כל העולם כולו גשר צר מאד, והעיקר לא לפחד כלל

לפני החתונה היה המאהב המושלם, עשה אותי מלכה, נתן לי את כל מה שרציתי ויותר, פשוט נפלא.

יום אחרי החתונה מצאנו משהו להתווכח עליו והוא נכנס לשתיקה. מעולם לא עשה את זה קודם, אני לא ידעתי איך להגיב - אני מדברת אליו והוא עונה בשתי מילים, מראה לי שהוא כועס, נעלב, משהו כזה. טוב, אחרי כמה זמן הבנתי שהוא כנראה באמת נעלב, אז התנצלתי, הרי אנחנו שניים שמאוהבים עד כלות, והתנצלות תמיד צריכה לבוא אם מישהו נפגע, גם אם בלי כוונה. הוא חזר לדבר איתי והכל עבר, היה שוב נפלא. זמן מה אחר-כך - שוב אותו סיפור, ושוב, ושוב, ושוב....

כל החיים שלנו יחד עברו דרך מסכי שתיקות כאלה, כשלאט לאט הבנתי את השיטה - הוא כועס, אני מתנצלת, זה עובר בתקווה שלא יחזור. ואם קורה שוב - גם תקווה יש שוב... לפעמים ניסיתי למצוא מה בדיוק עשיתי שגרם לו לשתוק, בדרך כלל לא היה צריך למצוא סיבה - הוא כבר היה ממציא אותה, ואני הייתי אשמה. אני לא בסדר. פעם כתבתי כאן פוסט על זה שאני בסדר, איך התפלאתי לראות שבעצם האמת הפוכה למה שהתרגלתי, קריאת שמחה שבקעה בפוסט מאושר - אני בסדר - אחרי שנים שהתרגלתי להיות לא בסדר אפילו בלי לדעת למה, אבל העובדה שהוא שותק מעידה על כך שאני לא בסדר, ואני חייבת להתנצל, או לסבול את השתיקה שלו כמה ימים ברציפות. וזה קרה כל-כך הרבה, אי אפשר לספור אפילו. אה, הייתי בסדר גם אז, אבל את זה הבנתי מאוחר מכדי לתקן באותו זמן. שנים של תחושה שאני לא בסדר, ואני מתנקה מהן לאט אבל בעקביות. כל הכבוד לי. באמת!

יש כל-כך הרבה דרכים להתנהג מול מישהו שעושה ברוגז כמו ילד קטן,

אבל הדרך האחת השגוייה היא לתת לו להמשיך, ואני נתתי, פשוט כי חשבתי שזה תיכף עובר וזהו, לא חוזר. טעיתי.

מאז שהתגרשנו הוא ממשיך עם השתיקה שלו, אלא שעכשיו אני מברכת על זה, בעצם אני לא מוכנה לדבר איתו, גם אני ברוגז... אגב, זה בא לו מאמא שלו, היא מומחית בברוגזים, יכולה שנים לא לדבר עם אף אחד. אני נהנית לא לדבר איתה מאז הגירושים, למרות שהיא סבתא של הבנים שלי וממשיכה להיות כזו, למרות שהיא מוסרת משום מה דרישות שלום עם הבנים - אם היא רוצה התייחסות - שתתקשר היא. אני שותקת. גם עליה אכתוב פעם, על הרעל שהכניסה לחיים שלנו, ועוד לפני זה - על הקללות שקיללה אותי כשאמרנו לה שאנחנו מתחתנים. ואני גם אז לא הבנתי, אוי, איזה טפשה הייתי. עצוב לראות את זה היום.

רק אחת, טוב, אולי שתיים.

היינו במסעדה, המשפחה וחברים. בסוף הארוחה הזמנו עוגות וקפה, ביקשתי במיוחד עוגה נטולת קקאו כי אני רגישה לזה. המלצרית באה בחיוך שמה לי עוגת שוקולד מדהימה, ואומרת שזו עוגת קפה. אני שואלת שוב אם אין קקאו, והיא מחייכת שאין. אני לוקחת ביס מהעוגה, נהנית מכל רגע, כי זה היה ביס מלא שוקולד, נמס בפה מרוב עונג, ומאותת לגוף שלי לצאת למלחמה. אני מוציאה את השאריות הפה, קוראת למלצרית ואומרת לה שזו עוגה עם שוקולד. היא עונה לי - ברור, אני מסבירה לה שקקאו זה שוקולד, שאני מבקשת עוגה בלי שוקולד. אם יש עוגת קפה זה טוב, אבל בלי שוקולד. היא הולכת להביא עוגה, וחוזרת עם עוגת קפה ללא שוקולד, אבל מכוסה כולה בקישוט של סירופ שוקולד. הפעם לא צריך לטעום כדי להבין שזה לא מה שביקשתי, אני מחזירה לה וחוזרת על הבקשה הפשוטה - בלי שוקולד, ואז ה X בהפגנת אבירות מצידו לוקח את העוגה ואומר לה - זה בסדר אני אקח את זה, ומוסיף - היא (מדבר עלי, כן) יכולה להסתדר בלי עוגה, וסליחה על הטרדה שנגרמה לך.

