| 8/2007
לופים
ישבתי על הספסל והסתכלתי על העולם. חתול חצה את הכביש שממולי.
תנועות פתאומיות, פעולות אינסטינקטיביות. יצור פרוותי, משופם, מוזר, עם אוזניים וזנב שמודע רק לעולם המצומצם שסובב אותו.
לפעמים, כשאני הולכת ברחוב אני מאבדת את עצמי מאוד בקלות. הכל נראה זר, חייזרי.
תוהה אם כל העולם סביבי בכלל מתהווה או שלמעשה הכל לכאורה. תהלכי מוח כאלו ואחרים יכולים בקלות להוביל אותי למצב של בלבול מוחלט.
שם, באמצע הרחוב. האדם שחוצה את הכביש ממולי, לא נראה לי שונה מאותו החתול שעבר שם דקה קודם לכן.
בני אדם אני לא יודעת להכיר במציאות. רק באינטרנט, רק בחושך. אני לא צריכה לראות אותם והם לא אותי.
הפילטרים שמופעלים במציאות- מנוטרלים. מותירים אותי קרה ומחושבת. מזויפת.
מרוכזת רק בעצמי, בתוכן האידיאלי שאליו אני שואפת.
עיוותי המוח שמובילים אותי לפחדים, חרדות ותחושת זרות, שמורים לעולם אחר.
ואני קליפה של דברים שהם שום-דבר פרט לחלקיקים של פנטזיה רחוקה.
והקליפה הזאת כל כך שקופה ושברירית, וכל פעם מחדש אני מופתעת מכמות האנשים שלא מצליחים לחדור דרכה.
נשארים מסופקים ומרוצים מאותה דמות חלולה שעומדת מולם בריקנותה התהומית ועוטפת את עצמה בדמויות אחרות שליקטה לה בחייה הקצרים.
כל רצוני הוא לקבל מהם אישור, הערכה. וכשזה קורה, אני לא יכולה שלא לבוז להם. הם פספסו, הם לא עלו על התרמית.
לופ אינסופי של מחשבות סותרות. הבנה ואי הבנה שחוכמה היא פיקציה. והמסכה הזאת נדבק לי לפרצוף והופכת להיות חלק ממני.
ואני רוצה לומר שאני לא יודעת מי אני, שאין לי מושג היכן עובר הגבול בין אני לבין האני שאני כל כך מנסה להיות,
והאם עצם היותי משהו שאני מנסה להיות, לא הופך את אותו המשהו כבר לחלק ממני.
אני לא יכולה להפסיק ולחשוב על עליבותם של אותם האנשים שלא מסוגלים להכיר את עצמם.
והם בדיוק כמוני.
אל האידיאל שאליו אני שואפת אני לעולם לא אוכל להגיע, לעולם לא אוכל להדמות לו.
ובמקום ההוא, מצטברת כל השנאה העצמית שאוכלת אותי ומכרסמת לי את המוח מידי יום ביומו.
מספיק מבט אחד לעבר העולם, אל ההמון שמקיף אותי, אל אותו עדר חייזרי,
שמהלך בעולם ללא הסתכלות ומחשבה עמוקה, ללא הכרה וחשבון נפש, כדי להרגיש מרוממת ונשגבת ממנו.
וכשאני מסתכלת על עצמי באותו הרגע ממש, הערצה עצמית מדללת לי את המחשבות, עד לפעם הבאה .
התאווה המשונה הזו לגלות הכל, להבליט את השנאה העצמית, להגיע לכדי וידויים- מוגזמים? מיותרים?
הלקאה עצמית שלא יודעת שובע והתענגות בלתי נגמרת על אותם הפגמים, על אותן הצרות, על אותם רחמים עצמיים.
והמחשבות גדלות לתוך עצמן, והכל זוכה להיחקר, להבחן, להתייצב תחת זכוכית המגדלת של המוח- הבכי, החרדה, האושר.
רגשות זכו למודעות חדשה, קיבלו משמעות שונה, ונדמה שעקב כך גם איבדו מכוחם. וכנראה שלא רק נדמה.
אני נלחמת בשיניי באדישות ששוטפת אותי, בתחושת החוסר משמעות שכל כך רוצה להשתלט.
ועייפתי ממלחמות, עייפתי מהתשות עצמיות שלא נותנות לי הזדמנות להתעסק במה שסביבי.
אותן מלחמות שלפעמים אני מודה להן על שדחפו אותי למעלה,
בדיוק באותו הרגע בו אני מרגישה כי צורתי מטשטשת וכי טוב לשמור על אישיות לקוייה וחסרת ערך.
אני רוצה לנוח מהחרדה הקיומית, אני רוצה לנוח מהפחד שיגלו אותי
.
וכמו הכל, גם מילים אלה צבועות, מזויפות, מגיעות ממקום של רצון, קנאה, יהירות ותיעוב.
עד כאן.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
