כל העולם כולו גשר צר מאד, והעיקר לא לפחד כלל

החלק הקשה ביותר הוא לדעת שהכל לא אשמתי.

לצאת ממסגרת של אלימות גורמת למחשבות נוראות על אחריות

איך יכולתי לעשות את זה לעצמי, איך לא שמתי לב

איך הסכמתי, איך גרמתי לילדים כזה רוע ולא הייתי שם

איך ואיך ואיך

ואז אפשר לראות את הצד השני -

עשיתי כל מה שיכולתי לעשות

הייתי שם, עזרתי, הגנתי, תמכתי, שמרתי מכל רע

עשיתי כל מה שיכולתי לעשות

פשוט אי אפשר היה יותר מזה

ועשיתי את החשוב מכל - אחרי שהלך לא נתתי לו לחזור.

איפשרתי לי ולהם לצאת לאט לאט מהמלכודת.

גם היום אני הכי טובה להם שאפשר,

מגוננת מרחוק, שומרת, דואגת, הכל נשאר אבל בשקט

נותנת להם לחיות את החיים שלהם, לגדול, להתפתח.

הוא הפסיק לשלם והם ניתקו איתו קשר, כרגע שקט.

כמה טוב שכך.

הם לא צריכים יותר ללכת אליו, כבר לא ילדים קטנים

ורואים את התוצאות של הרוע שלו המתרחק, רואים איך הם גדלים

סוף סוף היופי שלהם עולה בלי הפרעה.

כמה חבל שהחיים הביאו להם אדם כזה

כמה חבל שהטוב שלו נעלם ונשאר הרוע

כמה חבל שלא היתה לי אפשרות לשנות

וכמה טוב שאני כותבת כאן את הידיעה שעשיתי הכל ויותר

וכל הכבוד לי שהצלתי אותי ואותם מחיים גרועים הרבה יותר.

עכשיו רק לחיות בשלום עם המורשת הדפוקה שלי

עם המשפחה הלא תומכת שלי

או בעצם בלי המשפחה שחשבתי שתומכת וגיליתי הפכים קשים.

יש עוד המון כאבים

החיים ממש לא מחייכים אלי

אני ממשיכה ליפול לתהומות אבל יוצאת קצת יותר מהר

הזוגי עוזר ותומך ואוהב ונמצא בי ואיתי

עוד אין אופטימיות, האמונה קלושה,

אבל אני עונדת את התליון שלו ומגינה עלי

ומאפשרת לדברים הטובים להצטבר, רק שיבואו.

אני ממשיכה לנסות כל הזמן להרים את המקצועות שלי כדי שאוכל להרויח סוף סוף משהו

מתיאשת אבל ממשיכה, לא מתיאשת מדי וממשיכה, הולכת ונפגשת ומספרת ואומרת

שואלת, מתייעצת, מפרסמת, מבקשת עזרה.

מבקשת עזרה.

יום אחד המאסה הקריטית של כל מה שאני עושה תפרוץ קדימה ודברים יתחילו לקרות.

שאלו אותי שלשום מה החלום שלי,

לכי תסבירי להם שהחלום הוא לשלם לבד את שכר הדירה

לקנות בסופר את הקניה הרגילה ולא להחנק כשחותמת על האשראי

לדעת שאפשר לצאת לשתות קפה בחוץ יום בשבוע ולא לפחד להזמין משהו נוסף

לתת לבנים שלי אפשרות לבלות, לקנות להם בגדים נורמליים ולא רק יד שניה

החלום הבסיסי הקיומי

כרגע לא יותר מזה.

את כל חלומות הגאולה לעולם אני משאירה לאחר כך

קודם כל שיהיה מספיק כסף כדי לחיות.

אחר כך לחשוב על לקנות בית, מקום לגור בו בלי לחשוב על המוביל הבא

על הזמניות הבאה.

אחר כך לשפר קצת את תנאי החיים

אחר כך להיות רגועה, לישון בשקט

ולפני הכל לחיות.

פשוט לחיות.

שלא ימות לי אף אחד

שלא יחלה לי אף אחד

שלבנים שלי יהיה טוב

שלאהובים שלי יהיה טוב

ובסוף, בשקט בשקט

אני חולמת להרגיש שוב.

להבריא בעצמי.

כל מיני תחושות מציפות אותי, כאלה שאני לא אוהבת להרגיש.

היה לי חלום בלילה על כל מיני חלומות מעורבבים -

חלמתי על מקום שאני שותפה להקמה שלו, שיש בו דברים שכבר הקמנו בחלומות קודמים. יש שם גן ילדים, אני רק מבקרת ומתרשמת בזמן שהם באיזו פעילות. אחר כך יש עבודה בגינה, אנחנו מזיזים כל מיני דברים, ממלאים גומות, ובא אדם שאחראי על המקום (אני מכירה אותו אבל לא זוכרת כרגע מי זה) ואומר שעשינו הכל לא כמו שצריך, שיותר טוב לשבת ולשמוע מה צריך לעשות ואז לעבוד. בזמן שהוא מדבר אני מזיזה עץ בננה מהמקום ששתלו אותו, רק שהעץ הזה נמצא 5 מטר ממני ואני עושה את זה בלי שהאיש שמדבר מרגיש - זה מאחוריו, ואז אני מפסיקה וחושבת שאולי דוקא העץ הזה כן שתול במקום. אני שואלת אותו אבל הוא לא עונה.

