כל העולם כולו גשר צר מאד, והעיקר לא לפחד כלל

עוד משהו על אוכל (שעת צהרים מעוררת בי את זה) אבל בלי תמונה.

לארוחת בוקר הציעו לי כמעט בכל מקום - ביצה ועגבניה חמה. זה נשמע לי מוזר ביותר, אני שהורגלתי בקטיפת עגבניות טריות היישר מהתלמים בשדה (הדוכן במכולת, כמעט אותו הדבר) פתאום מקבלת את האדום הזה חם ומבושל, אבל ניסיתי. כמובן שהיה טעים להפליא, וכמובן שהכנתי גירסה זריזה של בית -

אז ככה -

במחבת קטנה מכינים קודם כל מקושקשת משתי ביצים ומעבירים לצלחת של מרק.

אחרי זה ממיסים שוב חמאה, שמים חתיכות בינוניות של עגבניה אחת,

מוסיפים מעט רוטב סויה, מלח ופלפל, קצת מים שיהיה רוטב,

ומבשלים בערך דקה, עד שהעגבניות חמות ורכות קצת.

מחזירים את המקושקשת למחבת - מעל העגבניות,

מערבבים טיפה'לה - רק שחלק מהביצה יהיה אדום מהרוטב

שמים בצלחת של קודם

ואוכלים.

רצוי עם הפנקייק מהמתכון הקודם.

להתחיל ככה את הבוקר, עם תה יסמין ליד זה - סין בהתגלמותה הישראלית... בשבילי כמובן.

כלומר - אני ממשיכה בפוסט אוכל בהשראת סין

קודם כל תמונה והסבר - זו ארוחת בוקר שמוגשת כל בוקר בגסט-האוס של מאמא נאשי, זו שחצי מהישראלים עוברים דרכה, בעיקר כי יש המלצות בכל אתר עברית עכשווי, ועוד יותר - כי היא שווה את זה. ארוחת הבוקר עולה 2 יואן (שקל בערך) ומכילה פנקייק ענק, באפשרות הראשונה חותכים לרבעים, מוסיפים ליד הפרוסות כמה חתיכות עגבניה ושתי ביצי עין הפוכות (בחלק העליון של התמונה, מאחורי כוסות התה שבסלסלה). הצורה השניה מורכבת מאותו פנקייק מופלא, עליו פרוסות בננה ומשהו מתוק - כנראה מייפל, אולי דבש (בחזית התמונה, הצלחת הזו מקדימה, לא ממש רואים אותה אבל אם תחפשו טוב תמצאו). נא לשים לב לידיים מכל הכיוונים - כולנו צילמנו בהתפעלות את המנה הריחנית הזו.

אני אכלתי את המלוח (ארוחת בוקר זה מלוח), וחזרתי הביתה עם תשוקה בלתי מוסברת לשחזר את הדבר הזה, אבל בפורמט יותר מתאים לי (הקמח הלבן גרם לי כמה עינויים קטנים במהלך הטיול). באתי, ערבבתי, והצלחתי לשחזר באופן שונה, אבל דומה למדי.

אז הנה השחזור שלי, שאפשר לשדרג אותו ככל שהדמיון מרשה להתפרע:

חומרים -

כוס קמח מלא

ביצה

כפית אבקת אפיה

כוס מים - לשים חלק ולהוסיף במידת הצורך

מעט מלח

הכנה -

מערבבים הכל, עד שמגיע למרקם כמו שמנת (להוסיף מים בהדרגה כדי שלא יהיה נוזלי מדי).

מחממים מחבת לא גדולה מדי, שמים חמאה,

שופכים מהתערובת לשכבה של כ 1 ס"מ,

מטגנים על אש בינונית עד שלמעלה כמעט מתייבש הכל (לא לשרוף את הלמטה)

הופכים, מנמיכים את האש ומכסים.

זה אמור לתפוח מעט ולצאת אוורירי באופן יחסי לעובדה שזה קמח מלא.

אחר כך בוחרים מה להכין מזה, ורצוי להגיש עם תה ירוק או משהו דמוי סיני ליד, כדי שהבצק הכבד הזה יחליק בגרון בנעימות מירבית. היו שם כמה חבר'ה שאכלו כל בוקר 2-3 חתיכות, וכדי להבין את גודל המשימה אני אשווה אלי - בקושי הצלחתי לסיים מנה אחת (ואני ידועה בחוסר הגבולות שלי כאשר מדובר בבצקים לארוחת הבוקר!!!).

