זבל מחשבתי

הכוחות שלי בוגדים בי.

באים והולכים.

באים והולכים.

אני לא יכול לסמוך על זה שמחר אוכל לכתוב.

צריך לעצור ולכתוב עכשיו.

עכשיו.

מי אני?

למה אני רוצה להיות מטפל?

ככה.

פשוט ככה.

לא בא לי להסביר לכל אחד למה.

נמאס לי להסביר לכם, חלאות.

פשוט תבינו לבד.

אין לי יותר כוח ובא לי לבכות ולא בא לי לבכות ובא לי לבכות ולא.

נולדתי וגדלתי ב.. עם שני הוריי ושתי אחיותיי הקטנות ממני.. אני זוכר שנהניתי מאוד להיות ילד. הזכרונות שלי מהתקופה הזו מעלות רק חיוכים ורוח שטות, שאני פעמים רבות מתגעגע אליה. אני זוכר שלקחתי את תפקיד האחראי על האחיות שלי יחסית בקלות, ודאגתי להן כשאמא הייתה עסוקה ואבא היה בחו"ל לנסיעות עבודה. הרגשתי שרואים בי אחראי, שותף לניהול הבית, ילד גדול. 

התודעה שלי הולכת הלוך וחזור. מתחמקת מאמת. הנה, עכשיו הלכה, ורגע באה.

אז כן, נהניתי להיות הילד הגדול, אבל זה הביא איתו גם הרבה תסכול וכעס. אני הרי כבר לא יכול להיות שטותניק. אני לא יכול לבחור מתי ללכת או לבוא, או באופן כללי לעשות מה שמתחשק לי. אחיותיי, שפעמים רבות עשו יד אחת נגדי, תרמו לתחושת התסכול. הרגשתי שהן כפויות טובה. את תחושות הכעס שלי לא ביטאתי אז. הרגשתי שאין לי מקום לעשות זאת, ושאני אאבד את מקומי כילד האחראי. במבט לאחור אני מבין שהייתה חסרה לי תחושה שאני בסדר כמו שאני, אותה קיוויתי לקבל מההורים שלי. שאני יכול להיות גם עצבני לפעמים, וגם לא אחראי לפעמים, ושעדיין תישמר לי ההערכה והאהבה שלהם. הרגשתי שאני משמעותי רק כשאני מביא תוצאה, מצליח, עומד במשימה, "מוכיח את עצמי". 

יופי. מה עכשיו?

צריך ללכת.

חזרתי.

פשוט לכתוב, תזכור. פשוט תכתוב.

אני לא זוכר אם אז הרגשתי את כל התסכול הכרוך בכך. מה שכן, הרבה כעס שלי הופנה כלפי האחיות, וגם הוא היה צריך להיות מדוד, כי הן היו קטנות ממני, אז היה זה כעס עצור. עצור בתוכי עד היום למעשה. כל פעם שאני מתעצבן. לא דבר טוב לכתוב בקורות חיים. נקסט.

בגיל 16 עברתי ללמוד בפנימייה, ב.. בירושלים. התקופה שם היא אחת הקסומות שחוויתי בחיי, ומלווה אותי עד היום, אם בזכרונות, ואם בחברים טובים שנשארו קרובים כל השנים האלו. בזמנו, כשהחלטתי לממש את הקבלה לבית הספר מילאה אותי התרגשות אדירה, עודי מדמיין את המפגש עם מלא אנשים חדשים, מעניינים מאוד, שגם הם, אולי כמוני, לא הרגישו במקום שלהם בבית הספר ממנו באו.

אני אסביר.

אני צריך לשלוח שוב תיאור עצמי בשביל לנסות להתקבל שוב לקלינית.

זה מן מסמך אישי כתוב בצורה חופשית ומתאר את האירועים המשמעותיים בחיים שלי.

אני לא מצליח לכתוב את זה.

אני מתוסכל.

לא הצלחתי להמשיך.

עבר שבוע מאז הטיוטא המפגרת למעלה.

אני לכאורה מחכה לרגע שבו אני ארגיש מספיק טוב עם עצמי כדי לכתוב את זה.

או שתהיה לי מספיק השראה, שזה לפחות ייצא כתוב יפה מבחינת.. כתיבה.

באתי לפה, אולי זה יעזור.

היא אמרה לי "תכתוב כאילו אתה כותב לבלוג שלך".

אמירה מעניינת, בהתחשב בזה שלא אמרתי שיש לי בלוג.

אני לא כותב רגשי מספיק. אני מתאר חוויה מבחוץ.

זה נכון.

אבל פה אני עושה את זה אחרת?

נגיד שאני כותב לעצמי, ולעצמי בלבד.

זה עושה את ההבדל?

אני הרי בכלל לא יודע מה אני מרגיש. ישבתי כל היום וניסיתי לכתוב משהו, אפילו סתם שטויות, ורק עכשיו, ב-2:00 בלילה אני מצליח לחבר שני משפטים. אני לא יודע מה אני מרגיש. אני לא מכיר את הקלות הזו שבה אנשים מתחילים משפט ב"אני מרגיש ש.." ופשוט שולפים מתוכם את ההמשך. אצלי מה שמופיע שם הוא פשוט חלל עמום. אני לא יכול תמיד להגיד מה זה אפילו.

ועם התחושה הזו אני צריך לכתוב עכשיו. חוץ מזה המקלדת החדשה במחשב החדש פשוט מזעזעת!!!!! היו לי מקשים כאלה רכים וקלים למגע. פשוט נענו לכל ליטוף שלי. ועכשיו, עם הלנובו זה פשוט אסון. אני חייב להחליף אותו. פשוט להחליף. גם נשבר לו המסך ועכשיו שליש ממנו בלתי נראה. כל החלונות מוקטנים לצד אחד של המסך. אני מעייף את עצמי כבר.