אני רוצה לצאת מחצר הבנין אבל אני לא יוצאת מהיציאה הרגילה (לא זוכרת אם סגור או שסתם החלטתי לצאת מדרך אחרת). אני מטפסת על הגג ומגיעה לקצה, רואה שאפשר להתלות על קצה הקיר ולזוז הצידה בעזרת הידיים עד הקיר הבא ועושה את זה בקלות. מגיעה לקיר נוסף שיש לו מין מדרגה כזו שאפשר ללכת עליה ולא רק להתלות, ואחרי זה יש עוד קיר שנתלים עליו ומגיעים לקטע גג שבניתי פעם, כנראה בחלום אחר. אני עוברת לגגון הזה שנמוך יותר מהגג הגדול, יושבת עליו, ויודרת דרך מעקה שיוצר מדרגה נוספת ומגיעה בעדינות למטה אל מחוץ לכל המבנה הזה. יש שם שלושה חיילים שמשחקים, הם צוחקים משהו על זה שנשים צעירות לא עושות דברים כאלה, ואני עונה שאני יכולה להיות אמא שלהם. הם צוחקים והולכים ואני חושבת על כל הקמטים שכבר יש לי ועל העובדה שאני לא באמת נראית צעירה כזו, אבל זה נחמד לשמוע.

יורדת מהגגון ולמטה יש חדר, אני נכנסת אליו ומתארגנת, כאילו באתי לסדר את המקום. ה X נכנס עם מישהי והילד שלה, מתחיל להסביר לה מה עושים עם כל מכשיר שצריך. הוא מחובר למכשיר אינהלציה והולך עם המסיכה לכל מקום כאילו זה דבר רגיל ונורמאלי. אני שואלת אותו בנימוס מה שלומו והוא אומר שהכל בסדר. הילד הולך איתי לצד השני של החדר ומסתכל מה אני עושה - אני מסדרת דברים של תינוקות (חיתולים או משהו כזה, לבנים) בתוך הארון למעלה.

חלום ממש מוזר. מה שעוד יותר מוזר זה התחושות שלי כשה X מופיע חלום - בדיוק כמו התחושות שהיו פעם.

הזוגי אמר לי בעבר שכל חלום כזה זורק משהו החוצה, ואני בכלל לא מבינה מה הוא הגיע לי לחלומות.

אתמול אחי דיבר איתי, אמר כל מיני דברים שהתרוצצו לי בראש. אני מניחה שחלק מעניין הבית והסידור שייך לזה כי דיברנו על הבית והבניה שלו. אמר כמה דברים אישיים על הגירושים ועניתי לו על שלי, ובטח זה מה שערבב את החלום עם ה X. אני ממש לא צריכה את החלומות האלו, זה גורם לי לקום עם תחושות לא נוחות ולוקח לי זמן להבין מאיפה הן באות.

טוב, מספיק להבוקר, כי היה לי רעיון על אנרגיות ואני חייבת לכתוב את זה. נזכרתי עכשיו אחרי שהוצאתי את הזבל החוצה. טוב שיש לאן להוציא את הדברים המיותרים. ממש כמו אתר אגורה...

הם חנו ליד גבעה קטנה, הקימו אוהל וסידרו את כל הדברים כך שיהיה להם נוח בטיול הנחמד הזה. כמה אנשים עלו לגבעה להסתכל מסביב, חלק פסעו בנתיב העשב בדרך שלפניהם. נוף של סוף הקיץ כפרי ויפיפה, השקט והשלווה מקיפים אותם ונותנים אשליה פסטורלית. אני הולכת אחריהם ורואה צללים חולפים מתחת פני האדמה, כמו להקת כרישים השוחה קרוב לפני המים, הופכת את קרום האדמה לגלי ושקוף באופן חלקי. שלושה אנשים נשארו ליד האוהל ופתאום כריש כזה מזנק מתוך האדמה כמו מתוך מים וטורף אחת מהם. הזעקה מחזירה את האחרים במהירות, לא מאמינים למה שהתרחש, הם מבולבלים והיסטריים למדי. ליד הרכב יושבת זו שלא שומעת, מנסה להבין במדוייק מה קורה כדי להגיד את דעתה, אבל ההיסטריה לא מאפשרת לאחרים לדבר איתה ברור. התסכול אופף את כולם.