בתיאבון!

אני מנסה לסכם את חוויות הטיול במשהו כמו יומן, לראיה יש כאן אפילו שני פוסטים עם תמונות, אבל זה נראה לי לא שייך לבלוג הזה, אז אני שומרת את המעשיות לעצמי, את התמונות מעלה על אתרים ששומרים תמונות - לטובת אלו שפגשתי בטיול והבטחתי לשלוח להם את התמונות שלי, ולטובת המשפחה שרוצה להנות מבלי לטרוח ולבוא עד לכאן.

יותר טוב ככה, כי מה שנשאר לי לעשות זה לכתוב כל מיני דברים שלא קשורים לזמן ומקום, אלא רק לחוויות מזעריות וחסרות עניין לקהל הציבורי, מתאים ביותר לבלוג הזה.

אהובי שלח לי תמונות של סין שנערכו על ידי מטייל אחר. מעניין לראות איך אחרים מצאו את סין הסינית המתויירת (הלכו למקומות שאני לא הגעתי אליהם) ושם יש באמת את כל התמונות הצפויות של סין העתיקה. בעצם גם לי יש אוסף כזה, אני רק צריכה לערוך אותו (החומה, העיר האסורה, מקדש השמיים, מקדשים אחרים, בתים בכפר, טרסות האורז...) ואז אני אגלה שהייתי בסין הקלאסית. האמת האישית שלי יודעת שהייתי בסין, יש בה מעט קלאסיקה והרבה סין של היום, אהבתי את מה שראיתי, מוכנה לחזור לשם עכשיו! טוב, לא לבד, אבל עכשיו.

מדברים על עמלות הנבקים ועל עמידה על המקח, זה מצחיק עד כמה אנחנו דומים בכל העולם -

ללכת לשוק בסין זה אומר להתמקח עד כלות הנשמה של אחד הצדדים, ורצוי שזה יהיה הצד המוכר ולא הצד שלי. הרבה פעמים ויתרתי על קניה רק בגלל הטורח להתמקח. המפליא הוא שאמרו לי כי הם לא מתמקחים בינם לבינם, אלא פשוט משלמים, אבל מה הפלא בעצם - המחירים המקומיים מצחיקים למדי אז על מה יש להתמקח?

ביום השני לשהותי כבר הגעתי לשוק כזה, עם הדרכה צמודה -

- להחליט מה אני רוצה לקנות

- לדעת כמה אני מוכנה לשלם על זה

- לא חשוב מה המחיר ההתחלתי, אני אומרת את החצי מהמחיר שלי, ולפחות שווה בקושי ל 10% שלהם

- לעלות רק עד המחיר שרציתי, לא יותר, ומקסימום - להיות מוכנה לוותר על הקניה - יש עוד דוכנים שמוכרים אותו הדבר.

כלומר - לקנות חולצה הולך ככה -

המוכרת - 600, אני - 20, המוכרת עושה פרצוף נדהם ואומרת בקול מאד משכנע - בו-יה - לא יכול להיות... ומורידה מיד ל 300. אני אומרת 22, היא - 250, אני 25.... בסוף החולצה נמכרת ב 40 יואן, וגם זה מופרך למדי. אחרי זמן קצר שוכחים שלא משנה מה המחיר, בכל מקרה זה זול, ומתחילים להתווכח על כל יואן מיותר, לפעמים עד כדי גיחוך.

אז אולי ככה צריך לדבר עם הבנקים, החוקים אותם חוקים, האנשים אותם אנשים וסין שולטת

באתי לשם, קמתי בבוקר, הסתכלתי מסביב וגיליתי את משמעות ארוחת הבוקר - באכסניה זה אוכל מערבי, כי כנראה חושבים שם שאנחנו לא מסוגלים להתמודד עם התבלינים הסיניים. האוכל הסיני שהיה להם כלל ירקות מוקפצים וביצה עם עגבניה חמה. טעמתי, נחמד למדי, יותר מדי פלפל ירוק (למחרת הם השתפרו...).