אני הסתכלתי עליו מזועזעת לגמרי - הוא הפך אותי למטומטמת מול כולם, איך הוא לא מתבייש? אני מעיזה להגיד לו משהו על זה, והוא מחזיר לי שאני סתם בילבלתי אותה כל הזמן, אני לא יודעת להסביר ברור מה אני רוצה, והנה יצאתי עוד יותר מטומטמת. אני חושבת על זה עכשיו וכל העור מצטמרר לי רק מהזכרונות.

משהו אחר - ביום ההולדת שלי, אחד האחרונים שעוד חגגנו יחד בתור משפחה, הבנים הלכו לקנות לי משהו מיוחד, לא גילו לי ונורא שמחו להפתיע אותי. באותו זמן אספתי כל מיני בובות של פיות (עוד לא היה כל-כך זמין כמו היום) והם מצאו אחת במיוחד בשבילי, יחד עם עוד כמה דברים קטנים שהכינו. הוא לעומת זאת הלך וקנה לי שרשרת של ילדות בגן - חרוזי פלסטיק קטנים, וגם שלושה עגילים כסופים עם אבנים שונים, בסגנון שאני אוהבת. כשנתנו לי את המתנות הוא הושיט לי את חבילת החרוזים הפשוטים, אחרי שפתחתי אותה הושיט לי את החבילה השניה ואמר - קניתי לך רק את זה אבל אז הבנתי שאני צריך לקנות לך מתנה באמת.

הוא התכוון לבוא עם החרוזים הפשוטים האלה, אבל מכיוון שהלך עם הבנים וראה כמה הם מתאמצים, הבין שהוא ייראה אדיוט מוחלט אם יתן לי רק את השרשרת העלובה (שהלכה תוך ימים ספורים לאחיינית הקטנה) אז קנה משהו נוסף, אבל לא התבייש להגיד את זה. מה, יכול להיות שהוא כזה מטומטם? לא, אני לא נותנת לו דלת להתחמק בה, ולהיות מטומטם זה משהו שלא בשליטתו, אבל אני טוענת שהכל בשליטה.

הוא בגד בי

אני לא בגדתי בו

תמיד אמר לי שאני בוגדת בו, תמיד לא הבנתי למה הוא מתכוון, ואיך בכלל הוא מטיל ספק בנאמנותי, הרי אני לא מטילה ספק בזו שלו. לא הבנתי שהוא מזמן לא נאנן, לא חיברתי את קצוות הסיפורים למציאות מובנת, לא השכלתי להגיע לפסיכולוגים מהכיוון הנכון, ובמשך שנים הוא בגד, אבל הפך את החשדות שלו בי לנושא המרכזי. כך לא שמתי לב, השקעתי את כל המאמצים בלהראות לו עד כמה אני נאמנה, ושכחתי להסתכל ולמצוא איפה הוא. בעצם זה לא ממש נכון, אמרתי לאמא שלי כמה שנים אחורה שהוא מתנהג כמו אחד שבוגד באשתו, אבל מיד שמתי את זה בצד, הרי בלתי אפשרי שהוא יבגוד - הוא כל-כך דובר אמת כל הזמן... הוא נאמן... איך יכול להיות אחרת. ממש אבסורד, אבל אפשרי, הנה זה קרה. ומה שהכי אבסורד - הוא בגד בי עם השכנה, בחורה צעירה ממנו ב 20 שנה, היתה בייבי-סיטר של הבנים, בת בית אצלנו, הייתי אשת סודה לאורך זמן, תמכתי בה ברגעים קשים, ואז היא התחילה להתרחק, לדבר רק איתו, לא הבנתי, לא חשבתי אפילו על כיוון של בגידה - בגידה של שניהם!!! השמירה עלי בתור זו שצריכה כל הזמן להוכיח נאמנות היא שיטה מצויינת, הרדימה אותי מול העובדות.

להגיד הוא בגד בי זה בעצם לא להגיד הכל

כי הוא בגד באמון שלי, בכל מה שהחזקתי ממנו כבעלי - הוא בגד

ורק אחרי שהתמונה התבהרה הבנתי את רוחב היריעה - איך הוא בגד בכל ערך משותף שהיה לנו יחד, כמה נזק הוא גרם בכך שכולנו נתנו בו אמון, והוא הפר את האמון הזה על כל דבר שעשה. הבגידה היא לא רק לשכב עם מישהי אחרת, הבגידה היא בכל רגע שהוא היה איתנו ושיקר לנו, רימה אותנו, הכפיש אותנו, מעך והתעלל. ואני עוברת ללשון רבים כי הבגידה שלו היא בכל הבית, ובינתיים רק אני רואה את זה. אני חושבת שזה אחד הכאבים הגדולים שלי, אולי לכן אני כותבת כבר כל היום, מרוקנת כמה שיותר וכמה שאפשר, לא עוצרת אפילו לכוס תה (עוד מעט...) כי חשוב לי להוציא הכל, ואז לבוא לבנים הכי נקייה שיש ולהגיד - זו האמת, תראו, תחליטו איפה אתם עומדים, תבינו כמה נזק נגרם לכם ותתחילו לרפא.

