" I can't count the tears of a life with no love..."

" תני לי סיבה לחבק אותך, מלילות לבנים אני בא אליך.. "

הם שכבו ביחד במיטה, שמעו מוזיקה שקטה ודיברו..

" תביא לי שנייה את היד שלך.. "

" בדיוק באתי לשאול אותך, עד שאני לא יעשה משהו, את לא תעשי כלום הא? "

היא חייכה אליו חיוך מבוייש ואמרה 'לא' החלטי שכזה..

" את עכשיו ישנה כמו פייה עצובה שגנבו לה את כל הקסמים.. "

הוא פשוט התקרב אליה ונישק אותה..

נשיקה אמיתית כזאת, כאילו גם הוא חיכה לזה כבר הרבה זמן.. כמעט כמוה.

היא הרגישה שסוף סוף הוא קצת שלה..

לא עד הסוף, אבל משהו ממנה נשאר אצלו..

הוא קם וסגר את התריסים, שיהיה להם חושך לגמרי..

" יש לך פה עסק עם בחור ביישן.. " הוא חייך את החיוך היפה שלו..

עכשיו בחושך, הם היו לגמרי לבד.. רק שניהם..

הם באמת נראו שקועים אחד בשני..

הרבה נשיקות על הצוואר, השפתיים הפנים מצידה..

הרבה ליטופים בשיער ונשיקות בכל הגוף מצידו..

" תני לי ת'יד ונברח מכאן, הלילות לבנים כשהם בלעדייך... "

היא הרגישה הכי קרובה אליו בעולם.

הרגישה שהוא רק שלה..

למרות שבפנים היא כנראה ידעה שלא רק היא אצלו בראש...

היא כבר הייתה צריכה לחזור הביתה..

בגלל שהיא גנבה עוד ועוד דקות כדי להמשיך לשכב לידו כמו ששכבו,

עירומים אחד ליד השני,

אפילו בלי לדבר,

היא פיספסה את הרכבת שלה הביתה.

הוא לקח אותה לשם,

והתנהג כאילו כלום לא קרה.

" בכל יום שעובר, זה יותר מתבהר, כמה שאת חסרה.. "

ואחרי כמה ימים, הוא התקשר אליה..

היא כ"כ התלהבה וענתה לו בקול הכי שמח שלה..

כמו תמיד כשהיא רואה את השם שלו על הצג.

הם דיברו קצת... כרגיל.

ואז הוא התחיל לדבר איתה על האקסית שלו.

על הצחוק שלה..

על הקול שלה..

על כמה שהוא מתגעגע ורוצה לחזור..

אליה.

והיא?

ענתה לו הכי אמיתי שהיא יכלה..

למרות שהיא טיפה נקרעה,

היא נתנה לו את העיצות הכי טובות שהיו לה..

אפילו אם זה אומר שהוא צריך לחזור לקודמת..

ולא ליהיות איתה.

והוא? הוא אפילו לא שם לב..

"  ואני מרוחק, מנותק, משותק, והלב מתפוצץ לרסיסים.. "

[ אביב גפן\ לילות לבנים ]