" I can't count the tears of a life with no love..."

בחור א' גר רחוק, קשה להגיע אליו..

בחור ב' גר קרוב.. מאוד קרוב אפילו.

בחור א' רואה את הבית ליומיים אחרי מלא זמן שסגר, לך תתפוס אותו..

בחור ב' כמעט תמיד זמין.. ומקסימום עבודה..

בחור א' רוצה מישהיא אחרת, וגם היא אותו.. אני חושבת שטוב להם ביחד.

בחור ב' רוצה אותי.

בחור א' יכול לא לדבר איתי שבועיים רצופים וזה נראה כאילו בקטנה..

בחור ב' חייב לדבר איתי כל יום.. הכי מינימום פעם ביומיים.

בחור א' אפעם לא החמיא יותר מידי...

בחור ב' לא מפסיק להחמיא לי ולהגיד כמה שאני יפה ומיוחדת.

בחור א' ילד.. הוא לפעמים נראה לא סגור על עצמו.

בחור ב' כבר בוגר והוא יודע טוב מאוד מה הוא רוצה.

בחור א' עסוק בלהתעלם ממני.

בחור ב' כותב לי שירים יפים.

כדי לראות את בחור א' צריך לשבת עם יומן ולסגור על יום בעוד איזה שבועיים, במקרה הטוב.

כדי לאות את בחור ב' אני רק צריכה להגיד לו והוא כבר פה.

אז איך זה שכשהיתי עם בחור א' הרגשתי ממש בשמיים

ועם בחור ב' כאילו אני חייבת?

הפגישה הייתה אמורה להבהיר לי יותר מה לעשות עם המצב הזה..

ובמקום זה, סיבכה לי את החיים קצת יותר.

אני יושבת ושוברת את הראש מה לעשות..

ויותר חשוב מזה- איך...

למה תמיד הכל חייב ליהיות הפוך?

למה מי שאתה רוצה לא יכו לרצות אותך גם וזהו?

אני ממש פחדנית מסתבר.

במקרה, זיפזפתי לי עכשיו ברוב שיעמום בטלויזיה..

ופתאום נגלתה לי בערוץ 11 הסדרה הנוסטלגית אש 'עניין של זמן'..

מה שכמובן ישר התחבר לי היום עם היום הראשון של הבצפר.

כשראיתי אותם מפגרים כאלה בתוכנית, כובן שנזכרתי בי"ב 1 האגדית שלנו (:

שוב הופצצתי בנוסטלגיות מהתיכון...

מבחינתי אנחנו עדין י"ב 1, כולם ביחד.. אני עדיין זוכרת איפה כמעט כולם יושבים.

נזכרתי איך בימי שישי כל מופת הלכו לשבת בבמה של ניצן כשלנו היה שיעור כלכלה כי הם סיימו עם זה כבר...

ואיך גם אני היתי מבריזה ביחד איתם כי למה שאני ילמד בזמן שהם משתזפים? (:

נזכרתי באלפי פעמים שהנחתי את הראש על השולחן כאילו בעייפות אבל הקשבה למורה אבל בעצם שמעתי באוזניות של הפלאפון גלגל"צ..

ונכרתי איך אני וגיק הלכנו לעשות תאוריה ביחד, וכשחזרנו לשיעור כלכלה של בתיה, היא כמעט בעטה אותנו, פיזית, החוצה בגלל איחור.

אפילו בלי לשאול אם עברנו או לא.

נזכרתי בשיטת הנקודות המממשששש דפוקה של פישפשנה.. ממ הפחידה אותנו.

נזכרתי בפזצט"א שדפקתי ליד 'המרפסת' כשרחל הר גולן בדיוק עברה אחרי שחתכתי לה מהשיעור בפנים.

ונזכרתי שפאול התחיל לספר לכתה על חנות לספרים משומשים.. ושהוא ראה תחנות כי פירסמה אותה איזה אישה עם חזה ענק... נזכרתי בזה למרות שאפילו לא היתי בשיעור הדפוק שהוא סיפר על זה וכל החברים שלי זכו לשמוע את זה.

נזכרתי איזה כיף זה לקנות את היומן קצת לפני בצפר ולמלא אותו בשירים ובתמונות מצחיקות.. וזה בערך הדבר היחיד שיש בו עד סוף השנה.

נזכרתי בשיעורי ביולוגיה שהיתי יושבת עם מיקי והינו משווים באיזה שיעור נהיגה אנחנו וכמה טסטים הספקנו לעשות... ( בזה היתי מעדיפה לא להזכר דווקא..  )

בריבים של בתיה ואלירן כמובן שאי אפשר לא להזכר.. זה הדבר הראשון שקופץ לרובינו בראש כשחושבים על י"ב..

נזכרתי איזה כיף זה לקום באיזה עשרים או ברבע ל- 8 ולחשוב שאני הולכת לאחר לכתה, אבל מה אכפת לי.. ולקחת הכל ברגוע..

מה שמזכיר לי איזה חרא זה להתעורר ב- 6 בבוקר וליהיות בלחץ של להספיק את הרכבת כדי להגיע לבסיס בזמן כי ממש אסור לי לאחר יותר והקצין כבר אמר לי שנמאס לו ממני. ( למרות שאחר כך הוא לא זכר בעצמו והיה קצת מופתע ).

איזה כיף היה ללכת עם תיק שלא היה בו שום מחברת אפעם.. אולי רק ספר הכרחי אחד, נגיד לשיעור ביולוגיה או משו ויומן לשעות הקשות..

אחחחח... בא לי להסתנן לאיזה שיעור עכשיו של בתיה ולראות אותה צועקת על איזה קורבן תורן ברבאק של אמסטאף על שאלה תמימה...

אולי בדרך אני גם יקח את התעודת בגרות שלי שמתחילה להרקיב אצל המזכירה עוד משנה שעברה...

בעצם.. עדיף שלא.