קשה לי כאמא לראות איך הזיק להם באופן ישיר, ואיך הנזקים שגרם לי השפיעו עליהם גם כן. כל-כך הרבה פעמים שאלתי את עצמי איזה מין אמא אני, איך יכולתי לתת לחיים להדרדר לכזו השפלה, אבל לא עכשיו הזמן להכנס לזה.

נחזור לבגידה - בעצם זהו. הכל חלק מאותו הדבר, אין משהו יותר גרוע מהשני, הכל גרוע.

כשעזבנו את הקיבוץ ידענו שכדאי לקנות בית. התחלנו לחפש ולשוטט באיזור מחוזות ילדותי. יום אחד הגענו לבית שנראה די זוועה, אבל בעל הבית נחמד. באנו דרך השכנים, מתוך היכרות קצרה ביותר. הבית לא מצא חן בעיני, גם לא המקום באופן כללי, אז המשכנו לחפש. כל זה היה קצת מעל שנה אחרי החתונה. ביקרנו בכל מיני מקומות שלא היה לנו כסף לקנות בהם אפילו מחסן, ומכיוון שחיפשנו בית עם חצר היינו די מוגבלים בחיפושים. מצאנו גם כמה בתים קטנים שיכלו לבוא בחשבון, אבל הוא התעקש על הבית הזה. בסוף קנינו אותו, אבל איך קנינו? בלי לבדוק תוכניות, בלי לבדוק מה צריך לעשות כדי לקנות, בלי ללכת לעו"ד. למה? כי השניים התיידדו, והחליטו שחלק מהתשלום יהיה מתחת לשולחן, כדי שגרושתו לא תקבל חלק מהכסף.

לא להאמין - האיש שמתהדר ביושר מעל הכל, טוען שהוא אומר תמיד אמת, והנה הוא מרמה בסכום של 3 מליון לירות!!! (הבית עלה 11 מליון, אני אוהבת לחשוב בלירות, נותן לי תחושה של מליונרית). אז עוד לא שמתי לב לזה שיש לו נטיה להפוך את המציאות למשהו אחר על מנת להצדיק את מעשיו, חשבתי שאולי הוא צודק, שאני לא מכירה את כל הנתונים בסיפור, שהאישה של ההוא שמוכר לנו את הבית באמת מגיע לה להענש ככה.... אחר-כך, בעצם הרבה יותר מאוחר, גיליתי שזו תבנית חיים - להפוך את נשוא העונש לרשע, ואז מותר לרמות אותו ולשקר לו.

מהקניה האומללה הזו אני נפגעתי, כי כשמכרתי את הבית היה רשום שהוא נרכש ב 8 מליון, ושילמתי יותר מיסים עליו, שלא לדבר על כל מה שקשור בתוכניות לא מעודכנות - קנינו בית גדול שהיה בנוי בלי אישורים, שטח גדול אבל הסימון האמיתי היה קטן הרבה יותר, פשוט הגדר עברה ישר במקום באלכסון (בעל הבית הקודם היה דומה מאד ל X), ועוד כל מיני בעיות שעלו לאורך השנים כי הרכישה נעשתה בחוסר אחריות מוחלט, רק כדי לרמות אישה של מישהו אחר. לנו זה לא חסך גרוש כמובן.

השקרים האלה חזרו על עצמם בכל-כך הרבה וריאציות, אבל אני לא ראיתי אותם, כמו שלא ראיתי את השקר הגדול שלו - את כל הבגידות שהוא בגד בי. משום מה הוא תמיד מצליח לסובב אותי כך שהוא דובר אמת, היה מתפלא עלי איך אני מעיזה לא להאמין לו, ואני - כמחווה של אישה המשתדלת לשמור על חיי הנישואין - האמנתי כל פעם מחדש. תמימה עד הסוף.

היום אני רואה את המניפולציות מתחילות להתקבע אצל הבנים שלי, אני לא מוכנה לתת לזה מקום, אפילו לא פעם אחת. אנחנו עכשיו במאבקי כוח די רציניים בבית, ועוד מעט גם הגדול מצטרף לחגיגה - משתחרר מהצבא, אני תוהה כמה כוח צריך לזה, או שאולי זו המאסה הקריטית של יחסי הכוחות בבית, ומעבר לה הכל יתבהר - אולי אצליח לאסוף את שלושתם ולהביא אותם להבנה של אמת מול שקר.

אתמול הצעיר אמר לי שהוא משקר שקרים לבנים, ואני אמרתי שאין דבר כזה שקרים לבנים, יש שקר, זהו.

האמצעי בכלל מסלף את האמת, זה כבר מעבר לשקר - הוא כל-כך מפחד, שהוא יוצר מציאות ומאמין בה.

הגדול תוקף, הוא לא משקר אבל מעדיך לשתוק או לתת לדברים להעלם בתקווה שיעלמו.

שלושתם צריכים לדעת את האמת - לדעת לאן שקרים מביאים.

אני אולי נשמעת צדקנית מדי, אבל בתקופה כזו של שחיתויות בכל פינה, של חוסר מוסר, של השתמטות מאחריות עצמית, של כל הדוגמאות הרעות במדינה, וכל הדוגמאות הנוראיות שהיו בבית - אני רוצה שיבינו איך אפשר לחיות נכון, בלי כל זה. מקווה להצליח.

