הקרוב

אבל ברור לי שאגיע שוב להודו.

אבקה צבעונית כזו, צבעים משגעים.

קניתי כמובן כשהייתי בהודו, רק כי זה יפה.

טיקה אני לא שמה - מפריע לי לשים משהו על המצח.

ניסיתי. לדעתי זה בא להשתיק את הראיה הנוספת, לי זה חוסם אותה.

לא משנה, העיקר שהבאתי כל מיני צבעים.

אני כבר המון זמן חושבת על ציור עם הצבעים האלו, משתגעת מהצבעוניות, ויצא הערב שהיו לי 5 כוסות מים ותה על השולחן - אלו ששתיתי, אלו שהכינו לי ושתיתי, ואלו של האורחת שלא שתתה הכל. יותר מדי כוסות, מים שאין צורך להתאמץ ולהביא אותם, וציור מותחל מלפני מליון שנה.

לקחתי מעט אבקה אדומה ופיזרתי, אחר כך גם צהובה, ובסוף גם סגולה. זה מוזר - מתנהג כמו צבעי מים, האבקה מתמוססת בלי בעיה, שקיפויות וכל השאר, אבל אחרי שכבר מתייבש נעלמת תכונת צבעי המים ומתגלה תכונת הטיקה - כשמרטיבים כל האבקה הופכת שוב לצבע ואפשר לצייר מחדש. רק מעט נספג בנייר ומשאיר גבולות ברורים עדינים. צבעי מים - ברגע שהנחתי אי אפשר להתחרט - נספג ונשאר. צבעי טיקה כנראה יותר מתחשבים בחוסר ההחלטיות, ומשתפים פעולה בשינוי והמצאה חדשה. אפשר לאמץ את זה ולהגיד שזו תכונה הודית, אבל אני לא מכירה מספיק את ההודים בשביל להגיד את זה.

אני נהניתי, סתם עוד תגלית, לא יודעת מה אעשה עם זה, בינתיים שומרת על האבקות מכל משמר, יושבות לי בכוסיות וודקה מפוקפקות בשעם, מסודרות לפי צבעי הקשת ועוד קצת, ואני לא מתכוונת לרוקן את הכוסות האלו. אולי רק כשאחזור מהודו בפעם השניה ואביא כמות נוספת.

בבוקר גיליתי שהאבקה פשוט יורדת מהבד, הצבע כמעט ולא התפרק לתוכו,מה שאומר שהוא כנראה גם לא מתפרק לתוך הגוף, לא נספג... השימוש באבקה על הגוף הוא בעזרת וזלין, האבקה בעצם לא מתמוססת לנוזל או לעור, אז אולי האפשרות היחידה לצבוע בצבע כזה הוא להפוך אותו לשכבה עבה, בדרך כלל בעזרת חלמון ביצה, אבל אני לא נכנסת לטכניקות האלו.

שיעור מעניין באמנות, מזמן לא היה לי.

אני עושה כביסה למוח, מוציאה את הזבל החוצה ומחכה שהנקיון יתחיל לתת ניחוח רענן

שגם הראש יתחיל להיות קליל ונעים לסחיבה על הצואר והכתפיים.

בינתיים הגעתי לזו שמחפשת דרך, והיא מספרת על המכבסה במומביי (הודו, בומביי לשעבר).

מיד נתקפתי בגלי נוסטלגיה שכאלה, שלא התאפקתי, הוצאתי את האלבום, סרקתי, חתכתי, הגדלתי...

והנה תמונות מהמכבסה שהיא כתבה עליה - "דובי גת":

מראה כללי

דורכים, שוטפים, משפשפים, צובעים, מנקים (?), כל הזמן, כל היום...

הבגדים התלויים על החבל, נקיים למשעי!!!!!!!!!

קיבלתי חוברת של חיים אחרים מהחודש, ויש שם כתבה על נשים בגילי + שנוסעות להודו ומגלות את הכנפיים שלהן.

הן מגלות את עצמן, את החופש שלהן, את הכלא השקוף שנקרא בית.

הן ממשיכות ונוסעות להודו מדי פעם כדי למלא את המצברים, את הנשמה,

הן מגיעות הביתה ואחרים לא יודעים איך לקבל אותן עם השינוי, אז אונסים אותן לחזור לכלא.

ככה היה לי, בצורה שונה קצת, אבל לא בהרבה. דברים השתנו, הודו מחכה לי קצת רחוק

אז בינתיים הבאתי לי את הודו לכאן לביקורי בית קצרצרים.

החיים שלי כבר לא כמו סרט הודי, פחות דרמות, פחות גיבורים, יותר אושר יציב.

אני עכשיו בהפסקה של הסרט, הולכת לעשות פיפי ולשתות משהו,

כי ההמשך הוא החלק הטוב של הסרט - החלק האופטימי.