| 1/2003
יש דברים שלא משתנים
שתי לילות שקרן אצלי, לפעמים זה נראה כמו חלום, לפעמים אני מרגיש את אותו חלק ממני שהלך לאיבוד לפני שנה, את אותה חתיכה בפאזל שמשלימה את התמונה כולה, זו שבלעדיה אי אפשר לראות את כל התמונה ואין שקט ושלווה.
אבל, לפעמים החלום הפך לסיוט בלהות, היה לי נראה שאיפשהו אני מוותר על עצמי למענה, שוב, כאילו ששכחתי על כמה כבר ויתרתי בעבר, ואיך הילדה הזו יכולה לקחת ממני כל כך הרבה בלי לתת כלום בתמורה.
שתי לילות של אהבה, של שנאה ושל הרבה סקס.
דווקא אני, שאוהב סקס ומגע, ניסיתי להימנע מזה, כמו מנסה לשמור על כבודי ולהציל את הלב שלי מהתרסקות, מנסה לא להיסחף ולא לתת לעצמי ליפול אל אותה מלכודת שנקראת אהבה.
אבל כל הניסיונות עלו בתוהו, את כל הקרבות הפסדתי, יכולת ההימנעות שלי חדלה להתקיים (אפשר לחשוב שאי פעם היתה לי יכולת כזו) יומיים שלמים של סקס בבוקר ובערב, נטול עכבות, נטול גבולות ובעיקר נטול קרבה אמיתית.
דוד היה שם ברקע, מתקשר, אליה לסלולרי אלי הביתה, רוצה לדבר איתה, לשכנע שתחזור, שהוא טעה ואוהב אותה, מנסה לדבר איתי, לשכנע אותי לשכנע אותה.
שנכשל ניסה להפחיד,
"חסר לך שתיגע בה..אפילו בקצה האצבע"
שתקתי, איך יכולתי להסביר לו שהיא שלי ?
דוד גם הגיע, עמד למטה ברחוב וביקש לעלות, היא התעלמה, אחרי שעה היא ירדה אליו.
ניגשתי לחלון ומעבר לתריסים שמעתי את הצעקות.
היא היתה רעה אליו
עוקצת בכל המקומות שאסור.
יש דברים שלא משתנים.
היא אמרה לו שלא תחזור אליו שזה נגמר טרחה לציין שכבר שכבנו אני והיא, ושהיה לה נפלא כי לי בניגוד אליו אכפת מה היא מרגישה.
כמו שאמרנו יש דברים שלא משתנים.
היום בבוקר היא העירה אותי בנשיקה.
"אתה סקסי שאתה ישן אתה יודע ?"
"קיוויתי שאני סקסי יותר שאני ער.."
"זה סקסי אחר" היא קבעה, התיישבה עלי בגופה הערום, ושוב, הטקס חוזר על עצמו, סקס חסר מעצורים, אמיתי עד כאב.
"קרן, קצת יותר בשקט את מעירה את כל השכונה !"
"אני אצעק שכל השכונה תדע שאני מזדיינת עם החבר שלי"
החבר שלי – שייך לה, לא שאלה רשות ולא הציעה חברות, לא עברה לה שנה מאז שנפרדנו, אבל אצלה, כאילו כלום – אני שלה , שייך
היום בבוקר, בדרך לעבודה, הקפצתי אותה אליו לדירה, אמרה שהיא נוסעת לקחת כמה דברים, ושניפגש בערב.
"אתה זוכר את המסעדה ההיא שאכלנו בה, יהיה נורא רומנטי לחזור, אני כבר אזמין מקומות"
ויצאה מהאוטו, כמובן בלי לחכות לאישור.
שעתיים אח"כ, טלפון.
"מתי אתה מגיע הביתה ?" הביתה ? – זה הבית שלי !!!
"בערב, קרה משהו ?"
"אנחנו צריכים לדבר !"
הצלחתי להחזיק מעמד עד ארוחת הצהרים.
אחר כך נסעתי הביתה.
"החלטתי לחזור לדוד"
ככה סתם בלי הקדמות בלי התנצלויות בלי רגשי אשמה.
רציתי להגיד לה שהיא פשוט זונה.
לשאול אותה מה היה כל הקטע הזה, למה היא חושבת שהיא יכולה להיכנס לי אל החיים ככה סתם, לשחק לי בלב ולצאת כמה דקות אחר כך ? למה היא כל כך רעה לאנשים ואיך זה שזה בכלל לא נראה לה נוראי ומגעיל.
רציתי לנסות לשכנע אותה להישאר, לקלל אותה, להגיד לה כמה אני שונא / אוהב אותה
רציתי
ושתקתי
"אתה מבין נועם, נכון ? הרי כבר קבענו חתונה ואי אפשר לבטל ככה ברגע האחרון, אבל תאמין לי שיותר הוא לא ישחק איתי !"
"תבוא לחתונה, נכון ?"
שוב שתקתי.
היא ארזה תיק קטן, אספה את כל החפצים שהשאירה, כאילו לא היתה מעולם, והלכה.
למטה חיכה לה דוד, כולו נפוח מאגו גברי משוקם, כאילו לא אתמול היא אמרה לו שזה נגמר ושאני והיא הזדיינו.
חזרתי לעבודה, בדרך ירדו לי כמה דמעות, לא נהרות של דמעות, אלא כמה סימליות לרגל האירוע.
ופתאום, הרגשתי שזהו בזכותה הגברתי עליה, שעכשיו, אחרי שנה של עינויים, אני כבר באמת לא צריך אותה.
עכשיו, אני באמת חופשי.
| |
| כינוי:
מין: זכר
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