היו לנו המון ויכוחים

תמיד היינו מגיעים למצב שהוא היה מתקן אותי שזה לא בדיוק מה שהוא אמר. כאילו אם נדע בדיוק מה היו המילים אז נדע בדיוק מה היתה הכוונה, כאילו אין כוונה אחרת. וזה היה כל העניין - היתה לו דרך להגיד דברים כך שאני אבין מהם את המשמעות, אבל המילים שלו יכלו להתפרש גם אחרת, וכך היה יוצא שאני לא זוכרת כלום, אני לא מבינה.

נתון בסיסי - אני חכמה. הוא לא ממש. מבין שנינו לי יש הרבה יותר ידע, הוא יודע לשרוד.

דוגמאות מדוייקות כבר אין לי, למזלי עברו שלוש שנים מאז שנוצרו הדוגמאות האחרונות. אני יכולה לשלוף בלי בעיה כל מיני אפיזודות - אומר שיגיע בשעה מסויימת וחוזר רק אחרי 2 לפנות בוקר, ואומר לי שלא קבע כלום בודאות. עם דגש על ודאות. אני סתם חיכיתי לו ודאגתי, יוצא שאני מטומטמת ומלחיצה.

היה אומר שיעשה משהו, אחר כך לא עושה אותו, ובסוף אומר לי שהוא בכלל לא זוכר שאמר משהו כזה. אני סתם ממציאה.

לעומת זאת היה אומר לי שהבטחתי משהו, ולא משנה אם הבטחתי או לא, בסוף היה יוצא שלא עשיתי את הדברים (בעצם זה מתחיל מלמצוא מה לא עשיתי ואז הכל יכול להמשיך מנקודת התחלה דמיונית) ואני לא זוכרת אפילו שהבטחתי.

הרבה שנים לשמוע שאני לא זוכרת, ובסוף אני באמת לא זוכרת. היום אני לא זוכרת כמעט כלום, מבקשת מהזוגי שלי שיזכיר לי, מכיה באובדן הזה ועובדת על זכרון מחודש. היום אני זוכרת פרצופים יותר מאי פעם, שמות של אנשים, מקומות... עוד נופלת בקטע שצריך לזכור מה לעשות, מכינה המון רשימות ולא מוותרת לעצמי, ושמחה על כל עזרה שבאה לפעמים עם פליאה - איך שכחתי, אבל עם הבנה.

אותו הדבר אמר לבנים, בעיקר לבן האמצעי. האמצעי הכי דומה לו, ועליו נשפכו הכי הרבה רגשות שליליים. את כל חוסר האונים שלו הוציא על הבן הזה, עד שלקראת גיל 8 הוא כל הזמן אמר שהוא רוצה למות. מה לא עשיתי כדי להבין מה קורה פה, נדמה לי שבסוף הפסיכולוגית שלנו הצליחה להביא אותו לנקודה טובה יותר. אחר כך בדקנו לקויות למידה והתברר שיש לו יותר מדי, הלך (בכיתה ה' זה כבר היה) למורה שלימדה אותו לקרוא ולכתוב תוך חודש (אחרי שנים של לימוד מתסכל), ופתאום נעלם המשפט הזה. הוא כבר הרשה לעצמו לחיות. אה, כן, לפני כן לקחתי אותו על דעת עצמי לריפוי בעיסוק, ושם גילו שיש לו רגישות יתר למגע, מה שכיוון אותנו להתייחסות אחרת אליו, להבנה של - למה הוא לא אוהב שמחבקים אותו, אבל מוכן לחבק את כולם, למה הוא עצבני (כל מגע שבא לו בהפתעה היה מפחיד ומעצבן אותו), ולמה הוא כל-כך חסר בטחון בעולם הזה. נוסף לכך - פגם בזכרון הקצר גרם לו ללמוד אותו הדבר כל הזמן - להבין באותו הרגע אבל לא לשמור את ההבנה הזו, ואבא שלו היה אומר לו שבגלל שהוא לו לומד כלום בבית הספר הוא לא מצליח. נו, איזה תסכול זה, כמה חוסר בטחון נשתל בבן היקר הזה. אז אחרי כל האיבחונים והטיפולים הוא התחיל להתאושש, או לפחות להתבצר במקום קצת יותר בטוח, כזה שיודע כי הוא יודע, הוא לא כלום כמו שאבא שלו אמר לו כל הזמן. לפחות הוא הפסיק לרצות למות...

בניגוד אלי - הוא זוכר מצויין את כל הדברים שלא קשורים לזכרון הקצר, הוא זוכר הכל, אבל לדעתי הוא מחק או החביא את הזכרונות האלה. היום הוא מפחד מאבא שלו, מתחנף אליו, מנסה למצוא חן. אני רואה ועצוב לי שהפעם אני זוכרת והוא לא. התחלתי קצת לדבר איתו על הילדות שלו, מאש בזהירות, אולי יעלו דברים שהוא יוכל להתמודד איתם ולהמשיך בבטחון רב יותר, ואולי הטיפול שהוא הולך אליו יעזור סוף סוף. סבלנות...