בכפר חיים אנשים, יש אירוע לילדים ומתקן טיפוס גיאודזי מותקן במרכז החצר הגדולה שאפשר יהיה להשתעשע עליו. הוא בא למכור אדמות של הכפר לאנשים מבחוץ, אבל הביקוש קטן, העסקים לא מתקדמים. אנשי הכפר חשדנים לגביו, יודעים שהוא לא באמת יודע מה שוחה להם מתחת לאדמה. הם יושבים במרפסת הבית, מסתכלים עליו מרחוק ומביעים את חשדנותם בשמירה על ריחוק ובהבעה של דחייה על פניהם. הוא לא חלק מהם, הוא חדש בעסק, הוא בכלל לא יודע מבחינתם את האמת על המקום. הוא מרתיע אותם בשונות שלו. הוא שם שלטים גדולים של פרוייקט למכירה וההיענות קלושה, לכן יצא לחופש.

בינתיים אחד אחר בא למכור (לא זוכרת מה) ועצם העובדה שיש פרוייקט של בניה במקום גורם למכירות שלו לנסוק פלאים (החלק הזה היה יותר ברור אבל נעלם לי), הוא מצליח להביא הרבה אנשים מלאי סקרנות למקום, כאלה שבאים בעקבותיו אבל אחר כך מתעניינים ברכישה ובהשארות במקום.

הראשון חוזר מהחופשה ומגיע למבנה המשרד שלו, יורד במדרגות ורואה ברחבה בחוץ את השני מביא צרור ענק של ורדים אדומים, שם אותם בחבית גדולה מעוצבת, ומפנה את שתי החביות הקודמות עם הזרים הנבולים שהביא בימים שהמוכר היה בחופש, מביע את התלהבותו ותודתו הגדולה, ובינתיים קורא בשמחה לאיש ואומר לו שהכל נפלא, שבזכותו יש הצלחה גדולה.

אנשים מגיעים אליו למכירות שלו, ומתוך כך מחליטים לקנות אדמה, מודעים באופן לא ברור למשהו שמתחת לאדמה אבל נשארים בתמימותם יותר מאשר מפחדים. פרוייקט המכירה מתחיל לתפוס תאוצה ואנשי המקום מתחילים לחשוב שאולי באמת בפרוייקט אין חיות מתחת לאדמה, מתקרבים לאיש שמוכר את האדמות ומתחילים לשתף איתו פעולה. הם נעמדים בשורה צפופה, מחזיקים מקלות וכלי עבודה ביד, יוצרים פס אנושי ומתקדמים לאט תוך הקשה על האדמה, מנסים לבדוק אם יש תגובה או שהשטח נקי. הם מתקדמים והכל שקט, ונראה שאולי באמת האדמה נקיה, אבל אחריהם שוחים צללים מתחת פני האדמה, הופכים את השטח לגלי ים חומים ומסוכנים. קבוצת האנשים מתקדמת, הילדים חוזרים לשחק בכיכר המרכזית, יש הרבה אנשים במרחב, ופתאום מתחילים להגיע צללים מכל מיני כיוונים, להקות של טורפים מחפשות אוכל. כולם נפוצים בבהלה, מצליחים לברוח מלבד אחת שנטרפת על ידי כריש ענק.

הוא הולך אחריה, יודע שהסכנה לא תיגע בו, עוקב אחרי הכריש שעדיין צרור מפתחות הרכב משתלשל בין שיניו.

סוף החלום

תשובה של טל -

החלום מלמד על פחדים. על תחושה שהקרקע לא מספיק יציבה ואין לדעת מתי היא תרעד ו"משהו" יפרוץ אל המציאות שלי ויפגע בי. שימי לב לפסקה הראשונה - הלך הרוח של האנשים בכפר - יש שם תסכול שאופף את כולם. זה קשור לתקופה שאת עוברת. שימי לב שציינת שהעסקים לא מתקדמים, תחושה של חשדנות.. הכל מייצג חלקים שלך. אם תקראי את החלום שוב מתוך ראייה זו תגלי כמה הוא מרתק. שימי לב לדמות האשה שמנסה להבין מה קורה כדי להביע את דעתה אבל מכיוון שהיא לא שומעת אין לה מספיק אינפורמציה בכדי להעריך את המצב.

אחד מהאנשים עקב היענות חלשה בעסקים יוצא לחופש (שינוי גישה/ צורך בהתחדשות)  איש העסקים האחר הוא המקביל לו - זה שעבר תהליך מסויים. כעת אנחנו כבר רואים כאן תהליכי שגשוג. העסק נוסק, פרחים נבולים מוחלפים בפרחים טריים ויש תחושה של הודיה ושל הצלחה גדולה. קניית האדמה בשלב הבא מייצגת תהליכי "התיישבות" = יציבות, מימוש, קרקוע.