לעומת זאת הרחוב פינק אותי, בעיקר בפחמימות משביעות וחפות מכל מיני סיבים תזונתיים כאלה ואחרים, מה שאומר שאכלתי כמעט כל בוקר משהו מקמח לבן צחור ויחד עם זה איזו תוספת מקומית מעניינת. בהתחלה חשבתי שזה מוגזם להתחיל ככה את הבוקר, יותר מדי קלוריות, יותר מדי לבן, תהיתי איך הגוף שלי יגיב (בפראות יחסית - כמה ימים אחרי כבר הייתי על כדורים נגד פריחה אלרגית) ולהפתעתי הקולינרית - זה מצא חן בעיני מאד. לפעמים הצלחתי לזכור לצלם את מה שקיבלתי כארוחת בוקר (תהליך העלאת התמונות כולל חיפוש, הקטנה, העלאה... מייגע. אולי מאוחר יותר) אבל אין ספק שהכוכב היה הבאו-זה BAU-ZE - מין בצק שיש בו מילוי, כל סוג של מילוי, בגדלים שונים - לפי גודל כפות ידיה של הטבחית (או לפי גודל החשק), וליד זה היה עוד משהו - ביצה קשה, אורז דביק, חלב סויה, סתם עוד כדור בצק אחד... העיקר שיש הרבה פחמימות חמות על הבוקר, וככה צברתי מספיק אנגיה לטיולים המשוגעים שערכתי (כאילו שאני בוגרת יחידה קרבית והשתחררתי לפני יומיים) וביטלתי את האפשרות לרדת במשקל בטיול הזה.

ולמה כל הסיפורים האלה על אוכל על הבוקר?

כי כאן פתאום זה נראה לי הגיוני לחלוטין לאכול משהו מבושל, פחמימתי וחם בשביל לפתוח את היום.

לפני יומיים הכנו כמה דברים מהחבילה של האוכל הסיני שהבאתי, אז יש אורז דביק, יש רוטב חצילים, יש משהו עם טופו - להוציא מהמקרר, לחמם, לערבב הכל ולהתחיל עם זה את היום - עונג אמיתי. לטובת המצפון הפולני שלי יש לי גם אישור רפואי שזה בסדר - לפני כמה שנים שינינו את התזונה המשפחתית, וההמלצה לארוחת בוקר היתה - אורז חם עם עוד משהו. נכון שהכוונה היתה לאורז מלא, אבל מי מקפיד על זוטות.

לנחות שם ולראות איך העולם המערבי משתלט, לתהות מה הטוב בזה, מה פחות. לראות איך מוחקים את העבר בשיטתיות, אבל מזהים את הרצון של הזרים הלבנים המוזרים האלה לראות דוקא את העבר הסיני, ואז להתחיל לשמר בכל זאת כמה סממנים של סין הישנה. בייג'ין בשיפוצים, שעון האולימפיאדיה זז אחורה בעקביות, מונה את השניות לקראת הרגע הגדול, וזה הולך להיות, כנראה, רגע גדול שחבל על הזמן.

אני יוצאת לרחוב,

בין הישן לחדש יש הריסות,

יש ילדה יפה - פיוטי

ומיד הופך לצללוייד דיגיטלי.

שאר הרחובות עם חזית מכוסה, מבטיחה גדולות ונצורות לקראת העתיד. מאחורי החזית הזו הורסים את כל חזיתות הבתים, הופכים אותם מתמונה סינית לרחוב מערבי. יהיו שם חלונות גדולים עם כל מה שאפשר לקנות בפנים, מסעדות נוחות, שירותים מודרניים, ואפילו מנורות אדומות בכניסה כדי להזכיר לנו שזו סין ולא משהו אחר. בינתיים רואים את השבור רק אם הולכים מאחור, מלפנים הכל פונה לקידמה, מעניין איך זה ייראה אחר-כך. סין משתנה מול העיניים, ועם החריצות שלהם זה קורה מהר מאד.