ממש כמו שכתבו בספרים - משפט מפתח. תמיד התחיל במילה מי, באמצע אפשר לשים כל דבר, והכי חשוב - סימן שאלה בסוף. היה יכול לעבור ליד משהו שהושלך הצידה ואף אחד לא רואה אותו, לחכות כמה ימים כדי להדגיש את הכשלון, ואז לזרוק את המשפט הזה שאומר בעצם - את לא שמת לב שיש כאן לכלוך. לא רק שלא שמת לב, את פשוט מלוכלכת, וכנראה שהורשת את זה לבנים שלך, כי מישהו מהם עשה את זה. חוץ מזה לא אכפת לך שמלוכלך כבר שלושה ימים, את פשוט כשלון.

עניין נקיון הבית היה הנקודה העיקרית עליה רבנו. הגענו למצב שכל מה שלא מוצא חן בעיניו בבית זה הלכלוך. עשיתי נסיון - שלושה חודשים (!!!) יחד עם כל העבודות האחרות שהיו לי, ובית של 230 מ"ר עם חלק רצפת עץ ומדרגות עץ, עם רגישות איומה לאבק ונטייה לכאבי גב - שמרתי על הבית כל-כך נקי, שאפשר היה לאכול מהרצפה. היה מסודר, כל דבר חזר למקום, ואני הייתי מותשת, כי מלך הבלגן זה הוא. היה בא וזורק את הבגדים בכל מקום. מעולם לא הוריד נעלים לפני מדרגות העץ - כולם כן והוא לא, מביא את הלכלוך למעלה. היה מביא כל מיני חבילות ושם בכניסה, לא מסדר אחריו במטבח... כל דבר שקשור לבלגן - היה מלך. אבל מה- כל-כך הקפיד שיהיה מסודר - שנתן לכולם תחושה שהוא זה שמסודר בבית ואני לא.

אחרי שלושה חודשים התבוננתי אחורה וראיתי ששום דבר לא השתנה - הוא מצא על מה להעיר, הצליח לבלגן או לארגן ערימות של כביסה, או לצחצח את הנעלים המקום לא צפוי ולגרום שם ללכלוך - כיד הדמיון, העיקר שיהיה על מה לכעוס. ואני - לא מבינה - אם הוא רוצה נקי, והנה יש נקי, למה הוא לא מרוצה? הרי יותר מזה אי אפשר. לא היתה לי תשובה, רק הבנתי ששם אני חסרת אונים.

לא ידעתי שאת חוסר האונים הזה הוא מחפש, הוא בונה ומטפח את חוסר האונים שלי, ואני נעלמת.

כל הפסיכולוגים שנפגשנו איתם (בטח יהיה פרק פסיכולוגים, חבל על הזמן) הגיעו איתו לאותה נקודה שבה הוא אמר כמה אני מלוכלכת, לא יודעת לנקות, ובגלל זה הוא לא אוהב להיות בבית, ולא עזר מה שעניתי, הם לא באו לבקר ולראות מי צודק, הוא משכנע הרבה יותר, ומה זה בינינו לנקות את הבית - לא הרבה. אז היינו נתקעים על הנקודה הזו, ומשם קשה כבר להמשיך - אני אומרת שאני אשתדל, הוא שוב מראה כמה אני לא שווה כי הבית לא נקי, הכל באשמתי, הוא ממש בסדר.

אחרי שהוא עזב את הבית פתאום הכל היה מסודר, פתאום לא היו בעיות של נקיון. אמא שלי שתמיד אמרה לי - את יכולה להשתדל בשבילו - פתאום ראתה את האמת, והאמת היתה פשוטה - אני נקייה, מסודרת במידה סבירה, רגישה לאבק בטירוף אבל מתעקשת שלא יהיה ממנו יותר מדי בבית, והכי חשוב - הבית תמיד נראה טוב ונעים להיות בו. נוצר שינוי דרמטי - לא היו יותר בגדים זרוקים בבית, נעליים בכל מקום, חבילות באמצע הסלון או בכניסה שנשארות שם חודשים, מה ששמתי במקום - נשאר שם או הוחזר לשם. פשוט הבית הפך להיות רגיל - עם תנועה של אנשים וחוסר סדר שבא יחד עם זה (אני לא אוהבת סדר מוחלט, וממש לא רואה כשיש בלגן - זה לא בדיוק מטריד אותי), אבל הרבה יותר סדר ונקיון מקודם, פשוט כי מקור הבלגן העיקרי נעלם. ההוכחה היתה חד משמעית, אבל מיותרת - אני תמיד ידעתי.

אם היה אפשר הייתי עושה כאן שלוש עמודות - האירוע, מה אחרים רואים, מה קורה בבית. אבל אין, אז זה ממשיך להיות סיפור.

