| 1/2003
הדואר בא היום
עוד שבוע עבר, לפעמים זה מדהים איך הם עוברים להם בלי בכלל שאנחנו שמים לב, יום רודף יום, קמים הולכים לישון ופתאום קולטים שהנה נגמר עוד שבוע, עוד שבוע אחד פחות במצבת השבועות בחיים שלנו, רק ההרגשה הזו גורמת לך להתעורר ולחשוב שאולי הגיע הזמן לעשות משהו בחיים שלך, אסור לתת להם לעבור לידך בלי לקחת בהם חלק פעיל ביותר.
תחילת השבוע היתה בעיקרה כיבוי שריפות של אסונות השבוע שעבר.
השיחה עם נטע היתה מלווה בדמעות, נמאס לה שאני משחק בה ככה, גם היא לא אוהבת להרגיש לבד אבל אצלה זה אחרת, היא יודעת שאני כזה ולא בנוי כרגע לקשר ובכל זאת ...אין מה להגיד הילדה צודקת...
התנצלתי, בכיתי גם אני קצת..אמרתי שאני לא אתקשר יותר כי באמת אין לזה תכלית .
היא אמרה, תתקשר אני רוצה אותך בחיים שלי...למה לעזאזל היא מתכוונת אחרי השיחה הזו.
עם נעמה ניסיתי לדבר, ניסיתי כי היא לא רצתה.
"עזוב אותך נועם, סיימנו עם זה, היה ונגמר"
עזבתי
לאלה לא החזרתי טלפון, לא היו לי כוחות, נראה לי שהיא הבינה לבד.
יום שישי, בעבודה, יום קצר, קצת עושים סדר על השולחן, עושים טלפונים שלא הגענו אליהם כל השבוע.
הטלפון מצלצל, על הקו מר רוזן.
"תכנס אלי"
נכנסתי, כאילו שהיתה לי ברירה.
"שב נועם, הכל בסדר ?"
חשבתי לספר לו שאני מרגיש קצת לבד לאחרונה ואחרי ששכבתי עם נעמה היא לא ממש רוצה לדבר איתי, אבל החלטתי שזה לא ממש הפורום המתאים.
"הכל נפלא"
"מיטל התקשרה אלי מלונדון" כן הילדה עזבה לה בתחילת השבוע חזרה ללימודים עד סוף הסימסטר.
"היא רוצה שתגיע אליה לשם לכמה פגישות שם"
"אבל חשבתי שסיימנו את הטיפול בתיק שלה" (באמת סיימנו)
"אני יודע אבל יש לה כמה עניינים שהיא רוצה שתעזור לה בהם"
"היא אמרה על מה מדובר ?"
"לא ממש אבל העניין מסתבר די דחוף לה, ולא הייתי רצה לאבד לקוחה"
"מתי אני אמור לנסוע ?"
"לקראת סוף השבוע הבא"
"תגיד לה שאני רוצה מחלקה ראשונה" אם כבר אז כבר לא ?
"אתה לומד מהר נועם אה?"
"יש לי מורה טוב"
יצאתי הביתה.
בדרך עברתי בקינג ג'ורג', נכנסתי לבית הקפה שלי, ועל חמש ספלים של קפה הפוך ניסיתי להסתכל על החיים שלי, לחשוב מה אני רוצה מעצמי, ומה הייתי רוצה שיקרה השנה.
יצאתי משם עם רשימה באורך הגלות ומצב רוח נפלא.
מגיע הביתה, פוגש את דני בחצר, מחליף איתו כמה מילים, נכנס לחדר המדרגות, גברת רוזן ואנדרו יורדים לקראתי במדרגות
"הנה נועם אנדרו, כן חמוד הוא זה שעושה לנו רעד בלילות" האישה מדברת אל הכלב שלה.
התעלמתי.
יש נשלחת לתיבת הדואר, יש המון מכתבים (זה בדרך כלל מה שקורה שבודקים דואר פעם בשבוע).
איך זה, שלמרות שחלפו בערך 20 שנה מאז שהייתי ילד אני עדיין אוהב לקבל דואר ?
פעם באמת לקבל מכתבים זה תמיד היה סיבה למסיבה, גלויה מחבר מחו"ל, מכתבים מאיזה חבר לעט אי שם בחולון הרחוקה, הזמנות למסיבות יום הולדת, צו גיוס ראשון, תמיד היתה שמחה אדירה לקבל מעטפה שהשם שלך כתוב עליה באותיות גדולות.
מאז כבר גדלתי, והדואר הוא כבר לא מה שהוא היה פעם, דואר משמח כבר לא קיבלתי שנים, חשבונות מכל מי שרק שמע את השם לי, מים חשמל, ארנונה, גז, כבלים, הודעות על ניתוק הקו, מכתבי אהבה ממנהל הבנק שלי, הזמנות לאירועים שאני לא רוצה ללכת אליהם, מורת רוח אחת גדולה, ואני, עדיין מצפה לדואר ומתרגש כל פעם מחדש.
הפעם היו בתיבה כמובן החשבונות הרגילים, מכתב מסוכן הביטוח שרוצה 6000 ₪ על חידוש הפוליסה, כמה פירסומות של מדבירי חרקים ואינסטלטורים מדופלמים ומעטפה אחת בצבע קרם, שעליה כתוב שמי בכתב יד שלא אשכח לעולם.
ביד רועדת קרעתי את המעטפה.
"אנחנו שמחים להזמינכם לחתונתם של קרן ודיוויד........"
סחרחורת, זיעה קרה שמכסה את הגוף, והרגשה של אובדן.
קרן מתחתנת, הפעם זה על באמת, 28 בינואר החתונה תערך ברוב פאר והדר.
הרגשתי את הדמעות עולות לעיניים.
כמו סכין חדה שננעצה בי הרגשתי את הכאב.
קרן כבר לא שלי, היא שלו, של דוד המלוקק, וכמה שאני כבר לא רוצה אותה אין לי אפילו בחירה.
עליתי הביתה, נשכבתי על הספה וחיכיתי שהדמעות ישטפו אותי.
הן שטפו
בערב חשבתי שאולי באמת כדי שאסע ללונדון שוב.
| |
| כינוי:
מין: זכר
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
