החיים של ענבל, ולפעמים החוסר חיים שלה

כתבתי את זה לפני כמה זמן וזה לא נתן לי לכתוב, אז הינה.

כל כך הרבה דברים קרו, שכבר אין טעם לומר ולספר. כל כך הרבה מחשבות ותהיות מכל הזמן. מציפות מכל כיוון. נכנסות בי. מתנגשות בי חזיתית. לא אספר אותן, לא, לא כאן, למה?
אני חיה במקום אחר, ואתם, אתם לא תבינו. גם אלה שחיים איתי באותו מקום פיזית. אני חושבת עכל השיגרה ואתם חיים אותה. אני לומדת את המקצועות ואתם נבחנים עליהן. אני שם ואתם פה. אני יכולה ללכת, אבל לא לפה, ואתם תמיד משוחררים.
החיים שלכם זה הכל. זה כל מה שיש לנו, את החיים האלה. חחלקכם אולי תתאבדו, אני בחיים לא. אני אחרת. לא. אני לא אחרת בכלל. זה פשוט שהיו לי עקרונות, אבל הם נמסים אחד אחד. בסוף הם יעלמו כליל. לא נורא. יבואו חדשים. אבל הם יהיו אחרים. ומה יקרה בסוף, כשכולם יגמרו? הכל יהיה ריק, כנראה. אין לי עוד מה לומר. הדף קצר מלהכיל את הכל, וגם אני.