"הוא הולך אחרי הכריש שמתקדם לאט וראשו מעל פני האדמה, יודע שהסכנה לא תיגע בו, עוקב אחרי הכריש שעדיין צרור מפתחות הרכב משתלשל בין שיניו. "
רכב באופן מטאפורי מייצג את הדרך שלנו. כאן הכריש מחזיק במפתחות הרכב מלמד שיש הרבה לחץ אצלך מעל/ מתחת לפני השטח וחיבור למקום של פחד. שימי לב שבחלום הקודם היו האמא והבת צועדות במדבר ההוא ללא חשש... כאן אפשר לראות את הבחור צועד מתוך ידיעה שהסכנה לא תיגע בו ולכאן את צריכה להתחבר. אני בטוחה שזה לא קל אבל מבקשים ממך להתחזק, לראות את הפוטנציאל הגדול לנגד עינייך ולבטוח בתהליך שלך.

מקווה שהצלחת לעקוב אחריי..
שתהיה לך שנה מרגשת של פריצת דרך והגשמה עצמית,
כל טוב והמון אהבה,
טל

עכשיו שאני קוראת את מה שכתבה לי טל אני רואה כמה דברים -

החלום היה צלול בצורה יוצאת דופן, עד עכשיו אני זוכרת את הפרטים.

היו בו כמה שכבות -

ראשונה - לאורך כל החלום יש כרישים מתחת למים/חול שצצים וטורפים, אבל בעיקר שוחים בזוגות שלשות או קבוצות. נמצאים.

שניה - מורכבת מתהליך - נייטראליות בהתחלה, אחר כך קשיים ואחר כך הצלחה עם ראייה אופטימית לעתיד.

מסקנה שלי - המציאות היא המציאות, היא ממשיכה לזרום ביקום כפי שמתוכננת מאז ומעולם, יש בה חול וגלים ומים וכרישים, אבל גם נוף פסטוראלי ושקט, יופי ושלווה. בתוך המציאות הזו יש את הרצף שלי. היום יש קשיים כלכליים בעיקר, אבל מעבר לקשיים אני רואה את הפוטנציאל, אוספת כוחות. הפירוש נותן עוד קצת לכוחות האלו שאני אוספת.

החלום

אני בעיר מדברית בארצות הברית (יש לשער שמושפעת מהסדרה שאני רואה לאחרונה) צריכה לחצות שטח חולי של כ 100 מטר עד שאגיע לחנות-נקודת מפגש שנקבעה מראש. אני יחפה. חולפת בצעדים הראשונים ליד קופסת קרטון עם ביצים קטנות, נחשים בוקעים ומנסים לצאת מהקופסה. לאורך כל המשך הדרך החול זז מביצים שנבקעות ונחשים שזזים מתחת לחול, חלקם אפילו מצליחים כבר לצאת, סוגים וצבעים שונים אבל אני מזהה לפחות צפע קטן אחד. אני בודקת איפה לשים את הרגל בכל צעד שמגיע, נזהרת לא לדרוך על החול הזז אלא ברווחים, מפחדת בצעדים הראשונים, אמא וילדים הולכים במרחק ממני ובכלל לא מוטרדים מהנחשים, זה חלק מהחיים שלהם וכנראה מרגיע אותי יחסית - בצעדים הבאים רק מוטרדת קלות. מגיעה לחנות וזה כבר סיפור אחר.

הפתרון

החלום שלך ממוקם במדבר וזה נותן לנו את הרקע לסיפור שלך.
המים כיסוד מחברים אותנו למקום של זרימה, התחדשות, אמונה וליכולת להכיל שפע בחיינו. אבל כאן אנחנו ממוקמים במדבר.. ויש חסר ביסוד הזה מה שיכול לקחת אותך לתחושה של תקיעות, קושי, ואל המקום בו אנחנו לא בדיוק קוטפים את הפירות להם אנחנו מפללים.

בחלום שלך יש הרבה נחשים. הנחש הוא סימבול שמביא איתו אנרגיה של שינוי וטרנפורמציה.
והמסר הכללי שהוא מביא איתו הוא: לא לפחד משינויים כי השינוי יביא איתו דברים טובים אל חיינו. ריבוי הנחשים אצלך נותן תחושה של אינטנסיביות בשיעורי החיים שלך. כל הזמן קורים דברים שדורשים ממך להתפתח ולגדול.

האמא והילדים הם שיקוף שלך.  הם צועדים ואינם מוטרדים מהנחשים משום שהם מייצגים את דרכה של הרוח. היא מתפתחת, היא בוטחת והיא יודעת שהכל מתקיים בשם תכלית גבוהה יותר. יש כאן משהו שמאוד צריך לחבר אותך למקום של אמונה (אפרופו מחסור במים). אמונה בעצמך. ואמונה בתהליך המקודש שלך.
בסוף החלום את מגיעה לחנות. היא מייצגת תחנה שלך ויכולה לציין את סוף שלב המדבר..
מהחלום שלך עולה שיש לך רק עוד כברת דרך קצרה עד אליה.. לכן, התחזקי והאמיני..

מילים שלקחתי מכאן -

תקיעות וקושי

שינוי, אינטנסיביות (אוף, הזיעה ניגרת...)

דרכה של הרוח - מתפתחת, בוטחת, תכלית גבוהה יותר

אמונה (מחסור)

כברת דרך קצרה!!!!!!!!!!!