המקום שבחרתי לשכון בו לכמה ימים ממוקם נפלא בין כיכר טיאננמן לבין מקדש השמיים, על המפה זה נראה קרוב אבל בפועל הקירבה רק למרכז, למקדש צריך כבר לנסוע באוטובוס. בייג'ין של היום מודרנית לחלוטין, נראית כמו עיר מערבית לכל דבר, אבל יותר גדולה. אני מזכירה לעצמי כל הזמן שזו סין, למרות ששום דבר בה לא דומה למה שדימייתי לי לפני שנים (נו, הדמיון שלי התבסס על סיפורי עבר ואגדות עם, עם תיבול של מולאן היפה המצויירת, אז מה כבר יכול להיות דומה לזה במציאות של בייג'ין, שאפילו השם שלה הפך מפקין הידועה לבייג'ין המסתורית השואפת להיות שילוב של חדש וישן, אבל הישן נמחק לאורך השנים)

מקדונלד בכל פינה, גם כל השאר כבר הגיעו, כנראה לא רק לנו מגיע להנות ממטעמי ארצות הברית, אבל שם זה נראה לי מוזר ביותר. גם האגן-דאז הגיעו, KFC, מותגים שונים של בשר שאני לא כל-כך זוכרת, אבל הם כבר שם. התמונה הזו יכולה להיות בכל מקום אחר בעולם, ובכל זאת - זו סין!

בתים גדולים, רחובות רחבים, נתיב אחד מיוחד לאופניים וכלי רכב דומים, עם רמזורים משלו ותנועה דלה כי זו שעת עבודה. אחר כך כולם נוסעים וצפוף בנתיב הזה, לחצות אותו זו משימה מרתקת של הליכה בזיגזג ונסיונות להמענע ממגע (פעם אחת נכשלתי, הצעיף כמעט נקרע, אבל אני נשארתי שלמה...). בכלל - לחצות כביש שאין בו רמזורים אלא מעבר חציה זה אתגר יותר גדול מלעבור את הטייגר ליפינג גורג' (בהמשך... המסלול, בעוד כמה ימים) תוך יום. הסינים רואים כנראה במעבר החצייה רק כמה פסים חסרי משמעות שמישהו בטעות צייר על הכביש. זכות קדימה תמיד נתונה לזה שיותר אמיץ ונחוש בדעתו להתקדם, ובדרך כלל זה מי שיושב ברכב יותר כבד וגדול - הכוח קובע. בתור הולכת רגל לקח לי זמן להתרגל לעובדה שנאי לא קיימת, ודאגתי לשמור על העובדה הזו בכבישים בצורה אדוקה, כך שרדתי את כבישי בייג'ין (הו, כמה דרמטי).

מהרחוב יורדת לרכבת התחתית - שלושה קוים, אני נוסעת במעגלי, ובזה שאחריו, קיבלתי הוראות מדוייקות איך להגיע לאן. מכירה תחתיות מכל מיני מקומות בעולם, זו דומה להם, מה כבר אפשר לשנות ברכבת תחתית. גם המוני האדם השוטפים מאחת, יוצאים וזורמים המעלה המדרגות, ממהרים הביתה, אנשים... ככה זה ברכבת. עצרתי לצלם.

ההתפעלות מהמוני האנשים נשארה בי לאורך כל הטיול, צילמתי הרבה פעמים את האנשים במקום את המקומות.

בייג'ין היא עיר, מיד השתלבתי בקצב שלה (בעצם לקח לי קצת זמן להתאפס, אבל מי מדקדק בדברים כאלו כשעבר כבר חודש?). יש שם המון מה לראות, יש תחושת חובה להיות במקומות המפורסמים, מה שהופך את השהייה לתיירותית במיוחד, ימים עוברים ואני מסמנת וי על העיר האסורה, מקדש השמיים, החומה הסינית, שווקים חובה, שוק הלילה, והכי חשוב - אוכל רחוב. האוכל הזה היה החלק המשמעותי בכל הטיול, היותי צמחונית לא איפשרה לי כביכול טווח אכילה רחב, אבל הרחובות בסין חייכו אלי ונתנו לי לטעום צמחונות חדשה. על האוכל יהיה גם פוסט, אלא שהטעמים האלה רוקדים לי בזכרון של החיך, אז כתבתי, איך לא.

