החיים של ענבל, ולפעמים החוסר חיים שלה

הינה שירים שכתבתי אתמול בלילה. אגב יש לי חבר וקוראים לו אייזן והיום סוף סוף ראיתי אותו אחרי כל החופש.

חנוכה עבר

ואל יאסא חוזרים מחר.

קצת מפוחדת, מתרגשת.

אך ביאסא הסביבה אינה רועשת.

הלמידה קשה והמאמץ רב.

אני אני לא אוותר,

אני אופטימית

וזה הדבר החשוב ביותר.

יש שם אנשים שמשפיעים עלי.

אנשים שאני אוהבת.

אבל את כל היגע אני עלי סוחבת.

מקווה שלא תהיה אהבה כוזבת.

שטאלים אותי אם טוב לי או רע.

אינני יודעת.
שום דבר כבר לא שומעת.

זו חוויה מיגעת.

אני אוהבת לחיות.

ותמיד עונה לשאלה מה נשמע - בסדר.

אך יכל להיות טוב יותר

יכל להיות מצויין.

אומרים שהשימחה

באה כשהיא צריכה.

ואני, לא עצובה.

אך פעם - הייתי שמחה.

הייתה לי שימחת חיים

שנעלמת ודועכת.

אני פוסעת ופוסעת,

אך לא יודעת לאן אני הולכת.

האם יש מקום של אושר.

והאם העולם הוא עולם של יושר.

שאיפה לריאות לא באמת מסוכנת

והיכנשהו הרוח שוכנת.

לו לא היה עצב לא היה דבר.

אך אין בי עצב והכל כה מוזר.

אני מרגישה שונה זה מכבר.

לו לא היה שיגעון

 היה רק דיכאון.

ובלי האכזבה

לא הייתה האהבה.

העולם הפכפך

 וצוחק על כולם.

את הידע - אין לשום אדם.

שימחה היא טוב שקט

שמעטים יודעים ללקט.

צחוק הוא שקר

שיכול להיות גם האמת הכי גדולה.

בכי הוא צער

שמקדים את השימחה שעולה.

הכאב לא קיים.

גלים אין, גם לא בים.

הכל הוא פרי ההחלטה

ואין דמות שגלימה עוטה.

הטירוף הוא הקושי

והקושי מכשל.

העצב הוא השיברון

והשיברון לא בשל.

האופטימיות היא החלטה

והחלטה זו אמת.

החלטה יכולה להיות מאיימת

אך האמת בכל זאת קיימת.