" I can't count the tears of a life with no love..."

אז זהו... אני עכשיו אזרחית מן המניין.

כבר יום שלם.

אבל האמת שיש פה משהו מאכזב...

בחפש"ש הרגשתי שכל העולם בידיים שלי.. שאני יכולה עוד טיפ-טיפה לעשות כל מה שבא לי.

ועכשיו שאני משוחררת כבר, ובאמת יכולה לעשות כל מה שבא לי, אין לי את אותה ההתלהבות..

ואולי זה קורה כי כולם מסביבי כל היום מדברים רק על הפסיכומטרי המקולל הזה שכבר אין לי זין לשמוע עליו.

קצת מרגיש כאילו נתקעתי מאחורה..

וקצת מרגיש שעדיף היה להישאר עוד קצת בבסיס במקום לחזור... ( למרות שאני יודעת שזאת טעות והיתי משתגעת.)

מה שהכי הכי הורג אותי, שכל התקופה הזאת עכשיו יכלה ליהיות כ"כ מושלמת...

הכל התחיל כ"כ טוב.. בלי שום תקלה...

זרם..

עד שהנאחס שלי החליט שמזמן הוא כבר לא ביקר אצלי.

הורג אותי... היה יכול ליהיות לנו קשר כ"כ טוב..

עם טיולים כאלה במקומות יפים כמה פעמים בשבוע...

או סתם בים ליד הבית, עם הפנים לשמיים...

אבל במקום כל זה, אני ימשיך לחפש את עצמי...