וואו, אני כבר חודש במקום הכי מקסים, הזויי ובקיצור 'מיוחד שיש'. יש המון חברים חדשים: מעיין, נעמה, מאיה, טלי (התאומות), אביגייל, תם, מתן, מתן, עבד, מוסטפה, ועוד מלא! יש את החברות לחדר שהן מקסימות. אחת מטורפת על כל הראש, חולת נימה מושבעת. אחרת ילדה שקטה ונעימה אבל כשבא לה מסוגלת לגרום להתקף לב והשלישית וורותה ומתוקה מנהרייה. כן כן, מהוורודות האלא שכשהן מתקרבות יש ריח של וורוד.
האנשים שם טובים, ואפילו הרבה יותר מזה. חבל שכמעט אין זמן. אני מספיקה כמעט הכל חוץ מלישון. עצוב לי שאנשים מבחוץ נראים לי יותר ויותר רעים, אבל ככה זה, הכל השוואתי.
חשוב לי נורא לשמור על קשר עם חברים קודמים. אני אוהבת את כולם וחושבת שאתן מדהימים. ביום כיפור צמתי, כרגיל.אני צמא מגיל תשע למען האמת. תיכף סוכות ואני עוד לא התחלתי את הטיולים בארץ. אני מדריכה עכשיו בשומר הצעיר וזו חוויה מיוחדת במינה.
כן, אני יודעת, הכל מפוזר כאן ואני מתחילה משהו וישר עוברת לאחר. ככה זה, הכל מבולגן בראש. יש כל כך הרבה דבר ביאסא ואז גם יש את המיחוץ.
אין ספק, יאסא משמע בועה. אז נכון שזה לברוח מכל העולם לפינה חמימה אבל אתם לא חושבים שלהחסף לעולם הכל זה חבל כל כך מהר. תנו זמן לגדול בשקט...
כואבות לי נורא הבירכיים. בעצם הכל כואב לי. אני אוהבת את יאסא, אני מאושרת שם יותר, אבל הרבה חסר לי. חסר לי הזמן לחשוב ויותר מזה הזמן להיסתכל על מי שאני. אני עושה החלטות תוך כדי דיבור והכל בא ביחד.
העומס גדול. יש עבודה באנגלית ושלושה ספרים לקרוא ועבודה בספרות ושיעורי בית לחופש בשלשון ולהתכונן למבחן בערבית וווו וזה לא נגמר!
אני עושה עוד ועוד מטלות ומנסה לדחוף גם חברים והנאות אחרות באמצע אבל זה לא קל.
יש דברים שבאמת רואים רק מבפנים. כשאחותי הגדולה יצאה לשנת שירות ואח"כ לצבא לא הבנתי איך יכול להיות שבאמת אין לה זמן לכלום. עכשיו אני מבינה אותה, ובגדול.
אני לומדתהמון, אולי אפילו יותר מידי. הקצב מהיר ואני צריכה לרוץ איתו. אז יש את הלימודים הפורמליים - הביה"ס שכבר שם אני לומדת פול. אח"כ מגיע תנועת הנוער - השמו"ץ שמשם אני לומדת מההדרכה ומגם כחניכה. יש גם את סיירות שהחלטתי ברגע האחרון שאני לא מסוגלת לנטוש את זה. מה לעשות טבע זה אני ואני לא יכולה בלי. יש גם את הקפואירה, שמחברת אותי לעולם המבוגרים, שם הולכים דברים מקסימים. אבל אני מתקבלת תחת העומס ותיכף אתפוצץ!
תמיד אמרתי שכן אפשר לעשות הכל וגם הייתי דוגמה חיה לכך. אבל עכשיו אותו 'הכל' הופך לבלי סוף. כל מסגרת מלמדת אותי עוד משהו וכמובן שגם חוג החברים. מגיעות אלי מיליוני פיסות מידע שהעולם שולח למוחי והוא שתגמול ממיין כמה בודדות.
אני נעה בקו הגבול של האפשרי והבילתי אפשרי. אותי קו הופך לחבל ואני מקווה שלא יהפוך לחוט ואז לשערה. החבל גם ככה מתקשה להחזיק את כובד משקלי.
יצא לי לכתוב כמה שירים בזמן האחרון. שירים הם הדרך שמבטא אותי באופן הטוב ביותר בעיני, אך זוהי גם החסיפה הגדלוה ביותר.
אג בבקשר לזמן גיליתי דבר חשוב, אם מארגנים אותי כמו שצריך מגלים שאפשר לעשות כמעט בלי סוף דברים, הזמן הוא חבר והוא מתגמש המון - אך כשנמעס לו - הוא כמו כומי מתוח שקופץ לפנים בעוצמה. הוא צוחק עלינו ומותיר אותנו חסרי עונים. במצב בו ההחלטה נתונה רק בידינו ואנחנו ללא כל מושג מה לעשות.
סיכויי טוב שמי שקורה עכשיו לא מבין על מה אני מדברת. מצטערת. ככה זה כשניכנסים למערכת חדשה וחיים חדשים. אבל תדעו, המוח נשאר אותו דבר, החשיבה תראה שונה ותשמע אחרת, היא תיפתח. אך קו המחשבה לעולם לא ישתנה.
חופש נעים
ותאהבו את העולם כי הוא כן מדהים! (:
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