חשבתי היום על כל מיני דוגמאות קטנות שהיו לאורך כל הדרך. אני חושבת על הדברים האלה בעיקר כי אני רוצה שהבנים ידעו, אבל אין לי דרך לספר להם. חשבתי שטוב שישמרו על קשר עם האבא שלהם, עודדתי אותם לא לנתק קשר, אבל היום אני מצטערת. לא ידעתי אז מה שאני יודעת היום, והנה השארתי אותם עם מישהו שהם מפחדים ממנו, לא יודעים שהם מפחדים ממנו, ואני לא יכולה להראות להם את זה. ניסיתי, הם ישר יצרו חומות מגן, התקיפו אותי חזרה, לא הבינו בכלל מה אני אומרת אלא רק מה שהם שומעים. בנוסף - שנים שהם היו בתוך מערכת יחסים מזעזעת, לא ברורה, כזו שהופכת אותי חסרת משמעות וחסרת חשיבות. היום אני צריכה להתחזק קודם כל בשביל עצמי, אבל גם כדי לתת לבנים שלי אמא חזקה, כזו שיש בה המון ויודעת איך להוציא את זה, אחת שמתייחסים לכל מילה שלה בהקשבה, אמא שלא עובדים עליה, שלא מנסים לחשוף את החולשות שלה אלא נשענים על החוזק. משימה רצינית בשביל אחת שהצליחו לשבור אותה לרסיסים ואחר כך לצחוק על השבירה הזו.

אני עדיין לא מסוגלת לדבר עם ה X, לא יכולה לשים את עצמי במקום של התייחסות אליו מבלי שהכעס מתעורר בי. חשבתי על הרבה דברים שאפשר לעשות, קצת בכל מה שאני יודעת, אבל בעיקר היום אני רוצה לשפוך, כי הרעל הזה אוכל אותי, וקלקל את מצב הרוח בבית. הכי גרוע - אני מוטרדת ולא נמצאת כולי בשקט שלי יחד עם האיש שהוא אהבת חיי, ולזה אני לא מוכנה להכנע. הפעם ה X לא יקלקל לי יותר את החיים. אז נאי ממשיכה לכתוב, אולי יום אחד אוכל לערוך את זה כך שהבנים יוכלו גם לקרוא.

עובדה - בית הספר - הדבר היחיד שהצלחתי להתעקש עליו לאורך השנים - בחרתי בבית ספר מיוחד, כזה שמעט מאד אנשים האמינו בו בהתחלה, ועד היום מעורר מחלוקת.

בחוץ - ה X ראה בבית הספר הזדמנות פז להיות מיוחד, להראות כמה הוא תומך בשיטת החינוך הזו, ציטט את המנהל בכל פעם שרצה להגיד משהו חיובי על שיטת החינוך. נהגנו לשבת עם חברים ותמיד היה עולה עניין בית הספר, והוא היה מתחיל להתרברב בחדשנות של המקום, פתיחות, אנושיות... סיפר כל מיני סיפורים ואפשר היה לחשוב שהוא הקים את בית הספר במו ידיו, שהוא נמצא שם כל יום, שהוא תומך בשיטה או אפילו אחד מעמודי התווך.

בבית - כל פעם שאחד הבנים היה עושה משהו לא לרוחו - "את והחינוך שלך". כאשר אחד הבנים לא ידע משהו - "טוב, אתה לא לומד כלום במילא אז למה שתדע. אם רצה לאיים על מישהו מהם - "אני אעביר אותך בית-ספר" וזה היה האיום האולטימטיבי, תמיד הצליח. במפגשים משפחתיים היה גאה בהם, אבל בבית היה אומר להם כמה הם לא שוים ביחס לאחרים מהמשפחה שיודעים לקרוא בקול רם, שלומדים. הבן הגדול ניסה לעבור תיאוריה ונכשל, חזר ואמר לו שזה בגלל שהוא לא למד כלום, בגלל בית הספר. כשעלינו על כל הדיסלקציות שלהם - אמר שאין דבר כזה, אלו סתם תירוצים, הם פשוט לא רוצים ללמוד ובית הספר מאפשר להם להיות טפשים.

אפילו אחרי שעזב את הבית התנה את התשלום שלו לבית הספר בכך שהבן הצעיר יתחיל ללמוד, אחרת הוא לא משלם. מה שהוא לא רצה לדעת זה שהבן שלו לומד, הולך לשיעורים פרטיים כדי שיוכל להתחיל בלימודים סדירים, כי כל מה שמצאו מסביר את הקשיים שלו. אבל האבא אמר שאין דבר כזה דיסלקציה, אז כנראה שאין.

היום הבנים ממשיכים ללמוד באותו מקום. נאבקים בקשיים האובייקטיביים שלהם על לקויות הלמידה שיש להם, אבל יותר מזה - נאבקים מבלי לדעת, בתדמית השלילית שהוא שתל להם על עצמם, בידיעה שהם תמיד יכשלו - כי זה מה שהוא אמר להם לא פעם. אני רואה את המאבקים שלהם, את היאוש שגורם להם להזיז הכל הצידה, מנסה לחזק ויודעת שהמלחמה נערכת בכלל בחזית סודית, כזו שהם לא מודעים לה, ולא יודעים שלשם מופנה רוב הכוח שלהם. בינתיים הם לא מוכנים לשמוע, אולי כי אני לא יודעת איך להגיד להם. הבעיה העיקרית כמו שאני רואה אותה - הם עדיין נמצאים עם אבא שלהם לפחות פעם בשבוע, עדיין תחת הפחד ממנו, וכל טיפול יחייב אותם להכיר המציאות שהם לא רוצים להכיר בה. אני חייבת מטפל שיהיה כל-כך טוב, שיגרום להם להיות חזקים, מספיק כדי להזיז את האבא שלהם הצידה. (המלצות יתקבלו בברכה).