לפי תאריך הטיסה היה עדיף להתחיל בצפון ולרדת דרומה, יחד עם השמש, מה שהוכיח את עצמו כשיקול נכון ביותר - היו לי ימי שמש נפלאים, מזג האויר הלך איתי בנעימות וליווה אותי, אפילו ביום אחד של זרזיפי מים קלים במקדש השמיים היה נעים ביותר. שיקול מזג האויר התנגש עם שיקולי תקציב, אבל את זה אני מבינה היום - לחזור מסין עדיף מבייג'ין, שם זול, יש היצע של כמעט כל דבר, וכיף לקנות למי שאוהב את זה (אני אוהבת). הטיול הבא יסתיים בבייג'ין כדי שאוכל לחזור עם תיק חדש מלא בכל טוב, אבל על קניות באחד הפרקים המאוחרים יותר.

אז הגעתי לעיר אחר הצהרים, לפי ההוראות לקחתי מונית משדה התעופה עד לאכסניה שהזמנתי עוד מהארץ. יצאתי מאורגנת להפליא, אחזתי ביד מפה עם סימנים סינים יפים, שאמרה לנהג לא דובר האנגלית בדיוק לאן לנסוע. נסיעה של שעה, והגענו לרחוב שעובר כרגע שיפוצים, אז נסענו על תלוליות שלא היו מביישות רכב 4X4 מודרני וחדיש, והמונית האומללה נאלצה לעמוד בתלאות הדרך (הצליחה) יחד עם קללות עסיסיות בסינית של הנהג, ומשפטי הסכמה בעברית שלי, גילינו אחווה אנושית מופלאה לנוכח העובדה ששנינו לא הבנו מה השני אומר, אבל הבנו הכל! המשכנו דרך צפיפות הרחוב שהגענו אליו - רחוב שוק שהמון אנשים הולכים בו, והנהג הביא אותי עד לפתח האכסניה, הייתי ממש גאה בו.

יצאתי, נכנסתי לאכסניה, התקבלתי בחיוך רחב, התמקמתי (על האכסניה יבואו עוד סיפורים) ויצאתי לצלם איפה אני.

צד אחד של הרחוב נראה ככה, שוק מרהיב וצבעוני, הצבעוניות הזו תלווה אותי לאורך כל הטיול בשמחה גדולה של חגיגה בעיניים, עם חנויות לתיירים מצד אחר, וחנויות רגילות לידן. המון אנשים הולכים, בערב יש עוד יותר, ובדיעבד התברר לי שכל הסמטאות היוצאות מהרחוב הזה גם הן חלק מהשוק, מלאות כל טוב במחירים מצחיקים ביותר (אמרתי ששווה לסיים את הטיול בסצנת קניות נרחבת בבייג'ין...)

הצד השני של הרחוב פונה לחוטונגים - רחובות קטנים וישנים שבעיקר ריקשות עוברות בהם, זה הרחוב המרכזי יותר (תמונה שהשאלתי ממישהו שגם היה שם), וממנו יוצאות סימטאות לכל הכיוונים. רחוב סיני ישן רגיל ממוצע, שלטים בסינית, אופניים, ריקשה, אופנועים, ויותר שקט באופן יחסי.

תמונה נוספת מהחלק של השוק מראה שבעצם הלכתי עם המבט למעלה חלק ניכר מהזמן, מזל שלא התנגשתי באף אחד תוך כדי, לראות את החלק העליון של הבתים, זה שיש בו כל מיני קצוות של גגות ישנים, שלטים בסינית צבעונית, ואפילו הצלחתי לזהות סימן שכבר אמרו לי מה המשמעות שלו - אינטרנט (חשוב!!!!!) הסימן עם שני האיקסים מתחת לריבוע  מה שהוכיח עצמו כחסר חשיבות לחלוטין מאחר נעזרתי באינטרנט באכסניה - לפחות שם הוא מדבר עברית ולא רק סינית... אבל צילמתי...

מנקודת הראיה הזו בייג'ין נראית עתיקה וסינית, רעשנית וצבעונית, מחייכת לתיירים כמו גם למקומיים. המון דוכני אוכל ברחוב, ריחות נפלאים, הבטחתי לעצמי שהאוכל הראשון שלי בסין יהיה טעים ולא היתה בעיה לקיים את ההבטחה הזו בדוכן של אישה חמודה ששמה לי ירקות מוקפצים בעלה של בצק אורז, עטפה בשקית ניילון והגישה לי עם חיוך.