בחירת המילים הופכת את ההבנה לאישית שלי, כל אחד יכול לבחור את המילים שלו ובכך להפוך את התרגום למשהו אחר. זו הבחירה שלי, מתוכה אני יכולה להבין עוד יותר ברור איפה אני עומדת היום (מחפשת ישועה).

רגע, ישוע? הוא כבר היה אצלי פעם, אבל הפסקתי להאמין שזה היה.

בעצם הפסקתי להאמין שאפשר שוב, כי אני יודעת שהיה,

אז לחזור ולדעת (להאמין) שאפשר שוב להגיע לישועה/ישוע. טוב.

עכשיו נראה אותו מגיע.

אני באתר נופש ג'יימס בונדי כזה, אי יפה עם דקלים וחולות והר עליו יש מבנה מורכב ביותר. אני במבנה עם עוד אנשים, נהנית מאירוח מופלא, הולכת בלבוש קליל ושמחה על כל רגע של הנאה. סירה מגיעה למפרץ למטה ואני יודעת שבאים אלי לנסות "לחלץ" אותי, אבל אני לא מחפשת הצלה. הטלפון מצלצל ואני מבקשת מהמנהלת לענות, לשחק את המשחק כאילו אני לא כאן כדי לאפשר לי זמן ללכת ולהתארגן, ללבוש משהו פחות קליל, להיות "בסדר". בעקבות צלצול הטלפון מגיעה סירה שניה, ואני בינתיים יורדת במדרגות למטה לביתן שמארח אותי, חושבת לעצמי כמה זה מיותר הביקור הזה. האנשים בסירה כוללים את ה X וחברים שלו שנורא חשוב להם להחזיר אותי לשפיות. מולי במדרגות עולה מישהו שאני מכירה שהיה חבר של ה X ואני תוהה אם הם כבר הגיעו, מחייכת אליו וממהרת הלאה לחדר, מקווה שיתעכבו כמה שיותר.

בזמן האחרון אני מחפשת מקומות מפלט לכמה ימים, נחשפת יותר מדי לתמונות אינטרנט של דקלים וחופים בוהקים, הרים מיוערים הגובלים בהם. זה היה מקום כזה, ללא ספק. ראינו אתמול רצוף 3 פרקים בסדרה, הכניס לי סרטים לראש, כל החלום היה כמו סרט. דיברנו אתמול על זכרון הרגש וזכרון השכל, על כל מיני דברים שאולי אכתוב תיכף, חלק מזה היה קשור למה שנכתב בפוסט הקודם - התלות שלי באחרים וחוסר הרצון בתלות הזו. חוץ מזה ראיתי אתמול את ה X כי גייסנו את הבן האמצעי והוא בא להגיד שלום, שוחחתי על ההתנהגות שלו עם הזוגי שלי, וזה פתח פתח לכל שיחת ההמשך שהוא היה חלק זעיר ממנה.

המשך של אותו חלום, אני, אחותי, אמא שלי, אנשים נוספים שאני מכירה ולא זוכרת - כולנו בהדרכה על ריקוע נחושת. אני הגעתי קודם וראיתי כמה חבר'ה חסרי סבלנות מהעבודה המשעממת הזו, כמעט גמרו לעשות את מה שרצו אבל נמאס להם. אני חושבת איך הזוגי שלי יכול להשתגע מעבודה כזו ומזל שהוא לא פה. מקבלים הסברים על הטכניקה, אחותי מסתכלת החוצה בוחנת צמחים ומדווחת לי, אבל מפרגנת להרצאה ותומכת בהשארות והקשבה. מראים הדגמה של קיפול מיוחד של ניירות, הרוח מעיפה קצת את הנייר ואני עוזרת להחזיק אותו, מצטרפת לעשייה ושמה דבק, מחזקת את הקיפולים - עוזרת ליצור את מה שהם עושים. ההסברים לא מעניינים אחרים ואני מוצאת שהדיבור משעמם אבל נהנית מהעשייה. חושבת שיכלו להעביר את זה יותר טוב.

 אתמול בשיחה דיברנו על אחותי, הזוגי שלי רואה אותה בצורה לא מחמיאה, שונה לחלוטין ממה שבניתי לאורך השנים. אני רואה את כפילות המבט שלי משתקפת בכפילות ההתנהגות שלה וזה בא לידי ביטוי בחלום. הצד האמנותי בחלום מצא חן בעיני, ומול זה הויתור של כולם על המאמץ להגשים ולהגיע לסיום של משהו. אני כמובן באה לעזור ונכנסת לתהליך היצירתיות והעזרה עד הסוף - עוד משהו שדיברנו עליו אתמול - הטוטאליות שלי בעזרה לזולת, או לפחות זו שהיתה. אני עוזרת והאנשים שסביבי לא בדיוק מתייחסים לזה.