לאט, לאט, כל פעם סיפור אחר, בלי לנסות להצדיק את עצמי או למצוא סיבה שתעשה לי טוב על הנשמה.

הייתי מטומטמת, שבוייה, מפוחדת או אפילו אחוזת אימה מהלא ידוע. עכשיו אני חופשייה, ומתוך החופש הזה אני כותבת את סיפורי חיי בתקופת הנישואין.

אתמול דיברתי עם הבת שלו על ענייני בנות. מכיוון שאין לי בנות, יש לי חוסר בשיחה כזו, על וסת, ביוץ, הריון, מחזוריות נשית... והיא כנראה לא מקבלת את המידע הזה בבית, אז טוב שאפשר כאן - טוב לשתינו. בין השאר דיברנו על הריון מחוץ לרחם, למה זה קורה, מה עושים, כמה זה מסוכן... בחיי הרביה שלי הצלחתי מעל ומעבר - היו לי שלושה הריונות מחוץ לרחם. ידע בנושא לא חסר לי, כי כל הריון היה סיפור אחר. על הראשון והשני אולי אספר בהמשך, אבל השלישי היה המזעזע מכולם.

אחרי שני הריונות כאלה, לא היתה לי בעיה לזהות את המצב, קמתי בוקר אחד עם כאבים שחבל על הזמן, וציוויתי עליו לרחת אותי לבית חולים. למה ציוויתי? כי הוא התחיל לשאול אם אני בטוחה, לבדוק אם זו לא נסיעה סתם - כאילו יש סתם בענייני בריאות. אז הודעתי חד משמעית שאני יודעת מה קורה, ועכשיו צריך לנסוע. הדענו לבית חולים, אני עם ידע מעל ומעבר, הם עם מתלמד חסר נסיון. הרופא שתמיד עשה לי את הבדיקות המוקדמות היה ביום חופשי בבית, ואני נאלצתי לעבור כמה בדיקות לאורך היום, ולקבל בסוף תשובה שהם לא בטוחים, אני צריכה להשאר עד אחר הצהרים שיבדקו אותי שוב. חשבתי שאני משתגעת - כאבים כמו שהיו לי מעידים רק על דבר אחד - יש כבר דם בחלל הבטן, משהו שם ממש לא בסדר (הם ראו כתם אבל לא הבינו מה זה) ומן הראוי, במיוחד לאור ההסטוריה שלי - לפתוח ולהוציא וזהו.

בינתים בצהרים כשהחליטו בכל זאת לא לעשות כלום ולחכות, ביקשתי ללכת ולהבדק אצל הרופא שלהם - 10 דקות נסיעה משם, ואחר כך לחזור לבית חולים, בעיקר כי לי לא היה ספק באשר למהלך הבא. כאן התחילה התנגדות של הצוות - אסור לי לצאת... אני חייבת לחתום שחרור על דעת עצמי... הם מסירים את האחריות... למה אני לא סומכת עליהם... כל מה שאפשר להגיד לאישה שנמצאת במצוקה על מנת לשמור עליה בבית חולים, אלא שלי היה ידע שהם לא רצו לראות אותו, ורופא שדוקא באותו יום לא היה במקום. אחרי שדיברתי עם הרופא (שהכיר אותי מביקורים פרטיים כמה שנים לפני כן) החלטתי לחתום ולשחרר אותי, ומאותו רגע התחיל יחס עויין של X שהתבייש בהתנהגות שלי מול הצוות.

נסענו לרופא וחיכינו במסדרון שיתפנה. אני יושבת והוא שותק, מפגין יחס עויין. אני אומרת לו - למה אתה מתנהג ככה? אתה חושב שאני נהנית לראות את עצמי מנותחת? אתה לא חושב שבא לי להגיד שאני טועה? אתה מפקפק בידע שלי? והוא כמובן לא ענה, סתם מלמל כמה דברים על חוסר אחריות ועל צוות בית החולים שיודע מה לעשות, ועלי שלא יודעת אבל מתעקשת סתם. באותו זמן כבר עסקתי ברפואה משלימה, היה לי כל-כך הרבה ידע, ובנוסף לנסיון האישי שלי - לא היה לי ספק מה קורה. לבסוף נכנסתי לרופא שבדק אותי, לקח לו כמה שניות להבין את המצב, להסתכל עלי ולהגיד לי - את לא הולכת הביתה להתקלח, את לא נוסעת בשום סיבוב מיותר, את נוסעת ישר לבית החולים. אני כבר אדבר איתם, כי את חייבת להכנס עכשיו לחדר ניתוח. הוא נמנע מלהגיד כל מילה נוספת, אבל הבנתי את הכעס שלו על השלומיאליות של הצוות באותה משמרת. חשבתי שזה יגרום ל X לשנות את התייחסותו - הנה צדקתי, אבל כלום. יחס קר ומנוכר.

חזרנו לבית חולים, קיבלו אותי בהיסטריה קלה, לשם שינוי ניגש אלי מנהל המחלקה, והפעם יחד עם קרוב משפחה שלי ששמע על העניין (הוא אחד החשובים במקום) שלא היה שם בבוקר. הבנתי שהם קיבלו את הטלפון וחוות הדעת, יחד עם כמה הערות לא נעימות. המנהל (זקן, עיניים כחולות וטובות) אמר לי מה הולכים לעשות, ביקשתי שיוציא את מה שצריך וגם יותר כי אני לא רוצה להכנס להריונות לא צפוים שכאלה אפילו עוד פעם אחת. הסכמנו על הכל, חתמתי, הורדמתי והם ניתחו. זה היה ב 18:00.