מנקודת מבט של כמה צעדים קדימה בייג'ין נראית אחרת לגמרי, אבל זה במקבץ התמונות הבא.

אני מספרת לאהובי סיפור בהמשכים על סין, לוקחים קובץ תמונות כל פעם ואני מגלה מה היה ואיך היה.

הדברים שהבאתי נמצאים בבלגן על השולחן בכניסה, מחכים להיום בערב כשהבת שלו תבוא, אני אמצא את מה שהבאתי לה וכך אעשה סדר גם בזה.

ערימת ניירות המזכרות שלי - עם על הסימנים המוזרים בסינית נמצאים בכל מיני שקיות, מה שאומר לעשות גם בהם איזשהו סדר כך שאוכל לשמור לי את מה שחשוב לזכרונות שלי, וכל השאר אפשר לזרוק.

קניתי המון דברים למטבח, טעמים זה משהו שאפשר להביא הנה וזה מוסיף על התמונות, אבל הכל מחכה לבן שיחזור מחרתיים מהצבא ואז נפתח הכל, או לפחות נשים במקום, כי החוויה החושית של הטעם צריכה להיות משפחתית.

אז מה יש לנו?

תמונות

ניירות

מזכרות

אוכל

סיפורים

את החיבור של הדברים יחד אני עורכת בינתיים בראש,

יודעת שיבוא הזמן והמקום גם לזה כי אני לא יכולה לשמור ולהכיל הכל.

יש כמה דרכים לראות את הטיול הזה -

כמו יומן מסע, לספר על איפה הייתי ומה עשיתי, עם מסקנות חשובות למי שהולך לעשות את המסע הזה ומחפש המלצות יעילות ומעשיות, ויש לי בהחלט מה להגיד בעניין, במיוחד לאור מערכת ההפחדות שמלווה את מי שרוצה לנסוע לסין לבד.

אפשר לספר את סיפור האנשים שפגשתי שם, בעיקר מארצות אחרות, אלו שבאו למצוא סין וגילו שהם מוצאים את עצמם, מכירים את אנשי העולם האחרים שנודדים כמוהם לתקופת זמן מוגבלת, מעניינים ומרתקים לא פחות מהסינים. לפחות איתם יש קשר של שפה, עם הסינים קשה להגיע לקרבה בגלל שכמעט ואין קשר מעבר למה שצריך לדעת באנגלית כדי להסתדר, או בסינית - כדי להיות מובן חלקית לפחות.

יש את הראיה שלי האישית - של הצעירים בסין, האוכל ברחוב, הזקנים שעושים טאי-צ'י, ההליכה בטבע, השהייה בעיר, החיפוש אחרי מה שלא ברור כי מחפשים אחריו... המון דברים וסיפורים, אז אולי הכי פשוט זה לכתוב ספר, מי יודע...

ויש את הגעגועים, שהפכו את כל הטיול הזה למשהו אחר, לתחושה של חוסר שליוותה אותי כל הזמן.

הגעתי הנה בהבנה ברורה המשאירה אותי חסרת מנוחה משהו - שאני והוא שלם אחד, ולחוד - זה להיות בחוסר תמידי.

להסכים להיות חלק משלם ולא שלם בפני עצמי זו תחושה מוזרה, ובעצם - הכל מוזר איתו כל הזמן, אז מה מוזר בזה.

מעולם לא חוויתי אהבה כזו, געגועים כאלה, ידיעה של שלמות בלחזור הביתה, ואני מאושרת שיש לי את מה שלא האמנתי עוד שקיים.

יש גם את המילים שלא כתבתי כאן, מרגישה באינטימיות של המקום, רוצה לשתף את מי שכאן במה שהיה לי שם, וזה חלק שכיף לחזור אליו. בינתיים הפסקה - אני הולכת להמשיך להתאושש, שמרתי על עצמי בצורה נפלאה, רק לא שמתי לב שאני סוחבת על הגב משקל גדול מדי, והגב הזה אומר לי עכשיו לנוח. נוסיף על זה את הג'ט-לג - אני הולכת לנוח. מזל שאפשר

עוד עייפה מפער השעות

תודה על הברכות בצאתי לדרך,

בקרוב יהיה כאן קצת יותר

כרגע עדיין זמן עיכול ומנוחה

להתראות בקרוב.