בהמשך לאותו מקום מפלט אני והזוגי שלי הולכים לטייל. התרחקנו מכל האנשים ואנחנו נמצאים לבד רק שנינו. זה מקום הררי ויש בו כמה מבנים ישנים ביותר, חורבות לא עתיקות במיוחד, וליד המבנים האלו יש עצי אורן עתיקים שהמחטים שלהם מכסות את כל השטח כי אף אחד לא מטפל באיזור הזה. אנחנו יושבים על גזע עץ שנפל, משוחחים על כל מיני דברים. מדברים על המקום ומסכימים שיש בו משהו מיוחד. אני חושבת לעצמי שיש לנו עוד המון זמן להיות פה, ומכיוון שאין טלויזיה יש לנו הרבה זמן שיחות וזה קצת מבהיל אותי. אני מזכירה לעצמי שגם היום אין לנו טלויזיה וצוחקת למחשבה הזו.

אנחנו מחפשים מקום לגור בו. אולי זה המקום? יום אחד אראה אותו ואדע שמצאנו, ממש כמו בסיפורים... יחד עם זה לא הרגשתי התרוממות רוח מהמקום אלא יותר השלמה שזה כנראה נכון. לא מתלהבת מיובש של מחטי אורן המכסה את הכל. אתמול שוחחנו והשיחה נגעה בקצוות חשופים. לפעמים אני מבקשת מהזוגי שלי להגיע לקצוות האלו וקורה שאנחנו מדברים במקביל, מה שיוצר אצלי תחושת חוסר אונים, קוצר רוח שהדברים יתחברו, חוסר סבלנות לכך ורצון להבנה מעשית של מה שהוא אומר, להבנה צלולה שלו את מה שאני אומרת. בסוף השיחה יצא מזה משהו (בפוסט הבא אולי) אבל התהליך היה קשה, כמו לחפור בתוכי כשהבוץ התקשה ונסדר כבר מזמן. הרגשות של השיחה הזו נכנסו לחלום.

אני נוסעת לסמטה שבקצה שלה גרה אישה זקנה שהתכוונתי לבקר. לפני הכניסה לסמטה עומדת אישה מבוגרת אחרת, קטנה ועטופה בגדים, ומרימה יד לטרמפ. בפעם הקודמת שהייתי במקום לא אספתי אותה, לא זוכרת למה, והפעם עצרתי והזמנתי אותה פנימה. אני נוסעת בסמטה המתפתלת והצרה, מגיעה ממש לסוף שלה והאישה יורדת איתי, היא צריכה להגיע לאותו מקום. אני שמחה שעזרתי לה. אני נכנסת לחדרון הצפוף והעמוס בדברים שונים של הזקנה שבאתי לבקר, מסתבר שהשניה גרה בשכנות לה, בחדר השני. כולנו יושבות ליד השולחן ומשוחחות על היום שחלף. נעים לי להיות איתן, הן שמחות על חברתי.

אתמול הלכתי בקניון ומולי באה אישה תימניה זקנה וחייכנית, נמוכה ולבושה בבגדים צבעוניים. אני בטוחה שהיא גרה בשכונה שפעם אני גרתי. הציעה לי לקנות סחוג וחילבה מעשה ידיה. ברור שקניתי את הסחוג, את החילבה לא כי אין מי שיאכל (הריח משתלב כתוצר לואי וזה לא ממש סימפאטי). שילמתי יותר ממה שביקשה, התייחסתי לזה כאל תודה על המאמץ שלה, על הנחמדות שלה, על מי שהיא בלי שום קשר אלי. באותו רגע אהבתי אותה (גם אם לא הרגשתי את זה בפרפורי לב רגילים) פשוט כי היא חייתה את כל השנים ועכשיו מביאה לי משהו שהכינה במו ידיה. אין ספק שהחלום הושפע מהוקרת התודה הזו. ותמיד יכול להיות שאלו הזקנות שמלוות אותי לאורך כל הדרך, מלמדות אותי כל מיני דברים. הלימוד היום היה שהכל רגיל, יש רגעים של חסד וטוב שיש אותם, ויש רגעים של מנוחה ודיבור קליל של אכפתיות ואהבה.

החלום: לפני כ 5 שנים חלמתי אותו, לפני כמה ימים נתקלתי בתיאור שוב.

