כל העולם כולו גשר צר מאד, והעיקר לא לפחד כלל

אחרי כל זה כתבתי עוד משהו קדימה

ומה יצא?

נעלם.

אי אפשר לכתוב שוב

נשאר לכתוב חדש

וחדש נעלם גם.

התחלתי ללמד

מחפשת את המילים החדשות לעולם הזה

הן מגיעות רק מתי שמתאים להן

ואני ממשיכה ללמד מתוך אופטימיות

ומתוך ידיעה שהזוגי שלי אף פעם לא טועה

והוא אמר שטוב, אז טוב.

בקרוב נשים חדשות יגיעו

אמשיך ללמד, אמשיך לטפל

וגם הפטנט

בעוד חצי שנה ימצא אותי באיטליה

רק לא להפסיק

להמשיך

כל הזמן

להמשיך ולהאמין.

אחרי שנה של סיבובים ולולאות ושמיניות אפילו באויר, אני עייפה מכל זה.

הרצון להרויח, להצליח, להגשים, עוד כל מיני לה... שכאלה

מתיש.

לא הגשמתי

לא הצלחתי

רק הסתובבתי והסתובבתי

היום ההורמונים מדברים

הקיטורים יוצאים החוצה

זמן של שערים פתוחים לכל רוח

אשליות מתפוגגות אל מול מציאות מתישה.

כמה פעמים כבר אפשר לומר נמאס ועדיין להמשיך הלאה

כי הרי אין ברירה אלא להמשיך

החיים הם המשכיות אחת גדולה

ואני רוצה כבר להגיע לחיבור של מציאות ודמיון

שהחזון הזה והחזון האחר והחזון שכל הזמן כותבת

יגיע ויהיה מציאות. פשוט.

פעם המחשב היה לוח הכתיבה שלי

הגיגים התעופפו כמו דפי מידע פתוחים

הכל היה חשוף ואני מתלהבת.

הלך איבוד? היום הלך להורמונים, מחר יחזור.

אולי להשאר ערה עד אמצע הלילה יעזור?

החיים השתנו לבלי הכר, ואני לא מוצאת את המקום שבו אני אני

שבו יכולה להגשים את עצמי

מקום עם ריכוז ומחשבה יוצרת, עם תכנון שמתגשם

הכל מתמוסס לי במוח, רוצה ולא מגיעה לכלום

לא מצליחה לחשוב.

לאן נעלמו המחשבות שלי?

אני מלמדת ופוחדת שעוד רגע יבינו כולם

שאני כלום מאחורי המילים

רק אנרגיה שלא יודעת שום דבר

במקרה הכל מצליח...

מחר זה יעבור, מחר ההורמונים יתיישרו

אבל היום אני מותשת מהכל.

זה לא יעזור להתבכיין, למרות שאתמול שפכתי המון דמעות וזה כנראה כן עזר קצת.

עוד בקשה לכסף מאמא, עוד בקשה להלוואה מחברה

אבל היום התחלתי ללמד ויש צ'קים לתחילת החודש על סכום טוב

ואחר כך נראה.

רעיון שהתחיל אתמול לגבי עבודה משותפת של שנינו, אולי זה סוף סוף הדבר שצריך להיות.

גם את זה נראה.

בינתיים מנסה להוריד הוצאות מהקצה האחרון של החיים הטובים, עושה לי מצב רוח מחורבן.

בשבוע הבא יוצאים לחופש, אני לא מרגישה שאפשר אבל זה החופש שלו, הוא אומר שאפשר וזהו.

אין לי כבר מה לכתוב, רק שבעוד כמה שנים אני אתבונן על התקופה המחורבנת הזו ואולי אבין יותר טוב את האנשים שנמצאים בה, כי אני הייתי שם.

רוצה לצאת מזה כבר, ועכשיו!!! אני מסוגלת לעבוד, אז שעבודה תגיע.

להגיע למקום בו חלום הופך למציאות, רק כי אפשר.

אני נמצאת במקום בו החלומות צוחקים עלי מרחוק, קורצים ואומרים לי להמשיך לחלום, הם בדרכם ואני נאבקת בנשימה אחרי נשימה.

כל חלום מתקבל בנגטיב.

לפני כמה ימים שאלה אותי המלווה החדשה שלי כמה אני רוצה להרויח בחודש, אמרתי שסכום של 12,000 יתחיל לכסות את מה שאני צריכה לשוטף, היא עיגלה ל 15,000. היום נאמר לנו שכנראה יש הפסד של 15,000 במקום אחר של כסף שקיוינו להרויח בו והנה התהפך, וככה במקום לקבל כסף, הוא הולך לאיבוד, וזה מכפיל את עצמו.

עדיף לחלום שאין ואז אולי יהיה.