יצאתי מחדר ניתוח, הX חיכה לי שם. הובלתי לחדר שלי ואני נרדמתי. לאור נסיונות הבר היה ברור שאני ישנה, לא להביא את הבנים אלי, לא לבקר אותי אלא רק למחרת.

עברתי לילה מזעזע, ביקשתי להשתחרר מהצנרת, אמרתי שאני יכולה לתפקד עצמאית, רבתי על זה חצי לילה ובסוף הסכימו להקשיב לי. רק הוציאו את הצינורות, קמתי, התקלחתי, עשיתי כמה תרגילים פשוטים ומחזקים, ויכולתי להתלבש ולהתחיל את היום. היחס בבית החולים המשיך להיות עויין, כנראה בעקבות הביקורת שחטפו בגללי ביום הקודם, ובערב צעקתי שזה לא יתכן שיתייחסו אלי כך - לא להחליף מצעים, לא להביא אוכל, לבוא ולבדוק בברוטליות... מיד התנצלו, מסתבר שהם הבינו כמה שברים ממה שה X אמר עלי, שמו עלי סטיגמה של משוגעת שלוקחת סיכונים מיותרים, לא רצו להתעסק איתי. אחרי שהתפרצתי פשאום התחילו לבוא אלי לחדר, זיהו שאני משתמשת בשמנים ארומטיים והריח נפלא, ראו שבעצם אני מחזקת את עצמי, אני מבריאה במהירות מופלאה, גילו שעברו רק 24 שעות מהניתוח ואני יושבת בשיכול רגלים על המיטה, לבושה בגדים שלי, נקייה ומקולחת, יודעת לטפל בעצמי ולהבריא אותי הכי טוב שאפשר. פתאום התחילו שיחות על דברים שאני יודעת לענות עליהם, פתאום היחס השתנה לגמרי. הסתבר שאני לא משוגעת, לא חסרת אחריות - אני אחראית יותר מכל אחד שנמצא שם, ואני משתדלת לרפא, בדיוק כמו שהן עושות. עבר עוד לילה ולמחרת הוסכם שאני יכולה ללכת הביתה (עברו רק יומיים בקושי מהניתוח).

חזרתי הביתה, הבנים קיבלו אותי בחיבוקים ונשיקות, לא נתנו לי לעשות כלום (הם היו קטנים אז לא ציפיתי ליותר מדי

ולמחרת - ה X נסע לטיול בתורכיה.

אני שלושה ימים אחרי ניתוח חירום, והוא כביכול מתייעץ איתי - מה את אומרת? לבטל את הטיול? ואני מסתכלת עליו ותוהה מאיזה כוכב הוא נפל, מה פתאום לחשוב בכלל על לנסוע ולהשאיר אותי לבד. כמובן שהוא החליט לנסוע, ואני במקום מסויים בנפשי נשמתי לרווחה - אני יכולה לטפל בעצמי בלי להאבק בו, כי היה ברור שהוא יעזור עם הבנים, אבל ימצא כבר איך לענות את נפשי.

נסעתי לים. אני כל הזמן מזכירה לעצמי את מצבי, 4 ימים אחרי ניתוח ונשארת לבד, נוהגת לים... כי הניתוח הראשון שהיה 15 שנים קודם השאיר אותי שבוע במיטה בלי יכולת התאוששות עצמית, עם השענות עליו, כמו כל חולה רגילה, פה אני מבוגרת יותר ב 15 שנה והגוף חזק מתמיד. אז נסעתי לים, הלכתי קצת, לא היה לי כוח להתרחק מהרכב. נשכבתי על החול החם ונתתי לשמש, לחול, לרוח, לריח, להמית הגלים - הכל פעל לטובתי, לריפוי שלי. נרדמתי לכמה זמן, הרגשתי חופשייה לעצמי, לא צריכה לתת דו"ח לאף אחד, יכולה להבריא אותי פשוט בהליכה לים. השעה הזו היטיבה איתי בצורה יוצאת מהכלל, ויכולתי לחזור הביתה ולטפל בבנים לאורך 4 ימי החופשה שהוא לקח.

כשחזר ציטט לשיחה שהיתה לי עם הפסיכולוגית שלי, ושמע אותי אומרת לה שהיה יותר טוב שיסע אחרי שהוא בכלל מעלה שאלה שכזו. הוא בא כועס ואמר שהקשיב לשיחה, ושמע אותי אומרת שטוב שהוא נסע. אז עוד ניסיתי להסביר לו למה התכוונתי, לא ידעתי שאין כל טעם. אבל על זה בפעם הפאה, על חוסר הטעם בדיבורים. עכשיו זה רק לשים פה סיפורים שהצטברו לי בנשמה ואני לא מוכנה להכיל אותם יותר, סיפורים על התעללות נפשית שאף אחד לא רואה, גם אני לא ראיתי למרות שזה קרה לי.