א. קם לתחיה, חזר אלינו עייף, מרחף, בא למסור כמה דברים. אמר שאחרי המוות כל אחד צריך לאכול. לכל אחד יש את משך הזמן שלו. לו זה לקח 21 יום אבל יש כאלה יותר מהירים ויש איטיים יותר, אפילו כמה שנים.
אחר כך הלך איתנו לסטודיו. ביקשתי שיעזור למיין את הפסלים עכשיו שהוא חזר, והוא ממש התרגז, ביקש שניקח את כל הכלים כדי להשתמש בהם ועל הפסלים חזר ואמר שאני יודעת מה הוא מתכוון לגביהם ( - תמיד אמר שאחרי מותו הם לא חשובים, אפשר לשרוף אותם - ). זה לא חשוב.
יצאנו משם והגענו למים, הוא זרק אבן קטנה למים. אמרתי שאנחנו מגיעים למקום הזה ונזכרים בו. אמרתי שכל מה שהוא עושה משאיר לנו זכרונות. אחר כך הוא נשכב במיטה והתכסה עד מעל הראש ואני פחדתי שהוא מתרחק כדי למות, אבל הוא הזכיר לי שהמוות קשור לאכילה. רציתי לשאול שאלות על אור אבל לא הצלחתי, התשובות נראו ברורות - כל מה שאני יודעת הוא נכון.
אחר כך הלכנו עם אמא ועוד כמה אנשים לכיוון בית אחר, אני פניתי לשחק במגרש הכדורסל. באמצע הדרך עלתה בי מחשבה שאין זמן לבזבז על משחקים. חזרתי בריצה וראיתי את אמא מתבוננת מבחוץ, א. נכנס לבית אליו הלכו יחד. שאלתי מה הוא עושה שם והיא אמרה שהוא הלך לאכול. ידעתי שהיא לא יודעת מה זה אומר, רצתי פנימה הסתובבתי בכל החדרים והוא כבר לא היה שם.
התעוררתי.
מחשבה שעברה לי בראש שהמאמץ הזה נעשה עבור כל אלו שלא מאמינים, חשבתי על המשפחה אבל זה בעצם בשבילי.

הפירוש שקיבלתי במתנה:

החלום שלך מרתק. הנושא העיקרי יושב כאן: הוא הזכיר לי שהמוות קשור לאכילה האכילה מייצגת את החיים, את התשוקה לחיים, את המקום שבו אנחנו מגשימים את עצמינו בכל דרך. חוגגים את החיים ומקדשים אותם. המוות קשור לאכילה משום שבמקום שבו אנחנו לא חיים "באמת" אנחו משולים למתים. ונראה שקוראים לך כאן להמשיך קדימה ולא להיעצר.

המספר 21 הוא מספר מעניין. את צריכה לבדוק באיזו צורה הוא נוגע בך. בכל אופן זהו מספר הימים שבהרבה מקומות נכתב שמייצג פרק זמן שדרוש לנו כדי להכניס הרגל חדש. בחלום שלך: אבא אמר שאחרי המוות כל אחד צריך לאכול. לכל אחד יש את משך הזמן שלו. לו זה לקח 21 יום אבל יש כאלה יותר מהירים ויש איטיים יותר, אפילו כמה שנים. ונראה שהחלום כאן רומז על תהליך התפתחותי מסויים שאת צריכה לעבור. משהו שאת צריכה לשחרר - "לשרוף את הפסלים"- שיכולים לייצג כאן את הישן ולחילופין להמשיך להתקדם ולעבוד עם הכלים. בשפה הרוחנית אנחנו כלים להכלת הרוח, להכלת השפע וכאן צריך לשים את הדגש.

נראה שמנסים למקד אותך וקוראים לך להבדיל בין ישן לחדש. בין עיקר לתפל (אין זמן למשחקים) וכל הזמן מכוונים אותך חזק קדימה.

אז הכל מתחבר למה שמתקיים בזמן האחרון, וכל מה שנשאר זה לאסוף את הרמזים מכל הכיוונים ולהתחיל ללכת.

שולחת לשבוע הבא הזמנה מרחבית למפגשים אצלי בבית. נראה לאן זה יקח.

רעיון נוסף שעלה - לפנות לאיש עם הרבה כסף כדילממש את הרעיונות המקוריים שלי (אולי גאיידמק?).

עדין לא סיימתי את השיחה עם החברה בקשר לפרטים האסטרולוגיים.

אמרה לי כמה דברים על הבן האמצעי שגורמים לי להפסיק להתאמץ, הכל ילך איך שילך איתו, החיים שלו כבדים משהו וככה זה, הוא כזה, מה שאומר שהחיים שלו מתאימים לו כרגע. הוא פגוע ביותר מאבא שלו, אני עושה כמה שאפשר ולא צריך יותר, הוא יהיה בצבא במקום שיגיע אליו ומשם כל שינוי יכול להתאפשר. יש לשער שיחטוף פגיעות ברגליים על ההתחלה כי הוא לא מסוגל לסחוב את הגוף שלו בתוך הדרישות הקרביות, הוא יודע את זה, מכין את עצמו לאפשרות הזו שאחריה יוכל להתקדם למקומות אחרים. נראה. הוא לא מודאג אז גם אני לא מודאגת. אמרה שאין טעם להלחם לשינוי, ואני מקווה שהכל יסתדר כמו שצריך.

התעוררתי לפנות בוקר וריח של משהו שרוף חדר לי למוח. קמתי, יצאתי מהחדר והסתובבתי בבית. שום דבר לא נשרף, הכל בסדר, כולם ישנים בשקט. חזרתי למיטה וחזרתי לשינה, לחלום שעזבתי לפני כן.