משהו לא הולך בחיים כבר המון זמן

משהו בחומר הולך ונעלם

לא משנה כמה אני נאבקת וכמה הוא נאבק, החומר בורח.

אני ממשיכה, אבל ימים כאלו גומרים אותי.

זה רק כסף, כולם אומרים

אבל בלי כסף אין חיים בעולם הזה

ואני לא יודעת כבר מה לעשות.

כאן אני אנונימית אז יכולה לכתוב את המצוקה

בחיים לא רואים את זה

ומי שכן - לא מושיט יד לעזרה.

ימים כאלו גורמים לי יאוש כל-כך גדול, אפילו בכי לא עוזר.

הכל מאבד משמעות

העולם נראה אכזרי מתמיד, חסר תכלית

כל התוכניות שהתחילו נמסות ביאוש.

עכשיו צריך להרים אותן חזרה ולהחזיר לסדר היום

כי יאוש לא מוביל קדימה, נסיונות כן, אז אני ממשיכה לנסות.

מי שמוכן לתמוך בי מוזמן, אני כבר מזמן החלפתי את הבגדים בסמרטוטים של קבצנית

מקבלת נדבות מכל מי שמוכן לתת

כל פעם נראה לי שזו תחתית חדשה והנה יש עוד אחת.

אני מבינה למה אנשים מאבדים את האחיזה בחיים.

אני משתדלת לאחוז חזק.

כרגע רוצה רק להעלם, ולחזור רק כשהחיים מקבלים תפנית טובה.

אבל אני כאן, איזה ברירה כבר יש לי

והחיים צוחקים עלי.

נמאס לי.

שוב.

ועכשיו להמשיך לעבוד, בלי לתת לשום דבר להפריע לי.

אין יותר הפרעות מהיקום, רק הסחות דעת

את אלו אני מנופפת הצידה כמו זבובים משוגעים

שמתעקשים לחזור ואני מתעקשת להעיף אותם

עד שימאס להם

או עד שימותו

או עד שאגמור את המשימות ואוכל לנוח.

משימות שיש לעשות ולהפטר מהן תופסות את תחילת היום, אבל לפני כן יש דברים קבועים שצריך לעשות, ואז המטבח מתברר כמקום שגוזל עוד תשומת לב, הקומקום נוזל וצריך לקנות חדש, זה אומר לצאת מהבית ולהעביר עוד זמן לא מתוכנן, לחזור וכבר ארוחת צהרים... מה עכשיו?

אחרי ארוחת צהרים לחזור לתוכניות של הבוקר ולקוות שהפעם אתחיל וגם אמשיך, וגם אגמור את המשימה הראשונה.

בבוקר מישהי שהיתה סקרנית לראות מי אני, נחמדה ביותר.

היה לה חלום שלא הבינה, הזוגי אמר שהחלום בשבילי, בנוגע לפטנט.

אמרתי לה את הצד שלי, נראה, אולי יתגשם לה החלום...

אחר הצהרים פגישה אחרת, עניינית יותר, עם אישה אכפתית ברמות, שבאה לעזור.

מקווה שהדברים יתחילו לזרום.

בראיה שלי אני עוצרת את המידע, לא מצליחה לעשות סדר.

צריכה זמן שקט כדי לעבוד ולרשום הכל

לחבר את המידע המקצועי שמגיע ולרשום נקודות חשובות בלבד, כדי לא לדפדף בדפים המלאים כל פעם. אולי לחבר תוכן עניינים לכל ערימת דפים שיש לי.

זה בעצם מה שחשוב, לעבוד רצוף בלי הפרעה כל היום, אז מה שאני אלך לעשות עכשיו זה להפטר מכל העבודות של אמצע יום, להכין אוכל עכשיו לקראת הצהרים, לעשות את כל הטלפונים שצריך, אחר כך לשבת ולבקש שלא יפריע לי.

הדבר היחיד זה לקום מדי פעם להפסקות יזומות.

בערב אני חוזרת לראות אם מה שכתבתי כאן אכן יתגשם.

ניהול זמן במיטבו.

שבועיים רק ירקות

חיובי:

אין כאבים ותחלואים רגילים

לא עולה במשקל

פחות חיובי:

אני חלשה,לא מצליחה לעשות פעולות פיזיות של ממש (מחשב לא נחשב).

היום פעם ראשונה בחיים שהיה לי לחץ דם גבוה סתם ככה.

אני רעבה, משהו לא מספק באוכל, אפילו שלא חסר.

קר לי.

לא יורדת במשקל למרות שאוכלת כמעט אך ורק ירקות.

אז הבוקר לאור מצבי הבריאותי החלוש אכלתי פרוסת לחם.

בינתיים טעים לי בפה, נראה מה יהיו התוצאות בהמשך, אם יהיו.

ביום רביעי חוזרים למטפל לקבל המשך.

להחזיק מעמד עד רביעי.