אני חולמת על בתים, על מקומות שאני גרה בהם, על אנשים שבאופן קבוע אני נפגשת איתם. כשקמתי היה לי חלום שנשאר בראש, כשחזרתי למיטה אמרתי לעצמי את הדברים באופן ברור כדי לזכור את הפרטים לבוקר. בבוקר הכל נשכח, כמובן. יש משהו בחלומות שלי שמביא אותי באופן ברור לעולמות אחרים. תמיד אהבתי לשחק עם המציאות והחלום ולהחליף ביניהם. מי אמר שאני לא החלום שלי מעולם השינה? אולי כל מה שיש פה נשכח בעולם השני? שם הכל לא הגיוני בשבילי, הזמן לא לינארי, יש קפיצות ממקום למקום, מסיפור לסיפור. אולי העולם המסודר הזה זר ומוזר לעולם ההוא? אולי שם אני שוכחת את כל מה שקורה לי כאן?

החלומות מביאים אותי למקומות עשירים בצבע, מלאי אנשים, אין שם תחושות רעות, כבר מזמן אין לי חלומות רעים (מאז שה X נעלם מהם...). אני אוהבת להיות בעולם של החלום, עד כדי כך שאני מעדיפה לפעמים לישון כדי לבקר קצת את המקומות האלו. אולי זה המקום בו אני נטענת בדברים טובים, אני לא יודעת כי אני לא מצליחה לזכור באמת על מה חלמתי.

לפעמים אני מספרת לזוגי שלי את שאריות החלום של הבוקר ממש לפני שהוא יוצא לעבודה. זה תמיד נשמע מוזר. המילים של המציאות לא באמת מתאימות למילים של החלום.

טוב, עכשיו מציאות, אני עדיין נאחזת בשקט של סוף השבוע, תיכף מתחילה את עיסוקי היום המייגעים - להתקשר לכל מיני מקומות, לשים את השואב בתיקון ממש לפני שהאחריות נגמרת, לקנות חומרים לחוטי כביסה, צבע נגד עובש וכל השאר. עושה הכל מהר כדי לחזור למזרקות. אחת כבר כמעט מוכנה, מצאתי פתרון לבעיה שהיתה שם ואני יכולה להתחיל.

מעדיפה היום ליצור מאשר לסדר עניינים, להיות בשקט של עצמי מאשר להתחכך באנשים.

הם לא מהעולם שלנו, אסור לגעת בהם, הם לטובתנו אבל מוזרים ביותר. לא גדולים במיוחד, צבע בהיר צהוב-ירוק, חצי כמונו.

הוא זקן מאד, קטן, שחור ומצומק, ממש כמו גרעין של אפרסק, אז קראתי לו סבא אפרסק. יושב לשמאלי.

היא אמא של הדור הבא, דקה ואצילית, עם גוף כמו טיפה ענקית של בטן מתגלגלת למטה (היא יושבת על שטיח) מלאה בעתיד שלהם. היא יושבת לידו, משמאלו.

מאחורי אחד שרוצה להצטרף אליהם, עומד בתוך הכיפה השקופה, שניים מסייעים לו להפוך לאחד משלהם, עוטפים אותו במעטפת שקופה דקה גמישה, כי ברגע שהוא כמוהם אי אפשר יותר לגעת בו.

אני יושבת ליד הסבא, לימיני קצת מרחוק יושב הזוגי שלי, אנחנו על גדות בריכה עגולה קטנה.

הסבא מניח שתי אצבעות על יד שמאל שלי, אני חושבת לעצמי בבהלה שהנה הוא נגע בי ואסור שיהיה המגע הזה, אבל היא משדרת לי שזה בסדר, לסבא אפרסק מותר לגעת כי הוא כבר זקן חכם שיודע הכל.

הוא אומר לי כל מיני דברים, אני זוכרת רק דבר אחד - הוא אמר לזוגי שלי שהוא כבר עבר לצד השני, אמר לי שאני מוכנה גם והוא לא מבין למה אני מחכה.

אני מקשיבה, מנסה לזכור הכל כי יודעת שזה חלום, אבל כשאני מתעוררת אני זוכרת רק את המשפט הזה.

היום דיברנו על החלום שוב.

שאלתי מה הוא בדיוק עבר שאני יכולה אבל לא

ענה שהוא ויתר על הכל כדי להיות הוא עצמו, ומאותו רגע הוא שלם (לפחות ככה הבנתי). שינוי דרמטי למי שחי בחברה הדורשה להיות בסדר עם כולם, להתחשב, לשים את עצמך בצד וכו'.

אמרתי שההבנה שלי אומרת שאם טוב לי אז יותר טוב למי שלידי, ואני מבינה את מה שהוא אומר, אבל עדיין לא מסוגלת לעשות את זה.

אמרתי שאם כך אני צריכה לנסוע, משהו שאומרת אותו כבר הרבה זמן ולא עושה, בדיוק מהסיבות הרשומות למעלה.

ענה שבאמת הגיע הזמן, כמו שעונה כל פעם.

טוב.